ערב נפלא של הפסד

ההפסד בחצי הגמר לבני יהודה מתגמד לנוכח כמות האוהדים היפה שהגיעה למשחק והזכירה את העוצמות מלפני שנים רבות 

עינב חזנוולד ובתו בשורה הכי עליונה

היה זה ערב חצי גמר גביע סימפטי ונחמד. פעם רביעית ב-14 השנים האחרונות שמועדון הפועל ר"ג הצנוע מהליגה השנייה מכבד בנוכחותו את המעמד, שאליו מתנקזים בדרך כלל אריות הכדורגל הישראלי. הפודל באדום שוב חשף שיניים קטנות ונבח. הפועל חיפה ברבע הגמר נבהלה, בני יהודה בחצי הגמר – קצת פחות. הפסדנו 1:0 אבל ביציאה החוצה ובהמתנה הממושכת בכאוס התחבורתי של האיצטדיון הכחלחל, לא היתה שום סיבה להצטער או להרגיש פיספוס. הפועל ר"ג סיפקה שוב לאוהדיה מנה יפה של התרגשויות ועוד חוויה קטנה להיסטוריה.

היה מרגש לראות את מחלקת הילדים והנוער מגיחה משישה-שבעה אוטובוסים – מאות ילדים לבושים בחולצות אדומות שמילאו שורות ביציע העליון. היה מרגש לראות את הקומנדו מתוגבר בעוד עשרות רבות של אנשי הגרעין הקשה מהעבר. גם המבוגרים לא נותרו אדישים והצטרפו לעידוד. כ-2,500 אורדונים סיפקו מפגן של עוצמה ושל ביחד. כל אלה ביחד שמחו למפגש מחזור מחודש ומילאו את המצברים המדוללים של הקבוצה, שבעונת צמרת עם סיכוי לא רע לעליית ליגה עודנה מתקשה למלא את שער 3 תחתון באיצטדיון ר"ג.

טיפסנו בעמל רב איזה 600 מדרגות עד שראינו דשא. כשהגענו ליציע העליון הוספנו וטיפסנו עד לשורה האחרונה, למקום שבו הראש מגרד את הקונסטרוקציות שמחזיקות את הגג. משם חזינו בעמידה בהפועל ר"ג, שמלבד כמה דקות בפתיחה לא התבטלה בשום שלב מול קבוצת התחתית מליגת העל. הפיגור בדקה ה-21 לא ריפה את רגליהם של השחקנים ולא את ידיהם של האוהדים. היו דקות רבות של התרוממות וגאווה על משחק שוטף ומהנה, שבמהלכו בני יהודה נאלצה לנקוט בשיטות מוכרות לעייפה של שריפת מחוגי הזמן.

למרומי היציע טיפסו גם היו"ר עינב חזנוולד ובתו, וביחד עם משקפי השמש של פיליפ ועם עבדכם הלא נאמן, הושלם קו הרקיע בנתניה באורדונים שבאו לתפוס סנסציה. הפעם זה לא דפק כמו בפעמים קודמות, ומכבי תל-אביב או בית"ר ירושלים יכלו לנשום לרווחה. אחת מהן כבר תזלול בגמר את בני יהודה, מה שלא היה קורה עם הקבוצה הקטנה שלנו.

הפועל ר"ג יכולה כעת להסתער על הליגה ועם קאדר של קבוצת מרכז טבלה ומעלה, לנסות להפתיע ברגע האחרון את עכו ונתניה במאבק העלייה. גם אם זה לא יקרה – האוהדים יישארו עם זיכרון חיובי מעונה טובה בסך-הכל, שאחד משיאיה היה הקמת מתחם אוהדים בחדר האח"מים באיצטדיון ר"ג עם תמונות מהמכתש, והמשכה בהרמת כוסית משותפת לכבוד חג הפסח לפני המשחק הקרוב מול קטמון. התחזית לסיום העונה צופנת רגעים מרגשים נוספים.

אוהדי ר"ג לפני משחק חצי הגמר מול בני יהודה

———————————————————————————–

להתאהב מחדש

כשהיציע התחתון בשער 3 רעד

דור דור, וחצי הגמר שלו

נישא על אדי הדלק של המפגש עם אברהם לב שישה ימים קודם, הגעתי לאיצטדיון ר"ג בפעם השנייה תוך חמישה ימים – רבע הגמר מול הפועל חיפה. אחרי ה-1:1 המדכא מול מכבי שעריים בליגה, מה כבר ביקשנו? כולה 0:0 קטן שיקפיץ אותנו שוב למעמד שאליו התרגלנו.

כ-900 אורדונים מילאו את היציע התחתון בשער 3. ראית שם מראות שלקוחים מרגעים שהזמן עצר מלכת. ראית אנשים שנקטפו מצמרות העצים של בית ספר בורוכוב, ראית אנשים שמקבלים התקף לב בכל פעם שפשכצקי היתל בחלוצי חיפה ברחבה כמו היה שלמה נורדמן מ-1972, ראית שני בלמים (תירם, ראש) במשחק הקרבה ובשקט נפשי שלקוחים מעידן הקרח של המכתש, ראית אוהדים קומנדו שעוזרים לסחוב את הקבוצה לחצי הגמר, ראית בני 60 ומעלה מתרגשים וצועקים כמו לא עברו 40 שנה בחייהם, ראית מוכר צעיפים בן 80 ביציאה מהאיצטדיון מוכר סחורה כמו שלא מכר עשר שנים, ראית את "אני הולך" מוכר קסטות במחירי הפסד, ראית את עינב עם דמעות כמו שלא נראה מאז שנתן יד לשרשרת האנושית שהקיפה את המכתש בהפגנה, ראית את אלמוג שנגמר לו הקול והותיר את העדר ללא רועה בשיר המשוגע.

נגמרו לו מיתרי הקול

14 שנה של מסורת גביע נמשכה גם הפעם, באופן מופלא ובלתי מוסבר. זה החל עם 0:1 משום מקום (חלאיילה), אחרי זה ר"ג נשארה בעשרה שחקנים, אבל לירן כהן בגול שכל כולו ניסיון וקור רוח עשה 0:2 לא ייאמן. חיפה צימקה והותירה לעצמה תקווה קטנה בארבע דקות של תוספת, אבל פשכצקי בעבודת שוערות מצוינת ומשחק הגנה אחראי של כולם שלחו את הפועל חיפה האומללה לעונה של כלום, ורשמו ערב גביע משוגע נוסף בתולדות הפועל ר"ג.

ההנהלה של כדורי-אלי ניר עשתה את זה ב-2003 בזכייה בגביע, הקבוצה בראשותו של קוריס הביאה 0:1 בלתי נשכח ברבע הגמר מול מכבי חיפה במכתש, הארקינים הביאו גביע משלהם, והקבוצה של עינב-דולינר תקעה אף היא יתד מברזל בהיסטוריה הקטנה והפנטסטית הזו של סינדרלה מהליגה השנייה. ההישג הפעם גדול יותר בהתחשב בכך שזו לא היתה עקיצה חד פעמית בערב נתון עם הרבה מזל, אלא שני משחקים, שבהם הפועל חיפה העדיפה מליגת העל יכלה לתקן מעידה של 1:1 בבית ולהתייצב לחצי הגמר באיצטדיון המפואר בחיפה.

כאורדון אתה תמיד גאה בהיותך אוהד של הפועל ר"ג. יש משחקים שאתה גאה הרבה יותר.

ראיון עם נשמה

הופעתו של אברהם לב ב"אורדון בטריבונה" האחרון הזכירה את ימיו הגדולים במכתש. שקט, בטוח בעצמו ועם כל הנשמה סיפק רגעים נוסטלגיים מרגשים מהשנים בהן שיחק ברמת-גן. ניחן בזיכרון מצוין וביכולת לתאר באופן מרתק אירועים משמעותיים. במיוחד היה זה סיפורו על שער ההפסד למכבי יפו בבלומפילד בשנת 1970 והשיעור לכל החיים שקיבל מאותו משחק אכזרי.

מאז התוכנית אני צופה בשני הפרקים (לינק לחלק א', לינק לחלק ב') שוב ושוב בניסיון ללכוד את הרגעים ולהבין יותר איך זה היה, איפה טעינו וכיצד הדברים מתחברים למה שהיה ידוע לנו. צפייה חובה לכל אורדון באשר הוא.

בלי קומבינות ברקע

שלח לי ירון בר לב את הצילום הזה של הקבוצה מעונת 1968. רואים בו את אברהם לב (עומד שישי משמאל) בלי הפריזורה המוכרת שלו, ועוד כמה כוכבים מאז, אבל מה שצד את עיניי הוא קו הרקיע הכמעט נקי מאחורי החומות של רחוב השניים, בימים שהעצים שלטו בו והנדל"ן המשמעותי היחיד היה הבניין החדש עם שלוש הקומות, עוד לפני הפנטהאוז. כל היתר היו בתים פרטיים בני קומה אחת שהחומה הנמוכה דאז הסתירה בקושי.

לראות ולהתגעגע.

———————————————————————

5 לב אדום

בגיל 68 אברהם לב האגדי חוזר * בתוכנית "אורדון בטריבונה" הוא נזכר בימיו במכתש, ומפרט על ההפסד הצורב ההוא למכבי יפו

תמונה 1: השנה 1970. אחי רפי ואני, בני 7 ו-9, מגיחים מרחוב פרוג לרחוב בורוכוב וגומאים את הירידה התלולה בריצה לאורך חומה אפורה ומסתורית. הצצנו מחור של איזה שער, ראינו מגרש כדורגל רחב ידיים. המשכנו הלאה. היעד היה קולנוע אורלי (כיום "גן יפה" הצמוד לתיכון קלעי), הצגה יומית בשעה 4. אורלי נראה כמו אורווה, אבל היה הקולנוע הכי טוב במדינה. הציגו בו בדרך כלל את "השמן והרזה" (לורל והארדי) או צ'רלי צ'אפלין. לפני הסרט ובהפסקה היו משמיעים שירים של החיפושיות.

תמונה 2: אנחנו מעיזים וחוצים בחשש קל את מפתן שער ברזל. אנשים גדולים משחקים שם כדורגל. אנחנו ילדים דתיים מבית ספר חורב. כדורגל זה חילול שבת. לא בשבילנו.

תמונה 3: חוזרים בכל זאת. השחקנים התאמנו בחצי המגרש המערבי. שיפרנו עמדות. עשינו מסע ארוך מהיציע הקטן, עברנו דרך יציע גבוה שבקצהו ביצבץ ראשו של בית ספר בורוכוב, עברנו אל יציע רחב ידיים, הגענו אל הקצה שלו מול חדרי ההלבשה הישנים. השחקנים התאמנו ב"חמור לבן". כל פעם מישהו אחר קופץ על גבו על השני. על גבו של שחקן שמנמן קיפץ בחור עם רעמת שיער אדירה ושפם מפחיד. קיפץ ונותר לשבת על גבו של השמנמן (בדיעבד היה זה רוני לוי – "בלוטו") ותוך כדי כך הביט לעברנו וקרץ במשובה. באותו רגע כוכב נולד אצלנו בלב: אברהם לב.

ספורט "דבר", מרץ 1971

תמונה 4: מתחילים להגיע יותר ויותר לאימונים, החיידק מתייצב בגוף. כל יום ראשון בבוקר רצים שתי קומות לתיבת הדואר, מוציאים את עיתון "דבר" ומסתכלים במדור הספורט מה עשתה בשבת הפועל ר"ג.

תמונה 5. שומעים בחדשות שהפועל ר"ג הפסידה למכבי יפו ולא עולה. אני מאשים בהפסד את אחי רפי ומרביץ לו.

תמונה 6: שנת 1972, דקה 90 מול מכבי פ"ת, אברהם לב וחיים צ'יריק עולים לכדור גובה עם שוער פ"ת, ו-2:2. איזו אקסטזה. למחרת בעיתון תמונה הרואית של צ'יריק עם ראש חבוש מחובק עם אשתו. צ'יריק נתן את הנגיעה האחרונה, אבל לב דחף אותו לשפיץ של הגול.

תמונה 7: אברהם לב עוזב את ר"ג, תיכף תגיע עונת סורינוב-לוריא-קלדרון.

תמונה 8: שנת 1982 אברהם לב חוזר למכתש בגיל 34 ומצעיד אותה ביחד עם שייע פייגנבוים לליגה הראשונה.

אורדון בטריבונה מארח. אברהם לב (שלישי משמאל) חוזר לשעה קלה לחיקם של האורדונים

תמונה 9: פברואר 2017, אורדון בטריבונה מארח את אליל ילדותנו. מגיע בחור מבוגר, לא גבוה כמו פעם. לב מודה: התנמכתי קצת בגלל כל מיני עניינים בריאותיים. מרעמת האפרו האדירה נותרה צמה דקה. משפם הרס"ר המרשים נשארה דוגמית. הוא פורש לפנסיה מלאה. מהוד השרון בה הוא מתגורר, הוא מחליף אווירה לגמרי: עובר בקרוב למושב חד-נס בדרום רמת הגולן. בן 68, אבל נשאר אריה.

בהנחייתו של יורם איתן ובהשתתפות אבישי "היפה", מהאוהדים המזוהים של פעם וחבר קרוב של אבי שפנצר ז"ל, וביחד עם יענקל'ה ורד ושמואל "אריות" (צילם אבי ריימונד, קהל בטריבונה – אייל פוזנר) החזרנו את לב לימיו הגדולים במכתש. הוא היה בן 16 וחצי שמשום-מקום הובא להפועל ר"ג ותוך זמן קצר תפס מקום בהרכב והפך למנהיג הקבוצה.

5 לב אדום בצילומי אורדון בטריבונה בהנחיית יורם איתן

לב החל לשחק בבוגרים של ר"ג ב-1965 (היה אז בן 16 וחצי) עד 1973 לערך. אחר-כך עבר לשחק בליגה הלאומית (הליגה הראשונה אז) והגיע לנבחרת. כמה שהיה שחקן גדול, שחקן נשמה, מנהיג ומושא להערצה, היו שנותיו בהפועל ר"ג תחילתה של שקיעת האלופה מ-1964. בשיאה של אותה תקופה בא ההפסד הצורב ביותר בתולדות הפועל ר"ג – ה-1:0 למכבי יפו בבלומפילד במחזור הסיום של ליגה א' צפון. ר"ג נשארה בליגה השנייה לעוד עשור שלם.

היו דיבורים רבים על משחק לא כשר, הלעיזו שהשוער ציון דגמי ואברהם לב מכרו אותנו. הדיבורים גברו כשתמונה בעיתון אחרי חודש הראתה את לב בנשף העלייה של מכבי יפו. אוהדי ר"ג סירבו לקבל כפשוטו מצב של אי הבנה בין בלם לשוער. הקונספירציות סביב לב פרחו לאורך שנות דור בבתי הקפה של גבעתיים ור"ג. תחושות ההחמצה והתסכול מלוות עד היום את אלה שחיו את הקבוצה מקרוב.

אחרי כמעט 50 שנה חובה לנקות את לב מכל חשד ואשמה. בכל פעם שמדברים על המשחק מול יפו, עולה שמו בהקשרים לא חיוביים. זה בפירוש לעשות עוול לשחקן הזה. לב, ואת זה הוא גם אמר לנו, היה מחוייב לקבוצה במאה אחוז, הרגיש על כתפיו את כובד האחריות ולחלוטין לא מכר את הקבוצה שבה גדל. את ההפסד הזה הוא נושא מאז על עצמו, כסוג של טראומה שצצה בו מדי פעם ומכה בו.

ב-1981 כשהיו"ר אורי קרני פנה אליו והציע לו לחזור לקבוצה כדי לעזור לה לעלות ליגה, לב אמר שהוא ישמח לחזור, אבל הקבוצה מהמכתש לא תוכל לעמוד בעלויות שכרו. קרני אמר לו רק דבר אחד: יש לך חוב לקבוצה. לב ידע שהוא צודק, חזר לר"ג והנהיג אותה לעליית ליגה.

מס' 5 האגדי החזיר את החוב.

בשבילי הוא היה ויהיה השחקן מס' 1.

לחלק א' של התוכנית לחצו כאן

לחלק ב' לחצו כאן

——————————

אני לא מגיע יותר, מספיק עם טקסי האזכרות האלה

הרגע שבו צלצל אליי עינב וביקש שאגיע לאיצטדיון כי במחצית יש אזכרה לאריק בורוכוביץ' * ומה הקשר ל-17 בינואר 1976?

הבנות של אריק ז"ל לפני המשחק מול נתניה (צילום: יורם איתן)

הטלפון צלצל. זה היה עינב.

עוד לפני ששמעתי מה הוא רוצה ישר נבחתי: עינב אני אמרתי לך שאני לא מגיע יותר למשחקים או שלא אמרתי לך שאני לא מגיע יותר למשחקים?

כן, אמר עינב, אני יודע שאתה לא בא יותר למשחקים, אבל תשמע, ביום שני יש משחק נגד נתניה ובמחצית אנחנו עושים טקס אזכרה, אתה חייב לבוא.

טקס אזכרה למי? תמהתי.

לאריק בורוכוביץ' כמובן.

על מה ולמה?

עינב איבד מעט מסבלנותו הידועה: נו, כאילו שלא שמעת.

אני: שמעתי, אבל זה נשמע כמו בדיחה גרועה של מישהו, ואוהדים חולי נפש לא חסר אצלנו.

עינב: אז זהו, שהפעם זה לא אוהדים חולנים, זה אמיתי לגמרי, אריק איננו, ואני מארגן טקס לזכרו במחצית עם המשפחה שלו, ואני מבקש שתבוא.

התחלתי להתעצבן: עינב בחייך תפסיק, מה זה כל שבוע אתה הורג אוהדים מוכרים רק בשביל לפתות אנשים בגיל העמידה שנשבר להם והם לא רוצים לבוא יותר? זה שווה לשקר ככה לאנשים ולספר שאריק איננו רק בשביל שיבואו? אין לך לב? בחייך תן קצת שקט.

עינב נשמע נואש: נשבע לך, אני לא ממציא כלום, לא קראת בפייסבוק שאריק נפטר?

אני: אריק? אריק מת? אריק בורוכוביץ'? רק לפני חודשיים קברת את ארז בשביל לארגן עוד טקס אזכרה ולקושש שניים וחצי אוהדים זקנים שנשבר להם מהקבוצה. מספיק עם זה עינב, לא מתאים לך להמית סתם אנשים בשביל שיווק לקבוצה. דבר עם ירון בר לב, הוא ימציא רעיונות מקוריים יותר. אתה איש הגון, לא מתאים לך.

עינב היה על סף דמעות: מה אתה רוצה ממני? תבוא בטענות לאלוהים.

בחייך, אמרתי לו, יש מספיק אוהדים מבוגרים מאריק, תהרוג אותם, למה החלטת להתנכל דווקא לצעירים?

-אבל זה לא אני, נשבע לך. זה פעם אחת דום לב ופעם שנייה קריסת מערכות. אחד אחרי השני הם הלכו. ראית מה זה?

 

המשכתי לקטר: לא מכובד מצדך להפיץ בדיות על אוהדים שעוד לא בני 60, הלו, אלה חברים שלי מדור 1960 במכתש. בוא אני אספר לך משהו, בדיוק בימים אלה זה תאריך ה-17 בינואר 1976, זה אומר לך משהו?

לא, ענה עינב בצניעות אופיינית, הייתי אז בגן רבקה או בכיתה א' בבית ספר גורדון, או משהו בכיוון. מה קרה בינואר 1976?

היה את המשחק ההוא בעכו. זוכר את סורינוב בתמונה בעיתון שמעיף שוטר לקיבינמט? וקלדרון הולך מכות ושימעלה מעיף חול על הקהל ואת משה זילבר מתפרע? המשחק ההוא שהתפוצץ בגבעת נפוליאון. הייתי בן 16 וקצת, אוהד בתחילת הדרך, אורדון קומנדו חננה של שנות ה-70. בלי התופים והדגלים של היום, בלי כל השירים והטירוף 90 דקות שיש אצל האורדונס קומנדו 2017. יצאו אז הסעות מהמכתש למשחק בעכו. הסעות של אז היו להיט. אוהדים יקרים של אז היו מארגנים. אוהדים מיתולוגיים ממש, אגדות. בקיצור, ביום שבת בשעה 11 וחצי נעמדו שתי טיוליות בירידה של רחוב בורוכוב קצת למטה מהכניסה הראשית למכתש. הגעתי ברגע האחרון בריצה מלמעלה, ישר לשפנצר. הושטתי לו את הכסף, הוא לקח ונתן לאבישי ואמר לי תעלה חמוד. איך שבאתי לעלות, בדיוק קיפלו את המדרגות המתקפלות כי הטיולית היתה מלאה. ושם בטיולית הזו ישבו כל החברים שלי. הם צעקו לי לעלות, אבל כבר לא היה מקום וקיפלו את המדרגות, ושפנצר אמר שאעלה לטיולית השנייה. אבל לא רציתי לנסוע כל כך רחוק עם אוהדים שאני פחות מכיר. אז שמתי בכל זאת רגל על איזו בליטה במשאית הזו וניסיתי לטפס עליה. הושטתי יד לתפוס באיזה זיז, ואז הרגשתי שמישהו תופס לי את היד ומושך אותי למעלה. הרגשתי כאילו אני ממריא. זו היתה אחיזה איתנה, נחושה, ששידרה שלא מפקירים חבר בשטח, ולנסוע שעתיים עם אוהדים שאתה לא מכיר זה בפירוש הפקרת חבר.

זה היה אריק. אריק בורוכוביץ'. אריק שעד אז היינו ביחסים של אהלן ומה נשמע, לא משהו מיוחד. אבל מאותן שתי שניות שהוא בא לעזרתי הפכנו לחברים. לא חברים שיוצאים ומבלים, גם לא מדברים כמעט בטלפון, אבל חברים למכתש, חברים מהפועל ר"ג-גבעתיים, חברים מדי פעם להסעות למשחקי חוץ. ושם בטיולית נסענו למשחק בלתי נשכח בעכו עם עוד חבר'ה משלנו. עם רייפר ונייס שלמדנו בתורה ומלאכה סניף בן אביגדור בת"א בכיתה עם חבר'ה מעמידר ופרדס כץ, שכונת התקווה ויפו ג'. שלושה תלמידים אשכנזים אוהדי הפועל רמת-גן, שפעמיים בשבוע בורחים מהלימודים לאימוני בוקר במכתש בקו 60 מרחוב המסגר. ובטיולית ישבו אריק שגמר את אורט טכניקום ובטח כבר היה חייל, ואהרל'ה שלמד בתיכון אקסטרני רון, וגבי הקומוניסט, ארז לסקי, עוזי, יונתן הולצדורף ועוד כל מיני כאלה שלמדו בבתי ספר כמו שבח, מקס פיין, אנקורי, וכמובן תורה ומלאכה סניף בן אביגדור. חבר'ה שבקושי גמרו י"ב כי לא היה להם ראש ללימודים ולא היה להם זמן, כי בכל החיים הקצרים שלהם עד אז היה להם רק דבר אחד בראש. ילדים שביקשו חתימות מאברהם לב ונורדמן, ואחר כך העריצו את דנישבסקי וקלדרון בימים הגדולים של המכתש בליגה א' צפון ובליגה הארצית, עם כל המיליונים ששפכו כמו חול עד שלא נשאר מה לאכול ולא היה אפילו לכביסה ולמשחת נעליים. בחיי שאני לא מגזים. הייתי שם וראיתי את הפועל ר"ג בימים עלובים, כשהיתה בפשיטת רגל טוטאלית, כשמאמנים ממחלקת הנוער עזבו בזה אחר זה, עד שמינו אותי, שהייתי עוזרו של מגה האפסנאי איתן קרוק, כשהייתי לפני צבא, עוד לא בן 18 – למאמן קבוצת טרום ב'. הייתי המאמן הראשון של יואב זוהר ונסים רבי שהיו בכיתה ג' או משהו כזה והובלתי אותם לכמה נצחונות בלתי נשכחים לרוחב המגרש בשבתות ב-8 בבוקר במכתש.

ככה הכרתי את כל החבר'ה האלה, האוהדים של דור 1960, עם אריק בורוכוביץ' שעם השנים הפך לאגדה מהלכת בינינו. עברו השנים, עבר וחלף דור פלוס פלוס, ובינתיים הלך המגרש ואני התנתקתי מהפועל ר"ג, שנתיים-שלוש שאין יוצא למשחקים ואין בא, ואני מרגיש עם זה בסדר גמור. בקיץ האחרון באו וסחבו אותי ממש בכוח למועדון בהשיקמה כדי שאתרשם מחדש ויחזור לי הניצוץ, ושם פגשתי את אריק בורוכוביץ'. הוא רזה בטירוף, ואמרתי לו הלו אריק מה קרה לך, מה נהייה ממך? והוא לקח שאכטה ארוכה ואמר מה לעשות, ככה זה החיים. אחר כך שמעתי שהוא לא בא למשחק בית פה ולא למשחק חוץ שם, והוא המשיך לדעוך להנאתו, לא דפק חשבון לרופאים ולא לתרופות. אני כבר לא מדבר על ארז לסקי, שפשוט נגמר בשיא והלך מדום לב. איזה חרבון.

ועכשיו באמת שתסלח לי עינב, באתי למשחק רק בשביל הטקס לאריק, ובאמת נקרע הלב לראות ילדות צעירות עומדות במגרש ומוחאות כפיים לקהל שמוחא כפיים לאבא שלהם המת. אז בסדר, באתי למשחק, אבל זהו, חלאס, אני עם הטקסים האלה גמרתי ואני לא בא יותר למשחקים עד להודעה חדשה מצידי. תדאג שאנשים בגיל שלי לא ימותו יותר, אבל מכיוון שאי אפשר לסמוך עליך בעניינים האלה ובגלל שאני רואה שסביבת הגיל שלי הולכת ונכחדת – אז אם תחליט בעוד חודש להרוג גם אותי, ובאמת יתברר שאני איננו, אני מבקש ממך מאוד – אל תקרא קבוצת ילדים על שמי ולא תעשה לי פינת הנצחה בהשיקמה. פשוט תעבור הלאה בלי כלום. וגם אל תארגן לי שום טקס זיכרון במחצית. אני פשוט לא אגיע.

שלא תדעו עוד

אריק בורוכוביץ', מגדולי אוהדי הפועל ר"ג בכל הזמנים, הלך לעולמו

מאז שהפועל ר"ג נפרדה ממגרשה המיתולוגי שום דבר לא כמו שהיה. העזיבה היתה קריעה של הגוף מהנפש, וקשה עד בלתי אפשרי להתאושש ממנה. הלך המותג, והסמל היחידי שנשאר הם האוהדים שבשנים האחרונות נודדים מווינטר לאיצטדיון, מהאיצטדיון לרמת השרון, ומשם למגרש הכדורגל השכונתי הקטן, שנקרא עכשיו "בית". צבעו אותו באדום, שמו שלט גדול שיידעו למי שייך, תלו על הקירות צילומים מרגעים בלתי נשכחים, ומקווים שזה יכסה במשהו על האובדן. בינתיים, נעלמים מהנוף סמלים אנושיים, שנגדעים בדמי דמיהם. מיקי רודרמן, אלישע שוחט, אבי דורף, ארז לסקי ועכשיו אריק בורוכוביץ'. אנשים בשנות ה-50 וה-60. דור שהולך ונעלם.

אריק מצטרף לארז שנפטר לפני כחודשיים וחצי. שניהם פחות או יותר בעלי אותו שנתון. הם היו נערים שגדלו עם הפועל ר"ג ועברו שנים נפלאות בכשלונן, ובלתי נשכחות. בעיקר הם היו חלק בלתי נפרד מאווירת הביחד שסיפק המכתש בגבעתיים. עכשיו שניהם הלכו אחד אחרי השני, והבדידות מתרחבת. האיחול "שלא תדעו עוד צער" ממשיך להתרסק בגזרה שלנו.

הנה הם באים

הקהל על הרגליים, דור הוותיקים על כר הדשא ודור הוותיקים ביציע. שוב ניחר הגרון. מה זו הלחלוחית בזווית העין? מה זה המחנק בגרון? שפעת, נזלת, אלרגיה? לא ולא. זו שוב הנוסטלגיה הממזרית ההיא שהתגנבה בחשאי * יוסי עוז על יום שני הגדול באיצטדיון ר"ג

שער הניצחון של סיטון

מאת יוסי עוז (אדום עתיק)

אוי הנוסטלגיה הממזרית הזו. כשאתה כבר בטוח שהתקשחת, שנעלת את העבר בארון ופניך לעתיד, פתאום היא פורצת ומכניעה אותך בקלות עם כל הסממנים: התרגשות, זכרונות, התרפקות, לחלוחית בקצה העין, קצת לחץ בגרון, שיחה נלהבת עם סביבתך "כשהיינו". למען האמת, לא צריך הרבה כדי לעורר את הנוסטלגיה. חומות ההגנה לא באמת קיימות והציניות מודברת כהרף עין. ניצוץ קטן וזה עובד.

ההתחלה שגרתית. יום שני  (שבו הפסדנו בדרך כלל), איצטדיון רמת גן, משחק מול הפועל ראשון לציון  (איל ברקוביץ'). הפרצופים המוכרים, נוהל המישוש הקבוע, יציע הכבוד, אותם החברים, אפילו אותם הכיסאות ואותו סדר ישיבה.

עוד יום עבודה במשרד? אז זהו שלא. היום יעלו לכר הדשא נציגי דור האליפות, דור מיתולוגי שהישגו המופלא לא שוחזר עד היום וספק אם ישוחזר אי פעם (נו, לפחות בדורנו). אבן דרך בהיסטוריה המפוארת האורדונית. "אבן דרך מפוארת"? קטן עלינו, לפחות "סלע קיומנו".

כבר במדרגות פצצה ראשונה לפנים. שלוימה מן, איש הבלוג המיתולוגי ולוחם המכתש המעוטר ביותר. שלוימה נעדר זמן רב מהיציע ואף סגר את הבלוג. הרס המכתש שבר אותו ושלוימה מיאן להתנחם ופנה לחקר קרבות אחרים. אבל גם את שלוימה הכריעה הנוסטלגיה והנה הוא כאן במדרגות, ואפילו, שומו שמיים, אני זוכה לחיבוק ואל יקל הדבר בעיניכם לקבל חיבוק מהצנון המשמים הזה. זכיתי.

דקות לפני המשחק, עליית השחקנים, אבל ברגע זה הם לא מעניינים, כי אחריהם צועדים באון וגו זקוף   ובחולצות אדום-שחור נציגי דור האליפות, האנשים שהביאו לנו תהילת עולם. לא כולם כאן, לא כולם בדיוק קבוצת האליפות, אבל לנו ממש לא משנה. פרל, יניאק, היימן, זה מספיק. קובינה נעדר, אבל רוחו כאן  ובשמיים עורכים חימום ומחליפים בדיחות נחמי, דני תיק, חודורוב, שלמה לוי, בנבנישתי, ובראשם הכריש מפיק אמרי שפר, ואולי גם המכתש, שאין ספק שהוא ישות בפני עצמה.

הקהל על הרגליים. דור הוותיקים על כר הדשא ודור הוותיקים ביציע. שוב ניחר הגרון. מה זו הלחלוחית בזווית העין? מה זה המחנק בגרון? שפעת, נזלת, אלרגיה? לא ולא. זו שוב הנוסטלגיה הממזרית ההיא שהתגנבה בחשאי.

גיגי אבן טוב  מימיני, ליבמן, צביקה שחר, יהודה עירוני משמאלי, ועוד הרבה ותיקים ברחבי היציע, כולם מריעים ומודים. צביקה שחר מנסה את קריאת הקרב – "הנה הם באים, השדים האדומים". אם יש דבר כזה "אווירת  המכתש", לרגע היא כאן ומדובר רבותיי לא פחות ולא יותר בשכינה עצמה. שהרי המכתש היה בית מקדש, וכנאמר "זר לא יבין זאת אלא אם הוא אורדון".

תם הטקס (היה טקס?), חוזרים לשגרה. הפתיחה לא מבשרת טובות. שון מלכה, זנדברג, קדוסי והאחרים  מעיר היין עושים צרות להגנת רמת גן. ואז מיודענו זנדברג קשישא פורץ מהמרכז, בועט בעיטה סתמית, הכדור פוגע ברגל רמת גנית, מבצע תלול מסלול ונוחת ברשת מאחורי אלדר. טוב, לא נורא, כל המשחק עוד לפנינו. אבל לא חולפת לה רבע שעה, כדור מוגבה מימין ופוגש ראש ראשוני – ולרשת. פיגור שני שערים אחרי 20 דקות כבר מדאיג. המאמן מבצע חילופים, ראש חוזר לעמדת הבלם, גם ברקוביץ' וסיטון על הדשא, אנחנו שולטים במשחק, אבל מחטיאים שוב ושוב. מחצית.

מימין: עירוני, שחר, ליבמן, עוז, אבן טוב

מייקל סיטון. אודה ולא אבוש, לא החזקתי מהשחקן הזה. מחמיצן, לא חד, לא מחוייב, לא חותר למגע, טכניקה ירודה, חסר ביטחון ועוד ועוד מגרעות מצאתי בו. שלחתי אותו חזרה לג'מייקה לשיר רגאיי והצעתי לצביקה שחר, שגר ביהוד, שעל הדרך יקפיץ אותו לנתב"ג. אבל מייקל למזלי לא שמע אותי.

מחצית שנייה, קבוצה אחת במגרש. עוד לא התמקמנו, הרמת כדור לרחבת ראשון, ומי מתרומם מעל כולם? כן, ההוא ששלחתי לנתב"ג, שנוגח בומבה לרשת.

ראשון עוברת למערך יעד מבוצר וכוחותינו תוקפים גלים גלים, אך ללא הועיל. שלמה לוי בשמיים אומר לנחמי: "אם אנחנו יורדים, נותנים להם שניים בקלות". נחמי כנראה לא מתרצה ולא בטוח שהשופט היה מסכים. נותר לסמוך על בחורינו שעל הדשא. השעון רץ, התקווה אוזלת, אבל עם תחילת תוספת הזמן יש לנו שיוויון. טוב, לפחות נקודה. אבל ימות המשיח הגיעו בדמות שש דקות תוספת שהמשיח מעניק לנו.

הגלים הופכים לצונאמי, חצי מגרש להשכיר, השער הראשוני תחת לחץ כבד. ויש שם אחד שחושב אחרת, כן ההוא, סיטון, ששנייה לפני שריקת הסיום מניף רגל ומשכין את הכדור בחיבורים. ראשון על התחת, ואיזה תחת יש לרמת גן.

אם ככה נראה עוד יום עבודה במשרד, אני חוזר לעבוד.

לסיום שתי הערות קטנות:

עינב. מה לא נאמר עליו, וכל המוסיף גורע. כל שנותר לי להוסיף – אשרינו, זכינו.

שלוימה. הבלוג היה הבמה העיתונאית הראויה למועדון ולאוהדיו. הפייסבוק הינו תחליף עלוב. תחזור.

"הנה הם באים השדים האדומים".

—————————————————————

חומר של אלופים

נועם כהן ומייקל סיטון נכנסו לנעליים של משה פרל וצביקה היימן * 2:3 דרמטי על ראשל"צ באיצטדיון ר"ג, 75:77 גדול על עירוני ר"ג בזיסמן * בלוג המכתש בגבעתיים ז"ל חזר בגיחה נדירה למשחק חוויה, בערב שבו האורדונים רקדו על שתי חתונות 

זכו באליפות ב-1964 במכתש, וקיבלו את הכבוד לעלות ביחד עם הקבוצה הנוכחית למשחק ליגה. מימין: פרל, זנדר והיימן (דאגנו להעלים את שם הקבוצה בצהוב-שחור שצצה בצורה לא לעניין משמאל למעלה)

שלום רב, חזרתי אלייך הפועל רמת-גן-גבעתיים אחרי קרוב לשלוש שנים של התנתקות מוחלטת, כולל סגירת הבלוג הזה. היה שווה. 0:2 לראשון-לציון במחצית, 2:3 לר"ג בסיום – ואפילו ללא הקומנדו שנטשו במחצית ונסעו לעודד את הכדורסל בדרבי מול עירוני, מה שגרר ויכוחים רבים – אם נהגו בסדר או שערקו בצורה לא מכובדת. ניגע בזה בהמשך..

בשנתיים וחצי האחרונות דמם הבלוג, והפעמיים היחידות שבהן עלה היו רק במקרי מוות – בנבנישתי התותח מדור האליפות ומיקי האוהד.

ישבו לי על הווריד וביקשו שאחזור. סירבתי שוב ושוב. לא יכולתי. אובדן המכתש היה נקודת שבר. יש אוהדים שהולכים אחרי הקבוצה באש ובמים, יש אוהדי הצלחות ויש אוהדי מגרשים. אחרי שהמכתש נהרס עוד הצלחתי לאסוף את עצמי ולהגיע למשחקים בווינטר ובאיצטדיון, אבל זה לא היה זה. עלבון מחיקת המגרש המיתולוגי על-ידי קומבינת ההון-שלטון של עיריית גבעתיים, ההסתדרות ועוד מאכערים שבחשו בצלחת הכסף, היה קשה מדי. עד שיום אחד האוהד השרוף קרס לתוך עצמו וחדל.

שקעתי בחקר קרבות ממלחמת ששת הימים, ופתחתי בלוג בנושא הזה. את מבצר המכתש החליף מבצר תל פאחר. פרטים נוספים אצל אדום עתיק. יחד צעדנו בשנים האחרונות בכמה מוצבים סורים נטושים ברמת הגולן, שהכניסה אליהם היא דרך שדות מוקשים [דוגמה – ראו כאן]. זה היה תחליף מנחם.

עינב. דבר אחד העיק עליי בהתנתקות מהקבוצה: שזה קרה דווקא במשמרת של עינב חזנוולד כיו"ר המועדון.

כבר היו כאן יו"רים שהיו אוהדים שרופים של הקבוצה, אבל עינב שונה מהם. רומנטיקן של כדורגל, לא מחפש תהילה, בעל להט פנימי עמוק. למדתי להכירו בתקופת ההפגנות למען המכתש, כמה טרח ועמל בארגון העניינים וכמה שנתן מעצמו. אין הרבה כמוהו שדם המכתש זורם בעורקיו ועדיין חי את העניין.

עינב הוא יו"ר שהפועל ר"ג רק יכלה לאחל לעצמה, וזכתה בו. הקשר הדפנסיבי המסור מסוף שנות ה-80 ייתן מעצמו בכל רגע שהוא מנהל את המועדון. אם זה בקשיים תקציביים, אם זה במשבר מקצועי, ואם זה כשעבריינים התדפקו על ביתו כשניסה להשתחרר מכבלי וינטר-עמידר המעיקים. בסופו של דבר, הנחישות שלו ניצחה.

שנת 2011, המכתש בימיו האחרונים. עינב (מאחור באדום) עם כמה אורדונים

המכתשיקמה. בקיץ האחרון הגיע אליי יום אחד יורם איתן ובאיומי אקדח מפלסטיק הכריח אותי לנסוע איתו לבית החדש של הקבוצה במגרש השיקמה. הגעתי למגרש שחומותיו צבועים אדום-לבן ובכניסה הראשית הכתובת "אצטדיון הפועל ר"ג". הקירות היו עמוסים בצילומי משחקים ורגעים, ששידרו אווירה של מכתש.

עינב ערך לי סיור בין חדרים ומסדרונות והציג את החזון שלו. בדרך חלפנו על פני עומר בוקסה ואלדר שפלר. בחדרו של היו"ר התקבצו אריק בורוכוביץ', צביקה שחר ויענקל'ה ורד. לרגע היה אפשר לחשוב שאנחנו במגרש ברחוב בורוכוב בגבעתיים. כמעט שעלינו לקומה השנייה, משם יכולנו להשקיף על כר הדשא המטופח ועל היציע שמאחורי השער ומעליו בי"ס בורוכוב. כמה יתושים שהסתננו מהחלון הזכירו שאנחנו 50 מטר מהספארי.

לסיום ביקור המוטיבציה הזה ביקש יורם איתן שנשחזר את הכתובת "אש במכתש" שצוירה ב-2007 באמנות אורדונית עקומה על קיר הבטון האימתני שמתחת לבית שימוש. אותה כתובת שהעניקה לקובי חסן את ההשראה לשער הניצחון הבלתי נשכח ברבע גמר הגביע מול מכבי חיפה. יענקל'ה ורד ואני ציירנו אותה בזמנו כשאופק לסקי בן ה-11 (בערך) משקיף מאחור. ניסיון לשחזר את כתובת הגראפיטי הזו בהשיקמה נכשל בעודו באיבו. הידיים היו חלודה, והספריי כחול.

אש במכתש – מצא את ההבדלים. גרסת 2007 מול 2016

עזבתי את המכתשיקמה עם הבטחות לנסות לחזור עם תחילת העונה, אבל הניצוץ לא חזר.

בחזרה לאיצטדיון. בערב שמחת תורה, יום לפני משחק הליגה מול ראשון לציון [24.10.2016], עינב שלח הודעה: "דור האליפות 1964 מגיע ויעלה עם הקבוצה הנוכחית. ערב מרגש ונוסטלגי. אתה מוזמן אישית, אפילו איעלב אם לא תבוא".

הדבר האחרון שאתה רוצה זה להעליב את יו"ר הפועל ר"ג, שירק דם במלחמה על חומות המכתש.

שעתיים לפני המשחק הגיע ירון בר-לב ואסף אותי. גם הוא מאלה שהתרחקו מהקבוצה, על אף קרבתו הגדולה לעינב. אבל את קבוצת הוותיקים, השיגעון האישי שלו, הוא ממשיך לנהל. וכשמזמינים את שחקני דור האליפות, אין כמוהו בלארגן את החבר'ה. חבל שראובן כהן בן ה-79 הבריז ברגע האחרון בגלל מחלת אשתו, אבל היו שם היימן, זנדר, פרל, יניאק, קרוביהם של נחמיאס ובנבנישתי ועוד. הרוח מפעם שרתה מעל איצטדיון ר"ג.

סיכמתי עם ירון בר-לב שהולכים בדקה ה-89, אבל רק אידיוט היה יכול לעזוב כשר"ג היתה במומנטום חזק ומנשה משיח האדיב הוסיף שש דקות. ר"ג היתה בפיגור 2:1 וכל מה שקיווינו היה לחלץ נקודה. אלא שבשש הדקות האלה היא כבשה פעמיים וניצחה 2:3. אצל שחקני דור האליפות גלגלי הזיכרון עבדו שעות נוספות כדי להיזכר מתי זה קרה אצלם. ובכן, בעונת האליפות הם הפכו במכתש פיגור 2:0 מול הפועל חיפה לניצחון 2:3 משלושער של נחמיאס. ההתחככות באלופים היתה מדבקת.

כרטיס למזכרת. גזור ושמור

כמה הערות:

1 עמדתי 12 דקות בתור לקנות כרטיס (היו אחרים שעמדו יותר) רק בגלל שקופה אחת בלבד היתה פתוחה. בשער 3 היתה רק כניסה אחת לכל האוהדים – השתהות של עוד כמה דקות. תנאי פתיחה שאינם מכבדים את אלה שטרחו והגיעו. מספיק להתייחס לאוהדים כאל עדר בקר.

2 העובדה שדרבי הכדורסל של ר"ג נקבע לשעה 21:00, גרמה לקומנדו לעזוב במחצית את איצטדיון ר"ג, דבר שגרר ביקורות של יתר האוהדים. שני הצדדים צודקים. אני נוטה יותר לעמדת הקומנדו, שלא רצו להשאיר את הכדורסל לבד בדקות הפתיחה. זו היתה הפגנת נוכחות שלהם נגד המימסד העירוני, שמקפח בשנים האחרונות בצורה שערורייתית את הפועל ר"ג-גבעתיים, לעומת התמיכה בעירוני ר"ג. את מקום הקומנדו מילא בהצלחה אמיר זליכה. בדקות שבהן האורדונים החלו לנמנם הוא דאג לעורר אותם למפגן של עידוד.

שמחת תורה בזיסמן. יום שני הגדול

3 הפועל ר"ג של העונה נראית עם אנרגיות טובות, עם כמה כשרונות ועם משחק יפה וסבלני. גם כשפיגרה בשני שערים התחושה היתה שזה לא נגמר. ר"ג שלטה בכ-70 אחוז מהזמן והגיעה למצבים. ברשצקי הלך קצת לאיבוד באגף, אבל כל נגיעה בכדור, כל דריבל, זה קלאסה. בקרוב הוא יעקוף את אבא שלו בסיבוב. מייקל סיטון הוא גולר בחסד, המשך לשושלת מפוארת שתחילתה בדאטורו והמשכה במנגה. אבל המצטיין שלי במשחק הוא נועם כהן.

4 יפה היה לראות שהמאמן ליאור זאדה לא איבד עשתונות בפיגור 2:0, לא צעק, לא השתולל, לא השתגע. ביצע חילוף מוקדם, ייצב והרגיע את המערכת, והיא החזירה לו בריבית. הוא חתום על ניצחון שיזכרו כאן שנים רבות.

הפועל ר"ג חוגגת ניצחון בדקה ה-95. רגעים ששווה לזכור

5 חימם את הלב לפגוש באוהדים שהם חברים ותיקים, מהם שותפים לנסיעות חוץ במגרשים נידחים (אדום עתיק, גיורא אבן טוב, אדיר ברונשטיין, יענקל'ה ליבמן ועוד).

בלוג המכתש בגבעתיים ז"ל התעורר לרגע מקברו, אבל לא בטוח שתחיית המתים תימשך. צריך לתת לזמן לעשות את שלו, או שלא.

—————————————————————————— 

מרדכי בנבנישתי ז"ל

הלך לעולמו: מרדכי בנבנישתי, מהכוכבים הגדולים של הפועל ר"ג בעונת האליפות ובכל הזמנים

בחודשים האחרונים הייתי נפגש עם "בן-בן" לפחות פעם בשבוע. הוא היה יושב על ספסל קבוע ליד עיריית רעננה, בכובע מצחייה מעט דהוי, בוהה בחיים שחולפים על פניו.

לפעמים הייתי רואה אותו הולך מהבית ברחוב ברנר לספסל שלו, או מהספסל חזרה הביתה. זו היתה הליכה כבדה, מאומצת, קשה, מכמירת לב. ניכר שהזיקנה קפצה עליו בפתאומיות. חשבתי שכבר הגיע לגיל 80. לפני חודש שאלתי אותו – בן-בן, בן כמה אתה? והוא אמר בן כמה אני נראה? אמרתי לו 78. הוא אמר: מה פתאום, אני בן 73. ואיך הבריאות? ככה ככה. היה משפיל מבט בעצב מסויים, אבל מיד היה משחרר חיוך קטן. שלא נדאג.

בן-בן, אתה עוד עוקב אחרי הקבוצה? לא, לא עוקב, מה איתם? הם חזק בתחתית, רק בזמן האחרון התחילו קצת לנצח. בן-בן: טוב, זה מה יש. אבל בן-בן, גם בגיל שלך ובמצבך, לא היית יכול לתת פס כמו בן-אדם ולשים חלוץ מול שוער? בטח, בטח, הוא חייך פתאום, למה לא?

שלשום שמתי לב שכבר שלושה ימים אני לא רואה אותו על הספסל. היום בצהריים (13.1.2015) הכרחתי את עצמי ללכת לשם בשביל לראות שהוא שם והכל בסדר, ולהגיד לו שניצחנו אתמול בטבריה, והפועל טבריה – הוא יזכור – יש לה את הסיפור שלה באליפות של הפועל ר"ג ב-1964. חודורוב והפצצה שדפק בבעיטה חופשית מ-18 מטר – שער ניצחון. בן-בן בטח היה זוכר את הרגע הזה, שחודורוב הזיז אותו הצידה ובעט בעצמו. בכלל, לבן בן בסרט האליפות ההוא היה תפקיד של מהנדס בונה ושל קבלן הריסות.

ספסל המתכת האפור שוב היה ריק. בן-בן לא ישב עליו. ריקנות מסויימת הורגשה ברחוב אחוזה. התנחמתי שמחר הוא בטח יהיה במקום שלו, עם הכובע, בוהה בחיים שחולפים שממול. הלכתי לדרכי בלי לדעת שממש באותה שעה בן-בן היה בעולם הבא, מובא למנוחת עולמים. המסך ירד, לוקח איתו עוד אגדה מבית המכתש.

בנבנישתי (משמאל) עם השרופים במכתש (להגדלה – לחצו על הצילום)

לראיון (מחודש אוגוסט 2008) עם אגדת הכדורגל בן-בן – לחצו כאן

מיקי ז"ל

דעתן, קפדן, אופוזיציונר ואוהד מהלב * לזכרו של מיקי רודרמן שהלך לעולמו

אחת הפעמים האחרונות שאני זוכר את מיקי על הרגליים היתה במשחק הבית של הפועל ר"ג באירופה מול לבסקי סופיה (1:0). סטרדה, סלובקיה, 2003: מיקי סוחב ציוד ושלטים עם יענקל'ה ליבמן. המראה של שני אוהדים מבוגרים בני 50 פלוס שעסוקים בתליית שלטי קומנדו חימם את הלב. מיקי עשה את זה מרצון ובאהבה. מסוג האוהדים שמכנים אותם "מסורים".

יום אחד הגורל טפח על חייו – משהו זז בעמוד השדרה. מאוהד שרץ ומארגן שלטים, חולצות והסעות, הוא הפך לנכה בכסא גלגלים. גם מהמקום הזה הוא המשיך לומר ולצעוק כל הזמן את מה שיש לו. הוא היה האופוזיציונר הנצחי: תמיד מבקר, מתלונן, כל הזמן שואל שאלות ודורש תשובות, אף פעם לא מרוצה. גם מהמקום שבו נתפס כנודניק ומעצבן – הוא צדק בפעמים רבות.

הוא אסר על הצלמים שבחבורה לצלם אותו, בטח שלא לפרסם. פעם באחת ההפגנות נגד הריסת המכתש, הפגנות שאליהן הגיע בתדירות די גבוהה על אף מוגבלותו, הוא נכנס בטעות למשך שלוש שניות לסרטון וידאו של חמש דקות. הוא צילצל אליי בצעקות, והייתי צריך חמש שעות כדי לערוך מחדש את הסרטון הזה – בלעדיו. רק שיהיה מרוצה.

יום אחד במכתש הוא תפס אותי על חם מצלם אותו ודי כעס. לפחות הוא פייס אותי. אחרי שאמות, אמר, תוכל לפרסם תמונות שלי כמה שאתה רוצה.

במקום הקבוע שלו במכתש (להגדלה – לחצו על התמונות)

מאז שהפך לנכה המקום הקבוע שלו במכתש היה ברחבה הקטנה על "הגשר" המחבר בין חלקי היציעים. בהחלט, מקום של כבוד.

את וינטר הוא לא סבל, עד שבשנה האחרונה החל להחרים את המגרש. היה לוחם עקשן לזכויות נכים בכלל, ושל אוהדים נכים במגרשי הכדורגל בפרט. פעם פרץ מחסום באצטדיון ר"ג לאחר שהמאבטח לא נתן לו לעבור ואחר כך רב עם מחלקה של יס"מניקים שקפצו עליו. בסוף סובב את הרכב שלו ועזב את המקום בזעם בלי לראות את המשחק. אחרי כמה ימים ביקשתי לפרסם פוסט אודות המקרה, ואף צלצלתי בשביל זה לקצין תנועה במחוז ת"א שהבטיח לטפל באירוע. רגע לפני הפרסום צלצלתי למיקי לספר לו, אלא שהוא הטיל וטו עצבני ביותר. השיחה איתו נגמרה בפיצוץ והפוסט לא פורסם. איש קל הוא לא היה.

מיקי מתעמת עם שוטרים באיצטדיון ר"ג. לוחם עקשן למען זכויות הנכים

באתרי הקבוצה וברשת בכלל הוא היה מגדולי המגיבים והמשתתפים, כולל בבלוג זה שבו אפשר לקרוא מאות תגובות שלו.

ביום חמישי ה-1.1.2015 נמצאה גופתו בדירתו אי שם בסוף רחוב הרא"ה בר"ג. בשנה האחרונה סבל מסרטן ריאות. בן 65 היה. הובא למנוחות ביום שישי 2.1.2015. יהי זכרו ברוך.

מיקי בהפגנת המכתש הראשונה שנערכה ליד עיריית גבעתיים. הגיע מוקדם לראות שההכנות בסדר

2008, במקום הקבוע שלו על הגשר

את הרכב שלו הפך לפרסומת על גלגלים נגד הריסת המכתש

(הפוסט פתוח לתגובות)

הבלוג ז"ל

במלאת שש שנים לפעילותו של הבלוג: זמן לעשות מעשה

מאז ה-8 באפריל 2008 סוקרה כאן הפועל ר"ג במשחקיה, באירועיה ובהתנהלותה. מכאן יצאו לדרך ההפגנות נגד הרס המכתש ונוהל "קמפיין" אינטרנטי נגד ראשי העיר גבעתיים שהיו שותפים לחיסול הבית. "המכתש בגבעתיים" שימש פה לאוהדים – בעיקר לאלה שביקשו לעשות זאת בעילום שם.

הסתלקותו של איצטדיון המכתש מנוף חיינו היה הרסני. הקבוצה איבדה את הייחוד שלה ואוהדים רבים נגרעו מהטריבונות הסגולות והחלו לאבד עניין. אני אחד מהם.

הפועל ר"ג תישאר תמיד בחדרי הלב, אבל מרחוק. ביום שלישי ה-8 באפריל 2014 יודעך הבלוג לאפס פעילות. מיום זה לא יתפרסמו בו יותר כתבות ואי אפשר יהיה להגיב. למען ההיסטוריה תישאר רק מצבה אינטרנטית אדומה תחת השם "המכתש בגבעתיים ז"ל".

תודה לכל הקוראים והמגיבים.

שלב הסיכומים

המטרה הושגה עם 2:2 מול בית"ר ת"א/רמלה: הפועל ר"ג נשארת בליגה. שמחת עניים של מועדון שרשם העונה ירידה בערך נכסיו

הטבלה מתוך וואלה

תודה לאל. הסתיימה מעשית העונה הפסיכית וההזויה הזו. הפועל ר"ג מסיימת את העונה הרגילה בפלייאוף העליון, שמשמעותו הישארות בליגה. בתחילת העונה דיברו בהנהלה החדשה על עונת הישארות כהמשך לעתיד טוב יותר. מה זה טוב יותר? זינוק מטאורי בדרך להתברגותה אל ארבע הגדולות של הכדורגל הישראלי. זה נשמע יותר כמו זינוק התאבדות, ובכל מקרה – בדיחה עצובה והזיה.

זו היתה עונה אבודה וסתמית. מצד אחד היא תיזכר כתחילת ההתאוששות מאובדן המכתש – בהפיכת מגרש השיקמה לתשתית של בית. מצד שני, הקבוצה איבדה הרבה מאמון הקהל, או אם תרצו – הפסידה גם אמון וגם קהל. העונה הזו תיזכר בפיטורי שני מאמנים וללא אף שחקן נוער שעשה קפיצה, בניגוד למטרות שעליהן דובר. הבעיה שעד סוף העונה גם לא כל כך יהיה אפשר לשלב שחקני בית צעירים, מפני שקבוצת הנוער בסכנת ירידה.

הערכה איך תיראה העונה הבאה: במצב הבעלים הנוכחי, לא יותר טובה מזו הנוכחית.