רעננה בקרטחנה

איחוד מרגש בקולומביה: צחי בן יוסף נוחת בעיר הנמל העתיקה כדי לחבור לוובי ולצפות יחד במשחק הדרמטי * האם הטלוויזיה עבדה והכל דפק כמו קרלוס במגרש? * מסעות האורדון בדרום אמריקה (2)

מאת צחי בן יוסף, קולומביה

אל ואיו דה מרטין זה המקום שנוסעים אליו כדי להירגע – המליץ לי לואיז במבטא פנמי כבד על היעד הבא שלי, לא לפני שטרחתי לשטוח בפניו את פשר ההשתוללות שלי בחדר הקבלה שלו יום לפני כן. אנוכי פקעת מהלכת של לחץ והיסטריה וחייב מקום שליו ונטול ישראלים, בו אוכל להיערך כיאות לקראת ההקרנה החגיגית של המשחק ביום שישי ברעננה, שעתידה להתקיים בקולומביה.

השעה 12 בצהרי יום שבת (7 במאי), שני אוטובוסים מפרידים ביני לאל ואיו. אני מספיק לתפוס את האוטובוס לתחנה המרכזית שנייה לפני שהגשם הופך לבלתי נסבל, רק כדי להתענג על נסיעת הכל כלול, שמעניקה חבילת התחככות אירוטית במקומיים ומקומיות בצפיפות ובחום שחשבתי שמוכרים רק לעם היהודי, תמורת 25 סנט אמריקאי בלבד.

הדרך לאל ואיו מרנינה ביופיה, אבל לא בישרה ולו בקצת על קשיי ההתאקלמות בעיירה השלווה. תשוש וחמוש בידע כביר של שש מילים בספרדית (סי, נו, אמיגו, פורקה, קרלוס, צ'אקנה) ניסיתי להבין איפה אפשר לישון במקום המנומנם הזה, ובעיקר איך יכול להיות שאני התייר היחידי במקום. בתום רבע שעת שיח של סימני שאלה עם מספר מקומיים, אני מבחין בבלונדינית חיננית מלווה בעוד שתי לא בלונדיניות נכנסות בסערה לשוק המקומי, מוכנות להסתער ולרכוש מכל הבא ליד. שיחה קצרה בינינו העלתה כי הן ישנות בדון פפה, מלון נחמד שנמצא מעבר לפינה. למיטב ידיעתן, ארבעתנו התיירים היחידים במקום. רגע לפני שאני מתיר את הרסן ומאפשר להן להמשיך במסע הקניות, אני שואל אותן אם הן מכירות את יקיר שינה. הגבות מורמות וזה הסימן בשבילי שהגעתי למקום הנכון.

למחרת בשעה 9 יצאה משלחת טיילים המונה שתי שווייצריות, גרמניה וישראלי אל עבר מפל El Macho שהבטיח רבות, אך לא ידע כי הבטחות צריך גם לקיים. כשחוזרים, רייצ'ל (הבלונדינית) מתחננת שאלמד אותה שיר בעברית, אבל אני ממהר לבטל אותה בטענה שאני לא ממש מתעניין במוסיקה ישראלית. בתכלס, לא הייתי בטוח כמה זה לעניין שאלמד אותה לשיר את "שונא הכח וינה", שהתנגן לי בדיוק בראש. כעונש, נאלצתי להסביר לה ולחברותיה על "הכיף" הרווי בשירות צבאי של 3 שנים ועל מהות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הכל, רק לא לדבר על המשחק.

הדרך הפסטורלית למלון מביאה למפגש עם זוג זקנים אמריקאיים, שבוחנים במשקפת משוכללת ציפורים נדירות שמזדמנות למקום. בדיעבד, אם הייתי יודע כי המפגש עם הפנסיונרים יהווה למעשה את שירת הברבור שלי עם המקום לפני שהגשם יתחיל לרדת במשך יומיים ללא הפסקה, ייתכן שהייתי מצטרף אליהם.

את אל ואיו אני עוזב לאחר יומיים וחצי. השהות שם מסתיימת בקול ענות חלושה. ב-6 בבוקר של יום שלישי אני עולה על אוטובוס בדרך חזרה לפנמה סיטי ומשם לטיסה לקולומביה. צ'ק אין בפנמה סיטי, זונה שיושבת לידי כל הטיסה בדרך לבוגוטה(לא הסכימה להצטלם עם הצעיף בתור "סטרפלס", עימכם הסליחה), חותמת כניסה בבוגוטה, המתנה של 4 שעות, טיסה לקרטחנה בלי כיבוד, מונית מהשדה, עיר קולוניאלית עתיקה בדרך שעוד אטרח לבקר בה, שאלות נהג בשפה הספרדית שלא הבנתי ועניתי סי על כל אחת, והגעה ליעד.

ריח הישראלים מורגש במקום. אייל גולן צורח מהרמקול בווילה. אני מניח את התיק ומזהה דמות מוכרת עטה לעברי. "וובי, אתה קיפוד?", אני שואל ומקווה שלא אֶעַנה בחיוב. העיניים שלו במצב תקין, הוא לא לובש בגדי נשים וכבר אחרי חצי דקה אנחנו עוברים לדבר "עלייה". הכל תקין איתו. קרנבל רעננה יוצא לדרך!

סיור קצר בווילה ואני מובל לסלון המאובזר בטלוויזיית 46 אינץ' וזוכה לקליטת WiFi משובחת, שתאפשר לנו לראות את הדרמה בתנאים אופטימליים. גם בריכה יש לחגיגות עלייה, חלילה ויהיו. אנחנו עולים לחדר ומבטיחים אחד לשני כי עד למשחק נטייל בעיר ובאתרים שונים, נתוודע אליה ונרגיש בקולומביה. עד יום שישי יש זמן וחשוב לנצל אותו. מכוונים שעון ל-1 בלילה, כי בקולומביה ישנים ביום וחוגגים בלילה, ונרדמים עם סרטי הגביע של 2003.

ובאמת שרצינו וכיוונו שעונים מעוררים וחיפשנו מקומות באינטרנט ושאלנו איך מגיעים ונשבענו ונדרנו שהלילה תהיה חגיגה, וזה פשוט לא עבד. כמו שני זקנים קמלנו לתוך שיתוק שלא איפשר לנו לבצע שום דבר שלא קשור להפועל רמת גן. הימים חלפו בצפייה אינסופית בסרטונים של הקבוצה, בקריאת כתבות, בשליחת הודעות לאוהדים ולשחקנים, בשחזור מעשי הקומנדו ובסיפורי מעשיות על המכתש, על אידל'ה הגיבור ועל "ההוא" שהצליח להביא לשם בחורה טרם החורבן ולהשלים שם את מצוות פרו ורבו.

מדי פעם הצלחנו להרים את עצמנו מהספות לטיול ארעי בעיר, אבל רק לאחר שסיימנו לוודא את עמדת ה-WiFi המומלצת להתחברות במקום והקרנת שידורי ניסיון, כדי לוודא שאין שום סיכוי שמשהו ישתבש לנו. הנוף העירוני הוא של רצועת חוף בלתי נגמרת, כשצידה המתוייר של העיר גדוש במלונות גבוהים בחציו, ובחומת העיר העתיקה המשומרת היטב וגדושה באמל"ח מיושן להשלמת האווירה בחציו השני. הצד הרחוק שממול הוא הגטו ומרחוק אי אפשר שלא לראות את העוני בו שרויה מרבית האוכלוסיה המקומית.

הליכה שקטה ברחובות היא על סף הבלתי אפשרית. היא מוצפת באינסוף רוכלים הנוטים להידבק לתייר התורן ולהציע לו את מרכולתם "הנדירה" (משקפי שמש מזוייפים, תכשיטים אותנטיים, לימונים קטנים, נסיעה באוטובוס מקומי, תיקים בשלל צבעים, סרטנים למאכל שמתיימרים לתת יכולת ויאגרה ברבע מחיר ועוד), מנסים לשכנע אותך כי זו הקנייה שתשנה את חייך. אבל שנינו יודעים טוב מאוד כי זכות זו שמורה רק לַאחת.

השעה 10 בבוקר שעון ישראל, 2 בלילה של קרטחנה. יום שישי הגדול. אני קם לשמע השעון המעורר ומניף איתי מהמיטה גם את וובי. חולפות מספר שניות והוא שואל אותי אם אני קולט שעוד 8 שעות המשחק. לאור ההתנהלות שלנו בימים האחרונים החלטנו שאת הלילה לפני המשחק לא נישן, רק בשל הסיכוי הקלוש שנפספס בהשכמה.

"מתודלקים" באלכוהול אנחנו מגיעים למועדון בשעה 4:20 כדי להיווכח שהוא מאוכלס רק בקושי. הוא יושב תשוש ומבוסם, אני מעביר את הזמן בשיח ריקני עם מקומית. שרפנו עוד שעה וחצי מהזמן שנותר ואנחנו חוזרים לביתנו הזמני להתחיל בהכנות האמיתיות. 6:20, הסלון מאוכלס בבליינים. אנחנו מיידעים אותם בדבר הצפייה הגורלית שתיערך בעוד כשעה, והם שתויים ומרוחים, ספק מאשרים, ספק משמיעים אות חיים. עוד בירה ועוד אחת. המחשב מתחבר לטלוויזיית הענק ואנחנו מנסים להתחבר לשידור הבינלאומי בתשלום של ספורט 5 לתושבי חוץ.

8:04, שריקת הפתיחה בוודאי כבר נשמעה, אבל לא אצלנו. הלוגו המתסכל של הערוץ עדיין מתנוסס על גבי המסך. אתחול מחדש בפעם השביעית של הראוטר עוזר רק כדי להעלות את השידור של אחי מול לוד, שהועבר מהאתר בחינם. אני מתחנן ב-sms לאוהדים שיעדכנו תוצאה ומצבים, כשמנגד משודרים גולים של לוד אחד אחרי השני במהירות של פגז תותח.

"הנה, יש שידור!" קורא וובי בקול נרגש, אבל הוא שוב נתקע. מה עושים?? עוד ריסטרט נואש לראוטר, לוד כבר ב-0:3 ולנו אין אפילו קול שדר שיעביר ולו במעט את המתרחש ברעננה. ואז פתאום יש שידור! "בעיטה חופשית לרעננה", אני מכריז ובקושי מספיק לשבת ורואה את הגול. הראש באדמה והאוזניים לא תקועות בה עמוק מספיק, כדי לא לשמוע את השדר מתלהב מהתרגיל המזהיר שביצעה רעננה.

בחדר עוד מכביסט ואוהד בית"ר, שחולקים איתנו את האכזבה. השידור שוב נתקע ואני מחליף ב-sms עם דור מספר קללות על המצב. "ראית את הגול?", הוא שואל אותי. "כן, יונתן לא מפסיק להתלהב בשידור", אני עונה והוא מחזיר – "לא, שלנו". ואכן 1:1. יופי, מחצית שלמה לפנינו, זה ייתכן ואפשרי!

מחצית שנייה. בזמן ההפסקה השידור עבד ללא הפרעות והביא עימו אופטימיות לשתי דקות בדיוק, כשזכינו שוב לראות גול נוסף של רעננה. את השקט בחדר אפשר היה לחתוך במצ'טה. תושב לוֹדאי מגיע לסלון ומצטרף לאחוות הצפייה במפלה. עימו עוד כמה ללא זיקה מיוחדת לקבוצה. החדר כבר מונה שמונה צופים, אבל הייאוש בו הוא של כ-800. השידור עובד ללא דופי, אבל היכולת החלשה ברעננה מביאה את הבמאי להחלטה לשדר את המשחק בהרצליה. שם עוד יש סיכוי. והנה "הרצליה עושה את זה" ועולה ליתרון, לוד כבר ב-0:6 ומה איתנו? איפה טעינו? ומה חשבנו לעצמנו כשבאמת ובתמים האמנו שאנחנו מסוגלים לנפץ נאחס בו נפלה אלופת ישראל הנוכחית בכבודה ובעצמה?

ככל שנוקפות הדקות מתרוקן החדר. אוהד מכבי מאס בשידור גם הוא ומנסה לנחם רגע לפני שהוא עוזב לישון בדקה ה86. נותרנו לבדנו עם הבית"ריסט שנרדם מזמן. 2:2 מעדכנים אותי ב-sms. עדיין שקט בקרטחנה. המחשבה על המהפך של מנצ'סטר יונייטד בגמר ההוא שוב צצה בראש, בפעם המי יודע כמה מאז הדקה ה-47, אך דועכת. השניות חולפות, אבל בלי השידור שתקוע. אני יודע שלאף אחד אין חשק להתכתב איתי ולעדכן במתרחש, אבל אני לא מסוגל להתאפק ומפציר במי שרק אפשר שיעדכנו.

פתאום הדמויות במסך זזות וגם הכדור מוגבה. אני צורח, אני בטוח שאני צורח, אבל לא שומע כלום. הכל נראה אדום. אני יודע שרק שנינו קפצנו שם ועדיין מוכן לחתום שאיתנו קפצה גם כל קרטחנה. זינקנו לכל עבר, הפכנו ספות וניפצנו שלטים. הבית"ריסט התעורר רק כדי לראות שאנחנו שכובים עליו, מחבקים אותו וצורחים לו יש-יש! אני לא נושם. מחפש אוויר, חמצן, כלום. מתיישב על ברכיי ותופס את הראש עם הגב לטלוויזיה. המכביסט חוזר וגם הלודאי ועוד ועוד זורמים לחדר לשמע ה"יש!", שהגיע ממקום שיודע לרוב כאב וייאוש. כזה שמוכר רק לנו.

שוב השידור נתקע. עוברים להתפלל. כולם פותחים אייפונים ונכנסים ללוח התוצאות החי הזמין להם בלחיצה ממסך הבית. עוד שנייה ועוד שנייה ונדמה שלעולם לא ייגמר. העיניים סגורות והגוף מנותק מהכל. רק משפט אחד אני מצליח לשמוע – "המשחק נגמר, כתוב בוואן שניצחתם". אבל וואן זה דרעק, הם כתבו גם שיש איחוד בזמנו. חוזרים להתפלל. ואז מגיעה הגושפנקה ב-sms. מה כבר יש להגיד? כלום. רק לשיר.

צפו בוובי חוגג בקולומביה את הניצחון על רעננה

סרט הניצחון

השיוויון, המתח, העצבים, הכמעט ייאוש, שער הניצחון הענק והחגיגות בסיום * תיעוד הדרמה מרעננה בסרט מהיציע

כתב וצילם רפי מן

כאוהד-צלם אני מקווה לתפוס תמונות טובות ופריימים מיוחדים. לא תמיד זה מצליח. בסיום המשחק מול לוד דווקא הצלחתי לתפוס את אירוע המכות בווידאו. פשוט הרגשתי שמשהו עומד לקרות. ביום שישי ברעננה בדקה ה-85 ירדתי מהטריבונה כדי לצלם מקרוב. כמוני עשו עוד כמה אוהדים חסרי סבלנות. היתה לי תחושה שנשווה ל-2:2 ושזו גם תהיה תוצאת הסיום. אני פסימיסט ריאלי. האמנתי שהשופט תיכף ישרוק לסיום והצילומים שלי יהיו רק מזכרת של אכזבה. המציאות חשבה אחרת.

בכיבוש שער הניצחון ניסיתי לייצב את המצלמה על צ'קאנה, ומיד על הקהל שקפץ באקסטזה. לא הצלחתי להירגע ולייצב גובה. נדחפתי מכל הכיוונים, וזה עוד ביחד עם ההתרגשות שלי. זה היה רגע היסטורי. המוח נתן פקודה לידיים להירגע, אבל זה לא הצליח. המצלמה זזה בעצבנות, התמקדה על הקהל, מיהרה למגרש, רצתה לנסות לתפוס הכל, לא להחמיץ שום דבר. זה היה כמובן בלתי אפשרי. האנרגיות והתזזית ניצחו.

בחגיגות השמחה, כשאלמוג ניצח על המקהלה בעמידה על הגדר המפרידה בין המגרש ליציע, נזכרתי בפוזה דומה שלו אחרי הזכייה בגביע ב-2003, בחגיגות באורדע. המשוגע הזה עלה אז על עמוד תאורה, ואני הספקתי לצלם מלמטה לפני ששוטרים וסדרנים הורידו אותו.

אחר-כך מחוץ למגרש חיכיתי לתמונה של צ'קאנה על הכתפיים. זו אכן התרחשה, אבל רשמתי פיספוס קטן.  אחרי שירד לקרקע, חצה צ'קאנה את הכביש, הגיע לרכבו של האוהד מיקי והתחבק איתו מהחלון. התרגשתי  מהמחווה הזו וכעסתי על עצמי שלא צילמתי. עם כל הכבוד לניצחון ולשחקנים, הרגעים הקטנים האלה של מחוות אנושיות הכי שוות וזכורות יותר מהכל.

פוסט הניצחון

הדרמה הגדולה ברעננה שלב אחרי שלב * סיפור בתמונות

הערה: כדאי להביט בצילומים בהגדלה על מנת לראות את כל הפרטים. לחצו על הצילום וכדי לשוב לפוסט – לחצו על החץ "בחזרה" 

השעה 14:30: תנועה דלילה מסביב המגרש. מזג אוויר חמים, לא חם מדי, אבל מי שיבלה יותר משלוש שעות במשחק הזה יחזור שזוף ביותר. ראשוני האורדונים מגיעים, בעיקר החבר'ה עם הציוד. ניידות השידור של ערוץ הספורט כבר ממוקמות בסמוך ומוכנות לשידור הקרב הגדול שהמוקד שלו כאן ברעננה עם הסתעפויות מהרצליה ומלוד. אף אחד עוד לא הכין אף אחד לדרמה הגדולה של הליגה הלאומית, ה-11 במאי 2012. מצפים לשלושה משחקים כמעט צפויים עם נטייה להפתעות. בשלב הזה אני מהמר לעצמי שלוד לא תנצח בנצרת, שהרצליה תנצח בלי בעיות וכך גם הפועל ר"ג.

14:45: מתחילים להכניס את הציוד. דגלים, תופים, כל מה שהמשטרה מאשרת לאחרונה במסגרת ההגבלות הקשות בעקבות התפרעות אוהדי הפועל ת"א בדרבי. על האירוע מטעם הקומנדו מפקד אסף. תוך 3-2 דקות כל הציודים בפנים. מסביב כבר מורגשת תנועה ערה של אוהדים באדום. קשה להשיג חניה ברדיוס של 100 מטר מהמגרש. הקופות די שוממות לאחר שהאפקט המעושה של "בהלת הכרטיסים" עשה את שלו וגרם לכ-700 לרכוש במכירה מוקדמת. פה ושם נראו אוהדים עם כרטיסים מיותרים, שעשו מאמצים למכור אותם כדי לא להפסיד. היו גם כאלה ש"נתקעו" עם הזמנות חינם וביקשו להרוויח עליהן איזה 100 שקל. לבריאות.

15:05: כתב ערוץ הספורט תופס שלושה אורדונים לראיון על המצב. מה דעתכם, הוא שואל, כאילו שיקבל תשובות שהפועל ר"ג לא תעלה. ואמנם השלושה מגלים פטריוטיות אין קץ ומספרים בלהט שאין מצב כזה שהפועל ר"ג לא תנצח היום ולא תעלה. האופטימיות משחקת שעות נוספות. ההפנינג באדום מתחיל ברגעים אלה עם פתיחת השערים. התורים קצרים, הבדיקות מהירות והכניסה קולחת פנימה ללא תקלות. תוך חמש דקות כבר נכנסים פנימה כ-100 איש, כשמחוץ למגרש נראית זרימה הולכת וגוברת של האוהדים. מצב הרוח מעולה, כאילו באים למסיבת סיום עם תסריט ועלילה ידועים מראש.

15:15: על ספסל ציבורי בצל חומת האיצטדיון יושבים כמה אורדונים, תופסים קצת שלווה – רגע לפני המלחמה. מתנחים את המצב, מבקשים לשמוע פרטי אינפורמציה אחרונים, כל מיני חצאי שמועות, פיסות קטנות של חומרים, כדי לעבד את הכל לתמונה אחת שתיתן איזו אינדקיציה על המצב, ורצוי חיובית. אלה הדקות היפות לפני כל משחק עונה כזה. השקט שלפני. הצעיף המקופל שמחכה להיפתח, סיגריה אחרונה והתקווה שהכל ידפוק כמו שעון, שהגוף שוב יעמוד בלחץ הזה. סיבולת לב-ריאה, לחץ דם, נשימה סדירה. רק שיעשו 0:2 מהיר כמו נגד אחי נצרת, יעשו את המשחק לקל ושעוד לפני סיום המחצית כל תשומת הלב שלנו תלך לנעשה במגרשים האחרונים.

15:20: עדיין מחוץ למגרש. ראובן כהן, קפטן עונת האליפות, מתקרב לגיל 75, דופק הופעה שלישית ברציפות בפלייאוף הזה ונראה מתוח לא פחות מכל אורדון מצוי. אבי בוקסה מספר לכל מי שרוצה לשמוע שאם הפועל ר"ג לא תעלה ליגה זו תהיה עבורה כמעט מכת מוות. יפה לראות את שחקני העבר ממשיכים להיות מחוברים למועדון ומגיעים למשחקים. מלבדם נצפו גם רוני נכטיילר (בצילום מימין), בנצי דרילינגס (שהגיע מארה"ב), אבי כהן, אבי ברשצקי, צ'וצ'ו, משה הוברמן, משה זילבר, ובטוח שהיו עוד כמה שלא ראיתי.

15:30: היציע באדום מתמלא לאיטו ובקצב בטוח. במהרה הקרחות הרגילות בטריבונה נעלמות וכל כסא נתפס. הקבוצה כבר עלתה למגרש לקול תשואות החימום הראשונות. על כסאות הקולנוע הכחולים והמוזרים של רעננה מתנהל סמול טוק המוני בקול נמוך ובמצב רוח מצוין. אם תלחצו על הצילום אפשר לזהות המון פרצופים מוכרים מהגרעין הקשה, הוותיק, שהולך עם הקבוצה כמעט לכל משחק. מצב הרוח בטריבונה נע בין אופטימיות לא זהירה לדאגה עצבנית. מוכר הצעיפים הידוע עושה קופה יפה ממכירת כובעים. עד עכשיו, אין טענות.

15:40: מצב הרוח הטוב מדביק גם את השחקנים. כאן הם בחימום המאוד שמח מבחינתם. הם לא זוכרים מתי התכוננו כך למשחק כשמאות אורדונים ממלאים את היציע וממשיכים להיכנס בזרם מוגבר. זה לא חימום לעיני 48 איש רדומים בווינטר, אלא מסה של אוהדים ואנרגיות שמעניקים תחושה של כוח לשחקנים ואמורים להדביק אותם בהתלהבות שצריכה וחייבת להתפרץ במגרש. קהל כזה לפני משחק הוא תוספת אדרנלין לשחקנים. אלא שבסיפור שלנו, כמו שיקרה עוד כמה דקות, משהו השתבש בכל זאת. הקרינה החיובית לא כל כך הגיעה לרגליים או לראש.

15:50: מפגן עוצמה ראשון של היציע. הקהל מתבקש לקום ולהרים חתיכות קרטון ובלונים באדום. האפקט מרשים וכולם לוקחים חלק בתצוגה מתוך ידיעה שזה לא סתם משחק על 3 נקודות. זה משחק שאין ממנו דרך חזרה. מילה על כמות האנשים: לפי קצב מכירת הכרטיסים המוקדמת, ציפו ל-1,500 איש. זה היה אמור להיות אחד המשחקים עם הכי הרבה קהל מאז משחק העלייה מול רמת השרון במכתש (כ-2,000 צופים). אלא שהכמות שהגיעה נאמדת פחות או יותר סביב האלף בלבד. בכל מקרה, זהו קהל השיא שהגיע העונה למשחקי הפועל ר"ג, בתקווה לראות את המספר הזה גדל במשחק העלייה מול לוד ביום שישי.

15:58: רגע לפני שזה יוצא לדרך – דגל פריסה ענק מתגלגל מלמעלה ומכסה את כולם. הגג הזה מוצא חן בעיני רבים לא רק בגלל האווירה – אלא גם כי הוא מספק מסתור מהשמש. בינתיים הקומנדו סוחף את כולם לעידוד מאסיבי. 80 אחוז מהקהל משתתף בשירה, מה שאומר שהמעודדים הקבועים לא נשארו הפעם לבד. האווירה נפלאה, מזג האוויר מצוין, השחקנים נראים חדורי מוטיבציה, תיכף איתן תבריזי ישרוק לתחילת הקרנבל. כולנו מצפים לטיול נחמד של 0:3, ולעשות סוף לקשקושים על מגרש הדמעות ועל הפועל רעננה הספורטיבית שיודעת לקלקל חגיגות. לא היום.

16:15: מה אמרת? 0:1 ללוד? אה, כבר 0:2 ללוד… נו טוב, היה ברור. הדיווחים מהמגרשים מתחילים להגיע למשחק השליו שמתנהל ברעננה. רק הקהל באדום מפריע את מנוחת הצהריים של השכנים ושל שחקני הפועל ר"ג, שעדיין לא מביאים שום דבר מההתלהבות שציפו מהם. בצילום קרן של אורי אברהם שהולכת לשום מקום. שבעת השחקנים המורחקים יושבים ביציע "הרענני" לכיוון ההתקפה ומייעצים בקריאות לחבריהם במגרש מה לעשות. בקרן הזו אבי בוקסה צועק לעומר לחכות לכדור חוזר על קו ה-16. עומר שעומד קרוב לאורי אברהם חוכך בדעתו, האבא צועק שוב והבן ממהר פתאום לאן שצריך. כמה אמרת שלוד? כבר 0:3! אמרנו לכם שהערבים האלה יתנו אחד לשני. והכרוז של אחי, שמעתם שאיחל בהצלחה ללוד? לא יאומן. תיכף יהיה 0:4 ללוד, וכאן ר"ג עוד משחקים בהליכה.

16:40: איזה יום מבאס, 0:1 לרעננה מתרגיל מבריק של כדור חופשי. ר"ג נראית כבויה, לא מדויקת, לא התקפית. תיכף תהיה כאן מחצית ואחרי זה נצטרך לרדוף אחריהם. עוז יפרח וטל חן יורדים ממרומי היציע ומתחילים לדרבן ולחלק הוראות. טל חן צועק לחמו ללכת לשופט ולהתלונן על בזבוזי הזמן של רעננה. חמו אומר לו שהוא אמר לקוון, וטל חן צועק – לא לקוון, תלך לשופט. חמו ממהר לתבריזי. בצילום הזה עוז יפרח מדרבן את יקיר ברוכיאן לפרוץ על הקו. ברוכיאן רדף אחרי הכדור, אבל זה ברח החוצה. איזה תסכול. הצילום יצא מטושטש בערך כמו היכולת של הקבוצה. לוד מובילה 0:4, היא כבר מבטיחה לעצמה לפחות את המקום למשחק העלייה, למרות שבשלב הזה היא עולה אוטומטית לאור התוצאות של ר"ג והרצליה. הקרקע מתחילה להישמט לנו.

16:50: מחצית, 1:1, הודות למאמדו שהיה שם. חמשת האוהדים ואני בהם שעמדנו מול קו החמש של רעננה מוכנים להישבע שמאמדו כבש מנבדל. סוג של קונטרה לשער היתרון של רעננה שנכבש בבעיטה חופשית מ-18 מ'. אנחנו משוכנעים שתבריזי טעה בהחלטה, שהעבירה ששרק לרעננה היתה צריכה להיות בכלל לטובת ר"ג, אבל מילא. חיים שטיינבך עם כובע המצחיה ההפוך לוקח אחוזים על שער השיוויון בגלל ששיגע את הקוון – וזה לא הרים את הדגל לאופסייד. שיהיה. מחצית ראשונה חלשה של ר"ג, שלמזלה לא ירדה בפיגור. הקהל משוכנע שבחצי השני יהיה טוב והשערים יבואו בלי שנצטרך לאכול את הלב ולהיות בעצבים. בינתיים מנסים לקבל דיווחים על פשר התוצאה המוזרה מנצרת.

17:10: המחצית השנייה יצאה לדרך. עוד לא הספקנו לראות את ר"ג עוברת את האמצע וכבר – וואו, לא ייאמן, רעננה שוב מובילה. כנס חירום מתארגן מול הרחבה של ניל אברבנל. מנסים לטכס עצה איך יוצאים מהברוך. 0:5 ללוד, 0:0 בהרצליה, 1:2 לרעננה. במצב הזה לוד עולה ליגה בלי משחק מכריע. אבל בעוד שהאבו ענזות מטיילים בעילוט כולל חלוקת קפה ובקלוואה חינם ברחבה של אחי נצרת, כאן ר"ג יורקת דם מול קבוצה שאין לה מה לחפש בליגה, שמשחקת בהרכב חסר, ואפילו לא נאלצת להתאבד כדי לבלום בלי בעיה את התקפת ר"ג הדלילה. אני מציץ בשעון כל דקה וחצי לראות אם הזמן עומד מלכת. עוד חצי שעה של משחק, עוד 25 דקות, עוד 21 דקות. השעון מסרב להאט, רעננה מסרבת להיכנע, ר"ג לא רוצה לכבוש, ליגת העל בורחת.

17:30: עוד קרן, שוב קרלוס עושה את הדרך הארוכה מעמדת הבלם לעבר הנקודה בה תקוע הדגל. תיכף הוא יגביה וההגנה הגבוהה של רעננה תרחיק בלי בעיה. לחצו על התמונה, תביטו על הפנים של קרלוס – כמה חוסר אונים, ואיך יוצאים מזה. ואם קרלוס משדר מצוקה, תבינו מה עובר גם על השחקנים – וכמובן על הקהל. לא ייאמן, אבל אנחנו הולכים להפסיד כאן. ואם לא להפסיד, אז בטח לא לנצח, ולא לנצח פירושו – כישלון. רגע, מי אמר שהרצליה מובילה? הרצליה מובילה? אכן, הרצליה מובילה. הרצליה הולכת עכשיו עם לוד למשחק העלייה. רק אנחנו תקועים פה עם משחק מביך. בשביל לנצח חייבים לכבוש עכשיו, להשוות, לעשות משהו, אבל עכשיו! מהר. עומר פרץ נכנס, אורן ניסים נכנס, אבל שום דבר משמעותי לא קורה. אורן ניסים נוגח מקרוב לידיים של אברבנל, זה הכי מסוכן שיש. ותשמע, לא נעים לומר, עוד רבע שעה לסיום ואני יכול לומר כמעט בוודאות שאכלנו אותה, אני לא מאמין שזה קורה לנו.

17:40: דקה 85, עדיין 1:2 לרעננה. זה באמת נגמר. אין מה לעשות. הקבוצה לא באה למשחק. כמו שהיא נראית, אין מצב שהיא תצליח אפילו להשוות. אווירת הייאוש והצעקות ההיסטריות לשחקנים לעלות למעלה מתחלפת בקללות. זו השלמה עם המצב. אפילו טל חן שנמצא במתחם חדר ההלבשה עובר לחילופי קללות עם אוהד. הנה מתחילה ההתפרקות הטוטאלית. ממש עכשיו נפתחת חזית קללות על פרדי ועל השחקנים. אני רואה מסביבי אנשים גמורים, אנשים בהלם, אנשים שלא מאמינים, אנשים שמאבדים את כל עולמם. קבלת שבת עגומה כזו לא תהיה מאז הניצחון על הכח, אם בכלל. מדהים מה שקרה לנו כאן.

17:42: ועוד תמונת מצב אחת של ייאוש, ממש על הקצה. דקה 88, איבדתי את תחושת הזמן. חשבתי שהשלט על התוספת כבר הורם. אף אחד כבר לא רואה בעיניים שום דבר, מלבד את התקווה מתנפצת בפרצוף. השאלה איפה טעינו, מה לא עשינו בסדר שדווקא במשחק לא קשה מדי הקבוצה הזו שלנו עשתה במכנסיים. אתה רוצה לומר עוד משהו, כבר נגמרו המילים, ופתאום אורן ניסים מגלגל מתוך ערבוביה וזה הולך לרשת – 2:2. יש פתאום שמחה קצרה, אבל הרוב עוד לא מאמינים שיקרה נס. פשוט אין מספיק זמן כדי לכבוש שער ניצחון. הליגה ברחה מבין הידיים, השחקנים נראים פתאום כאחוזי תזזית, איפה הייתם עד עכשיו?  התעוררתם מאוחר מדי, כל העונה הזו הלכה קאפוט. ניסים לא קורים פעמיים.

17:45: יששששש. לא ייאמן. אני בטוח שהכדור הזה שבעט קרלוס הלך לרשת החיצונית, הייתי המום לרגע. אבל אז קרלוס התקרב לכיוון שלנו בריצת אמוק כשהוא חובט על הלב שלו – רק אז ירד האסימון. 2:3! זה מטורף. אנשים בהיסטריה, לא ראיתם דברים כאלה. שימו לב לצילום הזה, יש לנו גם אוהד שקופץ לדשא מהאקסטזה. מי זה? למה הוא קפץ פנימה? לא אמרו שכניסת קהל לתחומי המגרש זה מינוס עשר נקודות? מה איכפת לו. זה לא קהל ולא המונים, כולה אוהד אחד שחייב עכשיו לנשק את קרלוס, ויהי מה. הגורל הקדוש נדבק לקרלוס ומסדר לו לנצח לנו משחק אבוד. דרמה מארץ הדרמות. בבת אחת עלינו מהמקום השלישי למקום הראשון. איזה גול!

17:46: איזה טירוף עשה הגול הזה. ערימת שחקנים ומעליהם אוהדים מוטרפים, וכל זאת בקצה הכי פינתי של המגרש. תגדילו את הצילום ושימו לב להשתוללות השמחה של השחקנים המורחקים. אלי לוי, טל חן – ויוגב בן סימון שמטפס על הגדר. כמה שאנחנו מוקיעים אלימות במגרשים, אין ספק שהבלגן בו היו האנשים האלה מעורבים בסיום המשחק מול לוד גרם למיפנה. בדיעבד, זה מה שתקע את לוד כשהרצליה נכנסה פתאום לתמונה בעקבות הפחתת הנקודות, ועצרה את לוד עם חמישייה ברשת. אלמלא הרצליה, לוד כבר היו עולים. עכשיו בגלל זה אנחנו מחדש בתמונת העלייה עם שלושה נצחונות רצופים – כל אחד יותר יפה מהשני.

17:50:  זהו, תבריזי שורק, המשחק נגמר. נמרוד כהן, קפטן קבוצת הכדורסל, באקסטזה. מסביב אתה רואה אנשים קופצים, שרים, תופסים את הראש ולא מאמינים. הם חוגגים וצוחקים במבוכה, כאילו – איך זה קרה לנו? איך זה ייתכן? למה דווקא אנחנו? איך זכינו לכבוד הזה? רק לפני חמש דקות אנשים רטנו על המנחוס שנדבק ולא עוזב, על 1975, רוני קלדרון, הירידות, ההתרסקויות, המכתש שהלך, כל האכזבות. המשחק הזה ברעננה הלך להיכנס להיסטוריה המבאסת שיצר המועדון הזה. אנחנו לא מורגלים באירועים כאלה. היו "טעויות" כמו גמר הגביע ההוא, כמו מכבי חיפה ברבע הגמר, אבל כזה נס בליגה? זה אומנם יכול להתרסק בעוד שבוע אם לא נעלה, אבל נכון לעכשיו זה אחד משערי הניצחון של דקות הסיום הכי מסחררים שידעה האגודה הזו. זה הזמן לשמוח.

17:52: אנשים נדחקים לגדר, רוצים להיות כמה שיותר קרוב לשחקנים. ברגעים האלה אין בעל בית על העידוד, הכל ספונטני ומי שלוקח יוזמה אנשים שרים אחריו. עשרות מצלמות סלולר באוויר מנציחות את המראות המרגשים של האורדוניה. אם היו כאן ילדים בהופעת בכורה בטריבונה, קנית אותם לשנים. זה היה צריך להיות גול של עלייה, לא גול שמסדר לך הופעה במשחק קובע. לא מספיק הקיזוז – סידרו גם משחק מכריע. כאילו לייצר מתח על דרמה, דרמה על סנסציה. הכל בשבעל השואו והרייטינג. אז אם צריך – נעבור גם את דרך היסורים הזו. כמו שאמר ממציא השיטה העקלקלה – על אפם ועל חמתם.

17:54: השחקנים מתייצבים בצורה מסודרת מול האוהדים כדי להודות להם. פרננדס משמאל, לידו עומר חזום, שהפך משחקן נוער אלמוני לחלק מרכזי במפעל העלייה הזה, וביחד עם יקיר ברוכיאן, לקח בגדול את הצ'אנס שקיבל כתוצאה מההרחקה הסיטונאית. אלה רגעי אושר מזוקקים. אתה מנסה לסחוט מהם כל שניה כדי להרגיש את עוצמת החוויה והריגוש. עוד עשר דקות הכל יתפזרו עד לפעם הבאה – הגורלית. ובינתיים מתייגים את המשחק הזה כאחד הגדולים והדרמטיים.

17:55: קרלוס מוכתר סופית למלך הפועל ר"ג בעת החדשה. שימו לב לאדריאן פרננדס שנושא אותו. ליאור אסולין נעלם מיד כששוחרר, לא פרננדס. הוא נדבק לקבוצה הזו והפך לחלק ממנה. מי שעשה אותו כזה הוא קרלוס צ'קאנה, שעזר לו להתאקלם בקבוצה ובארץ. פרננדס לא שכח. היה צריך לראות אותו אחרי ה-2:3 של צ'קאנה: הוא עמד ביציע ובכה. מה בין האיש הרגיש הזה לבין המתאגרף ההיסטרי שמכה כל מה שזז בווינטר? פרננדס שילם מחיר יקר על תקרית המכות, כולל שחרורו המיידי מהקבוצה וסילוקו מטקס הרמת כוסית לכבוד פסח. לא הרבה שחקנים היו מוחלים על כבודם וחוזרים כאוהדים שרופים למשחקי הקבוצה שגירשה אותם. עוד אירוע מרגש שנזכור מהמשחק הזה.

17:57: וכששהמולה מעט שוככת, משפחת צ'קאנה מתאחדת מחדש ליד הגדר אחרי הדרמה. ללא ספק, גם איגור ז"ל היה שם בחיבוק המרגש הזה. קרלוס הוא האיש שהחזיר לנו את הצבע האדום לפנים. הקלישאה אומרת שלא היה מתאים יותר ממנו לכבוש את שער הניצחון ברעננה. אומרת – ודאגה לקיים. עם החיבוק המנצח הזה תם סיפורו של המשחק ברעננה. תם – ולא נשלם. הפסד במשחק העלייה – יגרום לאגדת נס רעננה-צ'קאנה להידחק מעט עם השנים. האם קרלוס מסוגל לסחוב את הקבוצה גם ביום שישי ולגמור יפה את הסיפור? להתראות בפ"ת.

נס צ'קאנה

הכל כבר היה סגור, חתום ונעול בדרך לאיבוד עונה שלמה * רעננה הובילה 1:2, ר"ג נראתה גמורה אבל אז באו שער שיוויון של אורן ניסים ושער ניצחון של קרלוס בדקות הסיום והקימו את הפועל ר"ג מהקבר

חבורת המקוננים גדלה מרגע לרגע. דקות הסיום ברעננה עמדו לרשום פרק עגום נוסף בהיסטוריית המנחוסים של הפועל ר"ג. כל מה שהקבוצה של פרדי דוד היתה צריכה זה 0:1 קטן, ושמכבי הרצליה תשבור את הראש אם השישייה שכבשה לוד מול אחי נצרת – קטע מדהים בפני עצמו – נלקחה מארץ המכירות או שזו סתם אחוות המגזר. אבל לא 0:1 ולא שום כלום, ר"ג פשוט לא באה למשחק הקובע שלה. האוהדים הגיעו, השחקנים פחות, הרבה פחות.

בדקה ה-85, היציע עם קרוב לאלף אוהדים באדום, נראה כמו לפני יציאה למסע הלוויה. אווירת נכאים לצד חשבון נפש וחיסול חשבונות על עונה דפוקה שעמדה לשקוע בתהומות. רעננה הובילה 1:2, ולא נראה היה מי שיחלץ את ר"ג מהברוך שהיא סידרה לעצמה במו רגליה. לפרדי דוד נגמרו החילופים, הסתיימו השפנים, תמו הניסים. אבל רגע, עוד נס קטנטן הפציע לפתע, 2:2 מרגלי אורן ניסים שהצליח להשחיל כדור בין יער של רגליים לפינה הרחוקה של אברבנל. 2:2 אבל לא נשאר זמן לכלום. אולי שתי דקות, אולי שתיים וחצי. כולה התקפה אחת טובה, לעשות את מה שהקבוצה התקשתה 90 דקות – להגיע למצבים, לבעוט, להחמיץ, לתפוס את הראש באכזבה.

אבל משהו מופלא קרה, נשגב מבינתנו. כמו שאמר לי נמרוד כהן בסיום – זו קבוצה בשביל נס כזה פעם בעשר שנים. ואיזה נס: בוקסה הרים לרחבה. למי הוא הרים, לא ברור, אבל הוא הרים – כי כבר לא היה למי למסור, כי הזמן כבר נגמר, והוא הגביה שיהיה בלגן, ולך תדע. ודווקא מכולם לך תאמין שעומר פרץ, השחקן הכי נמוך במגרש, הצליח להקדים את ענקי רעננה ולנגוח לאחור אל עומק הרחבה והצידה. ומכולם היה שם קרלוס צ'קאנה, האיש והאגדה, שבישל פעם שער ניצחון מדהים לקובי חסן מול מכבי חיפה, והפעם היה שם כדי לבצע מין מיספרת קדמית שהלכה פנימה – 2:3! מאיפה הוא הגיע השחקן הזה שתיפקד בקריירה שלו בהפועל כחלוץ, קיצוני, מגן ובלם, שעבר שנה קשה עם מות בנו – ועכשיו היה כאן על תקן סנטה קלאוס עם סיומת מדהימה ומרגשת לקבוצה הזו, לליגה הזו, לעונה הזו ולו עצמו. שער שייכנס לרשימת הגדולים של הפועל ר"ג.

מגרש הדמעות של רעננה הפך עבור הפועל ר"ג למגרש דמעות השמחה. כל ההספדים, הקינות והיבבות טואטאו חיש קל הצידה והפכו למפגן שמחה ספונטני מרחיב לבבות. ברגע אחד הכל התהפך והפועל ר"ג המשיכה בגדול את מסע ההינצלות הנפלא שלה לעונה שלמה – בשלושה שבועות מוצלחים מאז הבלגן מול לוד. קרב על עונה שלמה הסתיים בניצחון ענק ובהליכה למשחק עלייה מול הפועל לוד. רבים סירבו לעזוב בסיום את האיצטדיון, צפירות שמחה נשמעו לאורך רחוב אחוזה, האופוריה עבדה שעות נוספות, אבל גם בשעות האלה של שמחה צריך לכתוב את מה שראינו: הקבוצה שיחקה רע מאוד, לא הצליחה לתרגם את המוטיבציה שלה לשליטה ולהגעה למצבים, והניצחון לא הגיע לה.

זהו חומר מחשבה מדאיג לקראת המשחק הקובע שבו תחסר הקבוצה את החלוץ הכי לוהט שלה, ממאדו. מצד שני, המזל והניסים התלבשו לאחרונה בצבע אדום וצריך לקוות שהם יופיעו גם למשחק ההכרעה בשבוע הבא. אבל בינתיים, נשמח קצת במה שיש. נס שעוד הרבה זמן ידברו עליו.

90 דקות של תקווה

מה כבר נשאר לקראת יום שישי הגדול ברעננה: כל המילים כבר נאמרו, כל הכרטיסים (כמעט) נחטפו. נותר רק לספור את הזמן שנותר, שעה אחרי שעה. נותר לקוות שהעונה הזו, שנעה בין תהילה לאומללות, תצליח לקום מההריסות ולתת את התקווה שהמועדון הזה לא מרים ידיים. כי השם שלו והמורשת מחייבים, וכי יש כמה ילדים שמאמינים בקבוצה הזו. התקווה היא שהפנים האלה של בני ה-10, שבשבילם מגע יד עם שחקן הפועל ר"ג הוא עולם ומלואו, יגדלו עם הקבוצה. אולי אחד מהם יהיה האבי שפנצר הבא, או לפחות זה שעוזר לסחוב את הדגלים והכרזות מהרכב לטריבונה. העיקר שיהיה בשביל מה, העיקר שיהיה בשביל מי.

מנוחת עולמים לכסא

בקיץ שעבר חולץ מהמכתש ההרוס כסאו של שחקן העבר חיים לוינשטיין ז"ל (אידלה) * אתמול הוא הגיע למקום קבוע – האנדרטה לזכר לוחמי אלכסנדרוני שנהרגו בקרב על טנטורה במלחמת השחרור

מדי שנה מתייצבים ליד האנדרטה לחללי חטיבת אלכסנדרוני בכיבוש טנטורה במלחמת העצמאות (נחשולים/דור של היום) הלוחמים הוותיקים ובני המשפחות השכולות לטקס זיכרון שמאורגן במסירות ע"י קיבוץ נחשולים והמועצה האזורית כרמל. בין באי הטקס בלט השנה מפקד החטיבה ממלחמת העצמאות, אל"מ בנץ פרידן בן ה-95.

בטקס המרגש השנה, שהתקיים ב-7 במאי 2012, נחשפו הנוכחים לראשונה לסיפור "הכסא של אידלה", שכזכור חולץ מהריסות המכתש על-ידי האוהד עמיר פרידמן ונמסר לבני המשפחה בספטמבר 2011. במהלך הטקס נחנך ליד אנדרטת הנופלים פסל זיכרון שעיצב הפסל אברהמיק חזן מקיבוץ אשדות יעקב ובמרכזו הכסא עם שמו של אידלה – חיים לוינשטיין ז"ל, שחקן עבר של הפועל ר"ג שנהרג בקרב על כיבוש טנטורה.

כסא ההנצחה זכה למספר שנות "חיים" במכתש בגבעתיים, ברגעים המאושרים והעצובים של הפועל ר"ג ואוהדיה בשנים האחרונות, עד שמצא השבוע מנוחת עולם ליד האנדרטה לחללי הקרב בו נפל במלחמת העצמאות.

לאחר שבן משפחת אידלה, אריק ראובני, סיפר בטקס את סיפורו של הכסא, עלה במפתיע לבמה משה גרשוני, אחד הלוחמים בקרב בטנטורה, וחשף בהתרגשות את העובדה שגם הוא שיחק בהפועל ר"ג (יחד עם אידלה ז"ל) בתפקיד השוער.

הכסא של אידלה הגיע למנוחת עולמים במקום של כבוד.

בני המשפחה ביקשו להודות לירון בר-לב, שיזם את הנצחת חללי הפועל ר"ג במסגרת מיזם הכיסאות במכתש, ולאוהד עמיר פרידמן, שהציל את הכסא ופעל לאיתור המשפחה. "אין לנו ספק שקבוצה ואוהדים שמתנהלים באופן שכזה  ראויים למגרש כדורגל איכותי ולמקום של כבוד בליגת העל".

איתות משום מקום

בעיצומו של מסע העלייה המרתק וההפכפך עזב צחי בן יוסף את הכל וטס אל מעבר לאוקיינוס * האם יצליח לפחות לצפות במשחק מול אחי נצרת באינטרנט? * מסעות האורדון במרכז אמריקה (1)

להגדלה לחצו על הצילומים

מאת צחי בן יוסף, פנמה

שניה לפני שאני עוזב את המגרש בהרצליה, אני מפנה ראש לאחור ונותן בה מבט משתהה. מנסה לבלוע את הרוק ומתקשה. את הדמעה שמבקשת לפרוץ החוצה הצלחתי לאפק רק בקושי. לאט ובעצב אני מסובב את ראשי חזרה ומתקשה להשלים שאולי אולי זו היתה הפעם האחרונה שלי איתה. הדרך אל הרכב רוויה רגשות אשם ובקשת מחילה מאל הנאחס. "סלח לי כי חטאתי, אלי. סלח לי על היוהרה, על שהרשיתי לעצמי להאמין כי את הכרטיס יש לתאם לפי תאריך חצי גמר הגביע, מחל על החוצפה לחשוב עד כדי עובדה מוגמרת שזה יהיה המשחק בו נוכתר סופית לעולה לליגת העל. שכחתי לכמה רגעים כי אוהד הפועל רמת גן אנוכי. חוס עליי ואל תיתן לה להיעלם. לעולם".

בתום התפילה הסוויץ' מסובב ואני נעלם עם הרכב מאיזור האיצטדיון בהרצליה.

עד לטיסה אני בקושי ישן. הלו"ז לסופ"ש היה רווי באירועים ובקושי הספקתי לארגן את התיק. לפחות נרדמתי בשנייה שהמטוס המריא. אני מתעורר למגע ידה של הדיילת שמסבה את תשומת ליבי למנורת החגורה שנדלקה לפני כמה רגעים. בנשימה ארוכה אני משלים את בחינת המרחב הצר שאני כלוא בו. עברו קצת יותר מ-10 שעות מאירוע הסיום שערכה קבוצת הכדורסל לעונת הבכורה שלה, ואני שוב חוטא במחשבה רטובה: מחלקת התיירים שאני יושב בקדמתה, גדושה בשחקנים ואוהדים, אי שם בעוד 7-6 שנים, מוטסים למשחק של להיות או לחדול בשלבים המתקדמים של הליגה האירופית במדריד מול ריאל המקומית.

הדיילת, שעדיין ממתינה לביצוע הוראתה בדבר חגורת הבטיחות רוכנת כלפיי ומפצירה בי שוב. אני מזעיף אליה מבט והיא בוהה בי בארשת פנים שאומרת הכל: "עדיין לא למדת את הלקח? שוב מחשבות נוגות?". אני מתנצל וחוגר את עצמי לכסא, למציאות. חמישה ימים נותרו עד למשחק ביום שישי מול אחי נצרת, ולטובת כולם אני גוזר על עצמי דממת מחשבות בנושא.

המטוס נוחת ואני מדדה את דרכי לטרמינל ממנו תמריא הטיסה השנייה שלי. בדרך, תמונה של ישו הנוצרי מתפלל ומתחת הכיתוב "Hermano, Cristianismo prevalecerá!" ("אחי, הנצרות תנצח"). "זין עליך!", אני מתרגז, "רק במארס אכלתם גול דקה 90 וביום שישי נפתח לכם ת'תחת!!!".

האדרנלין מציף אותי ואני לא יכול לעשות כלום בנידון. אני מתיישב על ספסל בסמוך לשער העלייה למטוס ומזהה שתי ישראליות מתקרבות. אחרי שיחה קצרה מתברר שהן סיימו לא מזמן את השירות הצבאי וטסו לטיול, כמו כולם. ואני? עזבתי מלחמה בשיאה.

הרושם הראשוני מפנמה סיטי מפתיע למדי. עוד מהמטוס אי אפשר שלא לשים לב לכמות גורדי השחקים שיש בעיר. מנהטן של ממש, ולא הזאת "בכאילו" שבנה צבי בר בר"ג. אחרי יום מנוחה מהטיסה הארוכה, אני יוצא לטיול באתרים עליהם המליץ לי עומאר מההוסטל. לאט לאט מתחילה העיר להתגלות במלוא עורמתה כמשעממת למדי. טיול בחלק העתיק משאיר טעם של שכונת נווה צדק בת"א, עם עשרות בניינים משוחזרים ומסעדות קטנות בתוכם.

בתום סיבוב מיוזע אני עוצר בדוכן מקומי וקונה בוריטו. זה יכול לתפוס חזק מאוד במגרשי כדורגל, אני חושב, אך תוהה איך ישתלבו בתוכו החרדל הזרחני והקטשופ הוורוד שאנחנו רגילים להתיז על הנקניקייה. ארבעה ביסים וגמרנו. משם אני לוקח אוטובוס לתעלת פנמה, שלפחות לפי התוכניות בנשיונל ג'אוגרפיק תהווה בילוי מבטיח של מספר שעות.

אני מגיע לתעלה לאחר שעתיים, שעה וחצי יותר משזה אמור היה לקחת, כי הנהג שכח להגיד לי בהלוך לרדת. איתי עוד שני תיירים שהוטעו. מרחוק רואים את הספינות הענקיות שעוברות בתעלה, ואני מחיש את צעדיי כדי להספיק ולראות את הפלא הזה בזמן אמת. הכניסה עולה רק 3 דולר. שווה? לא. מסתבר שלראות אוניה חוצה 500 מטר ב-40 דקות זה לא דבר מלהיב במיוחד. ביציאה אני תוהה אם עורך הסרטים של נשיונל ג'אוגרפיק ערך גם את הסרטון של ביבישקוב החלוץ.

מפנמה סיטי ממשיכים לסן בלאס, ארכיפלג המונה 365 איים בים הקאריבי, אף לא אחד עם WiFi. בדרך לשם אני מכיר את סטפן אפנטרגר, סוכן שחקנים שווייצרי, שבמהלך חיפושיו אחר תגליות מפנמה החליט לקחת פסק זמן ולנפוש. סטפן הוא אוהד של ת'ון, קבוצה מעיר קטנה בשווייץ, 40 אלף תושבים. לפני כמה שנים הם שיחקו בשלב הבתים של ליגת האלופות. ולנו יש את גביע הטוטו. הוא מספר לי שלו ולוואן פרסי יש סיפור לא סגור מהתקופה שלהם בליגת האלופות, אז זרק עליו משולש פיצה כשההולנדי הגיע להרים קרן לטובת ארסנל. מאז הוא הפסיק לייצג שחקנים הולנדים והוא מנסה את מזלו במדינות עולם שני-שלישי.

לאחר שש שעות של תזוזה אנחנו זוכים להגיע לאי "איגואנה", המונה 4 מקומיים ו-5 תיירים, כולל אותנו. הנוף מדהים, בדיוק כמו בסרטים. "קוקו ג'מבו", הבעלים של האי (למעשה קראו לו לואיז, אבל ברוב הפעמים שכחנו את שמו, אז זה הכינוי שהדבקנו לו), מתנצל שנגמר לו העוף ומציע במקומו לובסטר לארוחת צהריים (ומסתבר שגם לערב). הלובסטר אדום, אז לא אכפת לי. האמת, גם טעים.

למחרת אנחנו עוברים לאי אחר, אך לא לזה שרצינו כי הוא לא מכניס ישראלים (כן, גם האינדיאנים אנטישמים). על אף שהוא רווי בישראלים, לא הצלחתי למצוא אוזן קשבת לחלוק איתה את הטירוף  שמתחולל בצמרת הליגה הלאומית ואת החששות מהמשחק מול נצרת. גם לסטפן כבר נמאס לשמוע על הפועל ר"ג והוא בוחר לדבר עם קנדית ירוקת עיניים בת 25. אני מעדיף לבהות בה. בין הארוחות אנחנו מעבירים את הזמן ברביצה על החוף ובשתיית בירה. פה ושם גם קמים להשתין במי הקאריביים. גן עדן.

אחרי לילה רווי באלכוהול אני מתעורר אדום כולי. לרוב זה קורה לי בימי שישי בצהריים כשאני מתארגן למשחק. הפעם זה קרה מהשמש. אחרי ארוחת בוקר קלה, אנחנו מעמיסים את התיקים על הסירה שעתידה להחזיר אותנו אל היבשה ומשם שוב לפנמה סיטי. את זמן ההפלגה ליבשה אני מעביר בחישובי זמן עד לרגע בו אגיע שוב לנקודת אינטרנט, כך שאספיק לראות את השידור המשולב. פה ושם אני טורח להסתכל על הנוף הג'ונגלי המרהיב. מזכיר מאוד את הסרט "אפוקליפסה עכשיו".

מגיעים ליבשה ועולים למונית. גשם זלעפות מתחיל להצליף במכונית שנוסעת בכביש המפותל. ההחלטה לעזוב את האי היתה נכונה, אני מעודד את עצמי. הגשם פוסק וחושף את גווני הירוק הרבים שמעטרים את המרחבים העצומים. 5 שעות למשחק, 3 שעות עד שנגיע להוסטל. אני נרדם עטוף בצעיף אדום שחור.

"סליחה, אני ממש מתנצל", גמגמתי לסטפן שישב לידי במונית. המסכן לא הבין מדוע הנחתתי לו על הרגל חבטה לא מבוטלת שהעירה אותו משנתו. לך תסביר לו על האסימון שנפל לך הרגע בזמן שישנת, ושהעיר אותך בבהלה גדולה אף יותר. השעה רק 13:00 ואנחנו רחוקים קצת פחות משעה מפנמה סיטי, כביכול הכל עובד לפי התוכנית, אבל פספסתי את המשחק. איך שכחתי. הבדלי שעות! 8 שעות אחורה אם להיות מדויק. כל העולם כבר יודע את התוצאה ורק אני תקוע במונית באמצע שום מקום, אוכל את עצמי ונשאר רעב. אני שוקל ברצינות לבקש לעצור ליד נקודת אינטרנט, אבל מתאפק. גם ככה אין כזו הנראית לעין. אומרים שהדרך חזרה קצרה יותר מזו שהוליכה, אבל תאמינו לי כשאני קובע שהכל שטויות. מניסיון.

בסוף אנחנו מגיעים להוסטל ואני טס למחשב בקבלה, דרוך ומוכן להיאבק עם התייר שבוודאי תופס את העמדה. למזלי היה ריק. אני פותח כמה חלוניות במקביל ונכנס לכל האתרים במקביל. ניצחנו. ניצחנו!! קשה לי לתאר לכם במילים את שחוויתי באותם רגעים. סביר שחוויתם את אותו הדבר 9 שעות לפניי, אבל דבר אחד בטוח: אף אחד מכם לא היה צריך לשלם לבעלים של הוסטל על מקלדת שנהרסה כתוצאה מאושר טהור, כמוני.