הפטיש

 

img376/9111/img2240hn2.jpg

אריק גילרוביץ' הוא מהשחקנים הגדולים של הפועל ר"ג בכל הזמנים, לא רק בזכות היכולת, אלא בעיקר בזכות ההקרבה והעוצמה ששידר. לא כל שחקן מצוין מביא איתו אמירה אישית ודוגמה. האישיות החזקה והמרתקת שלו הקרינה על הסביבה. הוא תמיד היה דעתן גדול, וכולם שמעו מה יש לו לומר על כולם וגם על עצמו, גם אם זה לא תמיד העיד על צניעות. אם הייתי ילד, הפטיש היה השחקן שהייתי מעריץ, כמו אלילי ילדותי מהליגה המנטלית שלו – אברם לב ורוני לוריא.

גול אחד שלו אני זוכר כאילו היה אתמול. שער הניצחון על שמשון ת"א בשכונת התקוה, כשהפועל ר"ג נלחמה בשיניים לא לחזור לליגה שממנה התאמצה במשך שנים לברוח. הגנת ר"ג הרחיקה כדור, נסים ברדה, בלם שמשון, ניסה להרחיק, אבל הכדור חלף לו מתחת לרגל וכאן מגיע הרגע של הפטיש, שהוכנס 20 דקות קודם לכן כחלוץ מרכזי. הוא ניצל את הפספוס והתחיל לדהור לשער ממרחק של 40 מטר. הוא רץ ורץ, וברדה דלק אחריו. השניות האלה עברו אצלי בסלואו מושן. זו היתה תחרות של מי ירוץ יותר לאט. עד שגילרוביץ' הגיע לרחבה הספקתי להחליף כמה מילים עם נתן דטנר שעמד לידי ולעלות שורה אחת גבוה יותר כדי לראות יותר טוב. גם הכדור שאריק בעט לשער התגלגל באיטיות מרגיזה לפינה, אבל נכנס בסוף. אריק רץ לגדרות לחגוג, ואני הייתי בטוח שר"ג ניצלה.

גילרוביץ' כיום בן 48, נשוי לשרה, אב לשלושה, עובד במוטורולה בתמיכה למיחשוב, ולפני שבוע מונה למאמן עירוני ראשל"צ, אותה ינסה להחזיר לליגה השנייה. אם זה יקרה, הוא עשוי לראשונה בקריירה שלו לאמן בליגה השניה. אישית, אני מקווה שיום אחד הוא יחזור להפועל ר"ג כמאמן.

אריק, איפה נולדת וגדלת?

 נולדתי באשקלון ובגיל 4 עברנו לגבעתיים, שם גרתי עד שהתחתנתי ומאז אני תושב ר"ג. גדלתי בבית של שני רופאים, מומחים לרפואת משפחה, ששום קשר לא היה בינם ובין הכדורגל. מה שכן, הם מאוד פרגנו לי במה שבחרתי לעשות ולא דחפו אותי ללמוד רפואה. אגב, אני מצטער על זה עד היום כי אני מאוד אוהב את כל מה שקשור בגוף האדם.

שיחקת בהפועל גבעתיים בתחילת הקריירה שלך.

שיחקתי עד הנוער בהפועל גבעתיים כחלוץ וכבלם. עד הנוער שיחקתי כקיצוני ימני והבקעתי הרבה שערים. היה עוד אריק בקבוצה – אריק בורוכוביץ', המנהל המסור של הפועל ר"ג, ששיחק איתי מספר שנים. לי קראו בגבעתיים אריק הקטן, כי גבהתי מאוחר יחסית, ולבורוכוביץ' קראו אריק הגדול. גבעתיים היתה האחות הקטנה וכל אחד שאף להגיע להפועל ר"ג. בתקופת התיכון (אורט טכניקום) כשהייתי בנוער, הגעתי לגמר אליפות בתי הספר ושם שימשתי קפטן. בתקופה זו הפועל ת"א התעניינה בי דרך דורון אדיר, שהיה בנו של מנהל בלומפילד ושעבד בתיכון שלמדתי. לא היה לי עצבים להתחיל לנסוע לת"א. במבט לאחור זו היתה שגיאה איומה, אבל לא היה אף אחד שידריך אותי.

באיזו סיטואציה עברת להפועל ר"ג?

במחצית העונה שלי בהפועל  גבעתיים, בסביבות 1978 כשהייתי בן 18, הפועל ר"ג העבירה ארבעה שחקנים עבורי להפועל גבעתיים. כשעברתי לר"ג כולם אמרו שאין לי סיכוי לשחק כי קבוצת הנוער הייתה משכמה ומעלה, אבל לי היה ברור שאני מיד אשתלב בהרכב וכך גם היה. שיחקתי גם בלם וגם קשר אחורי בהרכב הראשון ובכל המשחקים. הייתי בהפועל ר"ג מגיל 18 עד גיל 30 כאשר במשך שלוש שנים בצבא לא שיחקתי בגלל ששירתתי ביחידת שדה בצפון ועוד שנה אחת אחרי הצבא חליתי בצהבת וגם שברתי את היד באימון וגובסתי למשך חודשיים. למעשה התחלתי לשחק רצוף בסביבות גיל 23. הייתי קפטן שש שנים בקבוצה והבקעתי 26 שערים בליגה הלאומית ושני שערים בליגת על, כולם שערי שדה בלי שום פנדל.

מה אתה זוכר מאז?

היתה תקופה נהדרת. שיחקנו באמת בשביל הסמל, אף אחד לא חשב להתעשר והכסף היה משני בחשיבותו לעומת היום.

בוא תזכיר עם מי שיחקת?

תקצר היריעה מלהכיל. נתחיל מהמבוגרים יותר, אברהם לב, שייע פייגנבוים, ג'ימי טורק, בוקסה, דני קופמן, טופל'ה, שולי, ירון זהבי, מוקי, חרזי, צדקה, עומר, צורי, יובל ועוד רבים וטובים. בכל אופן, במשך התקופה הזו היו לי מספר הצעות לעבור לליגת על. פעם אחת הפועל טבריה שעלתה לליגת על והייתי איתה במחנה אימון בהולנד, ופעם אחת כששייע אימן במכבי נתניה ורצה להעביר אותי אליה, ועוד מספר קבוצות בתקופות אחרות.

אבל לא עזבת.

נשארתי כי הרגשתי בבית ורציתי להיות עם החברים שלי. במחשבה אחורה זה נשמע אידיוטי לגמרי, אבל החשיבה אז היתה אחרת. שחקן בית זה היה שחקן בית, ובתור אחד מעמודי התווך של הקבוצה לא הרגשתי בנוח מול חבריי לקבוצה ומול האוהדים שפתאום אעבור. הייתי פעמיים מלך השערים של הקבוצה. פעם הבקעתי שבעה שערים ופעם תשעה שערים וכל זאת בתור בלם. אחד ההישגים הגדולים שלי הוא שהייתי מלך השערים של עשור שנות השמונים, ובהתחשב בעובדה שהייתי בלם זה באמת הישג גדול.  בדרך כלל בדקה ה-60 אם היה עדיין 0:0, ישר היו שולחים אותי לשחק חלוץ מרכזי. היה לי את החוש איפה להיות ברחבה, אלו דברים שנולדים איתם. עם עובדות אי אפשר להתווכח. כל מבקיעי השערים שנמצאים לפניי ברשימת הכובשים של הפועל ר"ג כולם היו קשרים או חלוצים, אין אפילו בלם אחד.

 img127/2576/24749231ud4.jpg 

מה היו השערים הכי חשובים שכבשת?

היו לי הרבה שערים חשובים. שער במשחק העלייה למבחנים נגד רמלה בבית, שניצחנו 1:4, או במשחק האחרון נגד הפועל לוד שהיינו חייבים תיקו על מנת להישאר בליגה והבקעתי שער ניצחון בחוץ, מה שהבטיח עונה נוספת בליגה. היו את שני השערים שלי בליגת העל בסוף העונה, כשהקבוצה למעשה ירדה ליגה ולפחות השארתי עוד סיכוי להינצלות עד המחזור האחרון במשחק הידוע נגד באר שבע.

אני זוכר גול שלך בנגיחה מ-16 מטר לחיבורים. אולי נגד עמידר או הכח. אתה זוכר?

כן, זה היה במכתש נגד רמת עמידר. פטרושקה הרים כדור מהצד ועליתי בטיימינג טוב עוד לפני שאף אחד מהשחקנים התרומם ושמתי את הפטיש חזק בכדור, הכדור טס לחיבור בעוצמה. אגב, אני זוכר את כל הגולים שלי והיו הרבה.

בגלל הנגיחות החזקות שלך כינו אותך הפטיש. ניתור אדיר, ונגיחה שהיא נגיחה.

תמיד הצטיינתי במשחק הראש. משחק ראש זה לא רק לנגוח, זה גם ניתור וגם טיימינג. לא זכור לי שחקן שהיה לוקח לי כדור בראש. בטבריה היה חלוץ שהיה אימת הליגות, קראו לו עופר דן. במשחקים שלהם כל כדור היה הולך אליו ונגדנו הוא לא נגע פעם אחת בראש. הוא פירסם בזמנו כתבה בצפון ששלחו לי אותה, שלדעתו מכל הבלמים שהוא שיחק נגדם בקריירה אני הכי טוב. זו הסיבה גם שטבריה פנו אלי בזמן שעלו לליגה הראשונה. בסוף זה לא הסתדר כי ליאון שבא לר"ג לא רצה לשחרר אותי.

מעניין שהיית סמל בקבוצה למרות שלא גדלת בה ואפילו עזבת לעמידר.

באמת מעניין שעצם העובדה שלמרות שלא גדלתי במחלקות הילדים של ר"ג נחשבתי כסמל בקבוצה. אני חושב שזה עוד יותר מאדיר את העובדה הזו. כבוד לא לוקחים בכוח אלא מקבלים, ואת זה קיבלתי בגלל שנתתי את הנשמה שלי לקבוצה ולא רק במספר השערים שהבקעתי, אלא בווינריות, בכריזמה ובמנהיגות שהבאתי לקבוצה. שחקנים ואוהדים ובכלל כולם ידעו שכשאריק במגרש אז יש להם על מי לסמוך וזה הדבר הכי חשוב מבחינתי. סמל זה לא רק מספר השנים ששיחקת, אלא מה הבאת איתך לקבוצה.

היית הקפטן בעונת העלייה לליגת העל ב-1989. מה הזיכרון הכי חזק שלך מאז?

הזיכרון הכי חזק מעונת העלייה זה הדוגמה שתשעה שחקני בית עם שני שחקני רכש, שוקו ושמריה, ועם הרבה לב עולים ליגה. אין תחליף ללב ולנשמה בכדורגל. התפרצות הרגשות במשחק העלייה בחדרה מעבירה בי צמרמורת עד עכשיו.

עולים ליגה ואז דרור קשטן מגיע ואיתו בלמים חדשים – לאלוב, יהודה עמר, אופיר בן חיים, ואתה לא בהרכב.

לאלוב בלם אחורי מצויין. יהודה עמר אני לא חושב שארחיב את הדיבור עליו, בטח לא בעונה כזו. הוא היה אחד הגורמים שירדנו וקיבל גב מפה ועד סין. אופיר בן חיים שקשטן הביא מכפ"ס בטח שלא היה ברמה שלי. היה לי ברור מההתחלה שקשטן מחפש בכוח שחקני רכש. הפרינציפים שלו איתי ועם שחקני הבית הורידו את הקבוצה ליגה. ההנהלה ראתה והחרישה. ומי סבל בסוף? האוהדים.

יש לך מהעונה ההיא ביקורת חריפה מאוד על קשטן. המשקעים האלה לא שוקעים אצלך.

בעונת הירידה עם קשטן לא אהבתי את הגב הבלתי מוגבל שהוא קיבל מההנהלה. הם הלכו אחריו בעיניים עצומות ולכן כעסתי עליהם לא פחות מאשר עליו. אמרתי לו שלרדת הוא יכול לרדת גם עם אלה שהעלו את הקבוצה ליגה, ולא רק עם שחקני הרכש שהיו פחות טובים משחקני הבית. הוא לא אהב שדיברתי איתו ככה ישירות, האמת כואבת, מה לעשות. הוא קבר למעשה כמעט את כל הדור שהעלה את הקבוצה לליגת העל. היו בקבוצה שבעה שחקנים מהנבחרת הלאומית והאולימפית. אין ספק, כישלון אדיר. כשירדנו ליגה בא אליי חזי ויטקובסקי ואמר לי תשכח מה שהיה, ירדנו ללאומית אבל שנה הבאה זה חדש ואתה תמשיך להיות שחקן מוביל וקפטן. עניתי לו שהם לא ראויים שאהיה בקבוצה ולא יראו אותי במכתש בעשר שנים הבאות. וכך היה, מלבד המשחקים שהופעתי נגד ר"ג.

התבטאות קשה עבור שחקן שהפועל ר"ג היא הבית שלו. למה אמרת ככה?

הבנתי כבר מהתחלה מההתנהלות והבאת שחקנים מבחוץ שקשטן יעשה לי פרינציפים. הוא האשים אותי בפציעה מדומה וזה כאב לי כמו סכין בלב. אני הייתי משחק עם קרעים ושברים בגוף והנה הוא בא משום מקום לשחקן שכבר 10 שנים בקבוצה ומתחיל להתעלל בו, אין לי מילים אחרות. היו חודשים שלא הייתי נרדם בלילה, זה נראה לי כמו חלום רע. לא חיפשתי לריב. אמרתי לחזי ויטקובסקי שהפועל חדרה מעוניינת בי, אלי כהן השריף אימן שם ומאוד רצה אותי. ביקשתי שישחררו אותי עד לסיום העונה. הוא בא לקשטן עם הבקשה הזו וקשטן אמר לו שהוא צריך אותי. עכשיו כשאני נזכר בזה אני פשוט צוחק. בשביל להראות לכולם מי הבוס ושבאמת הוא צריך אותי, הוא לא הלביש אותי בכלל ב-18 למשחק הבא והגדיל לעשות כשהביא שחקני נוער שהתלבשו. זה התשלום שקיבלתי עבור זה שאמרתי שאני רוצה לעזוב. כעסתי מאוד על חזי וההנהלה. אני כבר עשר שנים משרת בנאמנות ובהצלחה גדולה את הקבוצה, והנה בא מאמן ועושה ככל העולה על רוחו. הוא הרי יילך ואני אצטרך להישאר. זה הכעס הגדול שלי כלפי ההנהלה. הוא עבד אצלם ולא ההיפך, וציפיתי מהם שיגידו לו – סליחה, עד כאן, זה שחקן שלנו עשר שנים, אם אתה צריך אותו אז תן לו לשחק, ואם לא שיילך לשחק במקום אחר. הם לא עשו זאת, פשוט הורידו את הראש. ככה לא מתנהגת הנהלה, אולי הנעלה.

עד היום זה כואב לך.

זו הייתה עונת פספוס אדירה וצ'אנס נדיר לתקוע יתד בליגת העל. מבחינת כולם זו היתה בכייה לדורות. קשטן לא אוהב שאומרים לו את האמת, אז הוא דחק אותי לשוליים. הסיבה היחידה שהוא נתן לי לשחק בשלהי העונה זה בגלל שכל העונה טפטפו לו שאריק הבקיע כל השנים שערים מכריעים ואריק שחקן נשמה, ואם מישהו יכול להשאיר אותה זה רק אריק. אז מה הוא אמר לעצמו? ניתן לו לשחק קצת ואראה לכולם שהם טעו, כי אם לא אתן לו לשחק תמיד יגידו למה לא נתת לו. אז הוא הכניס אותי נגד נתניה בדקה ה-60 והבקעתי שער ניצחון אחרי 14 מחזורים ללא ניצחון. שבוע לאחר מכן שיחקנו בתקווה נגד שמשון. קשטן זה קשטן, ובשביל להראות שהוא לא טעה לגביי ושזה בטח היה גול מקרי, הוא לא נתן לי לפתוח בהרכב. שוב הכניס אותי בדקה ה-60 ושוב שער ניצחון. שבוע הבא אני בטח אפתח בהרכב? ממש לא. קשטן רוצה להראות לכולם בכוח ובניגוד להיגיון שגם הגול הזה היה מקרי, ושוב הכניס אותי במחצית השנייה במשחק הבית הבא. הוא חשב שאני תרנגולת שמטילה ביצי זהב ושזה יקרה כל שבוע. אחרי השערים שהבקעתי לא קיבלתי אפילו מילה אחת טובה. הפרינציפים האלה עלו לקבוצה בירידת ליגה. גם במחזור האחרון שנתן לי לפתוח נגד באר שבע הייתי בטירוף. במחצית השנייה תקפנו את השער עם הקהל והייתי באטרף. הרגשתי שאני נותן פה גול ניצחון. ידעתי ששום דבר לא יעזור, אני אתאבד על איזה כדור ואבקיע. החלומות שלי נגוזו שוב בסביבות הדקה ה-60 כשהוחלפתי באייזנברג. עד היום הקטע הזה אוכל אותי. אני מדמיין שאני נותן גול ניצחון וכל הקהל העצום שמאחורי השער קופץ לשמיים והקבוצה נשארת בליגה בניגוד לכל התחזיות. זו מחשבה שאני לוקח אותה איתי כל הזמן, כי ידעתי שאבקיע ופתאום אומרים לי אתה מוחלף. בא לי למות באותו רגע. רגע שלא אשכח לעולם. לפחות סידרתי להנהלה קופה רצינית בשערים שכבשתי כי אחרת המשחק האחרון לא היה קובע ואף אחד כבר לא היה בא למשחק.

הכעס שלך בזמנו היה מובן, אבל היום כשאתה מאמן וחושב כמו מאמן ויודע שלמאמנים יש דרכים משונות עם קביעת הרכב או פרינציפים, אתה לא מבין יותר את ההחלטות של קשטן לגביך? אולי הוא חשב שהתרומה שלך כמחליף תהיה גדולה יותר מזה שתפתח בהרכב?

הדרך של קשטן היתה דרך שלא נתנה כבוד לשחקנים בתור בני אדם, דרך שלדעתי גובלת ברמיסה של כבוד האדם. אין כאן בכלל קטע ששייך לכדורגל ועובדה שהוא הלך בדרך הזו עם הרבה שחקנים בהרבה קבוצות. זו לא דרך מסוימת כי לפני שאתה מאמן אתה צריך לדעת לכבד את השחקנים שלך והוא לא עשה זאת. הדרך שלי בתור מאמן היא דרך הפוכה לגמרי. אצלי גם שחקן שלא משחק בהרכב יקבל את אותו יחס. אני לעולם לא אצעק על שחקן כי אני בתור מאמן צריך לשמש דוגמה. אם אני דורש מהשחקנים שלי לעודד ולא לצעוק ולקלל את החברים. אני תמיד נותן את הדוגמה ששחקן שצעקו עליו אחרי שאיבד כדור, הרי הכדור לא יחזור בגלל הצעקה, אבל מילה טובה משחקנים אחרים יכולה להעלות לו את הביטחון כך שלא יאבד שוב כדור. המשפט שלי בתחילת כל עונה הוא שאם שחקן קם בבוקר ולא מחכה לאימון, הרי כבר בתור מאמן נכשלתי. לא רוצה ששחקנים יפחדו ממני וירוצו בגלל זה, אני רוצה שהשחקנים שלי ירוצו בגלל שהם מעריכים אותי מקצועית ובגלל שהסברתי להם בדיוק למה הם חייבים לרוץ. עם עובדות אי אפשר להתווכח. היו אז אצלנו בקבוצה שחקנים נהדרים ובמקום לשרוף את הליגה ירדנו, והקבוצה נמחקה להרבה שנים.

חזי ויטקובסקי התבטא לאחר הירידה נגד חלק משחקני הבית. הוא אמר משהו בגנות כל "הטופלך והברשצקים". זוכר?

הפוסל במומו פוסל. חזי היה אחד מחברי ההנהלה שנתנו לקשטן יד חופשית לעשות ככל העולה על רוחו, ובמקום לקחת אשמה ואחריות על עצמו הכי קל להאשים אחרים. טופלה וברשצקי הם מאותם שחקנים שצריכים לשים פוסטר שלהם במועדון. אף פעם לא ידעו להעריך כאן שחקני בית ותמיד חיפשו יותר טוב בחוץ.

ואז עזבת ישר לרמת עמידר, והרבה שנים לא שכחו לך שכבשת לרשת ר"ג את שער השיוויון ב-4:4, מטפס על הגדר ומניף אצבע.

עברתי לעמידר כי החלטתי שאני לא דורך יותר בתקופה הקרובה בר"ג. מאוד נפגעתי מהיחס של ההנהלה כלפיי ועל זה שנתנו לקשטן לעשות ככל העולה על רוחו ובכך להוריד את הקבוצה ליגה. כעסתי על הקבוצה, אבל באותו משחק במכתש  במדי עמידר עשיתי הכל בצורה ספורטיבית וזה מה שחשוב. ובוא נעשה סדר בדברים. עליתי לגדר כי בכל שער מהשערים שלי בר"ג עשיתי אותו דבר. האצבע שלי היתה מונפת למעלה כמו שתמיד הנפתי אותה אחרי שהבקעתי שער. לא עשיתי שום דבר חריג מלבד העובדה שהבקעתי נגד ר"ג. תתפלא שאחרי המשחק עשרות אוהדים של ר"ג התקשרו ואמרו שמגיע להפועל ר"ג עבור כל מה שעשו לי בשנה שלפני. היו גם כמה אידיוטים שסיפרו שעשיתי תנועה מגונה, אצבע משולשת ועוד תיאורים אחרים נגד הקהל של ר"ג. לא היה ולא נברא. למה שיהיה לי משהו נגד הקהל של ר"ג? קהל שהייתי ועד היום אני ביחסים נהדרים איתו. זה היה שער שוויון מאוד חשוב לעמידר, הייתי באטרף והתנהגתי בדיוק כמו שהתנהגתי תמיד אחרי שכבשתי שער.

יש לך את הידע, הכריזמה והווינריות להפוך למאמן נחשב בארץ. למה זה לא קורה?

מינוי מאמנים בעיקר בארץ נעשה על סמך קשרים, לא על סמך כישורים. קח את שתי הליגות הבכירות ותספור כמה מאמנים הגיעו אליהן לאחר שהצליחו שוב ושוב בליגות למטה. לא יודע אם תמצא מישהו. הקריירה הקצרה שלי כמאמן, כי הרי שיחקתי כדורגל עד גיל 40, רצופה הצלחות גדולות. בהפועל בת ים ז"ל קיבלתי את הקבוצה במקום האחרון כשהיא מתה קלינית, הרמתי אותה עד שהיינו כבר שבע נקודות מעל הקו האדום. חודש לפני הסיום החליט היו"ר שהוא מפרק את הקבוצה, גם אם תישאר בליגה ומבחינתי וכל השחקנים זה היה הרגע להגיד שלום. בסטטיסטיקה של 20 המאמנים שאימנו בשלוש שנים אצל יוני שקד היו"ר, הייתי מדורג מספר אחד מבחינת אגירת נקודות. בשתי עונות שהתחלתי לאמן בהשיקמה ובניתי סגל, ועזבתי לאחר תקופה קצרה בגלל התנהלות שלא מקובלת עלי, הקבוצה עלתה ליגה. בארבע השנים האחרונות עליתי ליגה שלוש פעמים, כאשר בשנה האחרונה התמודדתי נגד טייקון בדמות הפועל קטמון עם מאמן שאימן בליגות גבוהות, שחקנים מליגת על, 3,000 אוהדים ותקציב ללא גבולות. עליות הליגה תמיד היו בסטייל עם כדורגל התקפי אטרקטיבי ואיכותי, עם דרך ושיטה והנאה גדולה לצופים. אני לא יודע אם יש מאמן שקצר הצלחות כאלה בליגות האלה, ושיהיה לך ברור שלאמן ולהצליח בליגות הנמוכות הרבה יותר קשה מהליגות הגבוהות. להביא שחקן שמרוויח 500 שקל להתאמן ארבע פעמים בשבוע ולגרום לו להתאבד על המגרש, זה לא פשוט. מאמן מהשורה הראשונה או השנייה זה הרבה עניין של קשרים ועיתוי, ובטח לא מצביע על יכולת. טל בנין לא אימן דקה וקיבל אימון נבחרת. אז עכשיו הוא נחשב למאמן מהשורה הראשונה. זה שהוא יודע לתת פס לא אומר שהוא יודע להסביר לחניכים שלו איך לתת פס. מאמן זה לא רק לקבוע הרכב. זה יחסי אנוש, פסיכולוגיה בגרוש, מנהיגות, העברת מסרים, קידום שחקנים. כמה יכולים להתעלם מההצלחה שלי? אז אני עושה את דרכי מלמטה למעלה. לאט, אבל בטוח, מתקדם דרך ההצלחות. אומנם זו דרך יותר ארוכה, אבל עם סיפוק ענק. אני מאוד מקווה שיגידו בעתיד את השם שלי כדוגמה למאמן שהתחיל מלמטה ובנה את עצמו דרך הצלחות, ולא כמו הרוב דרך קשרים. אבל גם אם לא אאמן כדורגל יש לי מיליון דברים אחרים לעשות וליהנות מהם ואני שמח בחלקי.

הרבה אוהדים רוצים לראות אותך מאמן בהפועל ר"ג.

תמיד היה לי קשר חם עם האוהדים. אוהדים יודעים להעריך מה אתה נותן למועדון ולהם. נהוג בדרך כלל לתת במה לשחקני עבר לאמן במועדון. בוא נהיה ריאליים. כל עוד קוריס במועדון, לא ריאלי שאהיה שם. זה לא קשור בכלל לעניין מקצועי. את יכולתי אני מוכיח שנה אחרי שנה ובגדול. אגב, הפועל ר"ג פנתה אלי לפני כשלוש שנים, המפרק בזמנו רצה מאמן למשחק הקרוב, אבל הייתי בחו"ל עם נבחרת ישראל בוותיקים וזה לא הסתדר.

תשמח לחזור הביתה כמאמן?

בהחלט אשמח לחזור לאמן בר"ג. אבל כמו שאמרתי, זה לא ריאלי עכשיו.

לא רואים אותך כמעט במשחקים, למרות שאתה יושב עם אוהדים ומחובר אליהם.

יש לי את המשחק של הקבוצה שלי ואני מקדיש יותר זמן למשפחה ולאהבת חיי שזה הים. הייתי כמה פעמים במכתש יותר בשביל לראות את החבר'ה, המשחק לא כל כך עניין אותי.

מה דעתך על הפועל ר"ג של השנים האחרונות תחת יובל נעים?

עם עובדות אי אפשר להתווכח. יובל הצליח בזמן שהוא בר"ג. הוא השאיר את הקבוצה בליגה הארצית ועלה איתה לליגה לאומית וזה יפה מאוד ומכובד. גם קוריס הצליח בתקופה שהוא שם. הוא לקח סיכון ענק ולא היה חסר הרבה שהקבוצה תרד לליגה א' ותתרסק. עכשיו הוא קוצר את הפירות. ברגע שמשלמים לשחקנים בזמן, זה אומר הרבה על דרך הניהול. הערות וביקורות תמיד יהיו, אבל אנשים בסופו של דבר נמדדים בתוצאות. 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ראיונות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על הפטיש

  1. חמציצי נוגה הגיב:

    אריק הוא מלך. שחקן נשמה שהיום לא רואים כמוהו וגם לא רואים כאלה שמתקרבים אליו. הלוואי שתצליח בראשון לציון ותחזור לאמן אותנו.

  2. פטיש הגיב:

    היית שחקן גדול ואתה גם מאמן גדול.
    מחכים לראותך על הקווים במכתש אחרי שתצליח בראשל"צ

  3. אוסבלדו הגיב:

    קשטן הוריד את הקבוצה ליגה ומי שאשם בירידה קודם כל זה רק חזי שהוא החבר הקרוב של קשטן והם היו משחקים קלפים אצלו בבית עם עוד אנשים. איך חזי היה יכול לומר משהו לדרור כשהוא חבר שלו, הוא נתן לו גיבוי רחב וכמו שאריק אומר דרור מחק דור שלם של שחקני בית. קשטן נפוח ורברבן, בכל קבוצה שהגיע אליה היה עושה אבו עלי לשחקנים, עוד זוכרים שעשה את זה למלמיליאן, אבי תקוה ואצלנו לפטיש ולברשצקי , כאילו מגיע המאמן הדגול שאסור לחלוק על דעתו והוא ילמד את האדיוטים איך משחקים כדורגל. הירידה היא כתם בקריירה של קשטן אבל בעצם למה שזה ינחם אותנו, הרי בסוף האוהדים אכלו את כל החרא. , קשטן הגיע למועדון שהיה על הפסים הנכונים וקיבל כמעט כל שחקן שרק רצה, גיבוי ועוד. אפילו בחודשיים האחרונים כשר"ג היתה על הקרשים וכולם לחצו לפטר את קשטן, חזי סירב לפטר את קשטן. אם הוא היה מפטר אותו הקבוצה היתה נשארת במליון אחוז. קשטן עזב ומאז המועדון החל להתדרדר. אם לא היה מתנהג כמו אני ואפסי עוד ר"ג היתה בטוח נשארת. אנחנו נשארנו במכתש לסבול וקשטן נהיה מאמן מצליח, התחלק לנו על הגב , למד מטעויות. כל פעם שהיה מפסיד עם הקבוצה שלו הייתי שמח. פטיש מקוה שתשכח את החלום הרע שהיה לך בעונת 1990 ושתצליח בכל מקום שתאמן בו כי מגיע לך.

  4. אוהד אמיתי הגיב:

    אוי הפטיש הפטיש.
    כמה חסרים לנו היום במכתש אנשים מהסוג שלך.
    ווינר אמיתי ששיחק עם כל הנשמה עד הדקה האחרונה ונתן לאורדונים הרבה רגעי נחת
    חוץ מהגולים נגד נתניה ושמשון אני זוכר משחק נגד שעריים שהפטיש כבש אחד אפס בדקה ה86 דקה 90 שעריים משווים ובדקה ה94 הפטיש מתרומם מתרומם ובועט עם הראש לפינה.
    אריק גילרוביץ בגלל שחקנים כמוך בחרתי לאהוב כדורגל.

  5. שלמה מן הגיב:

    תודה לפופאי מהפורום שהביא לינק לשער של אריק מול שמשון ת"א. שווה לראות. הכנסתי את הלינק ותיקנתי את תיאור השער: לא שולי גילארדי בעט כדור שוער, אלא כדור הורחק ע"י ההגנה.

  6. בני הגיב:

    מי שלא ראה ניתור פטישי של גילרוביץ' לא ראה ניתור מימיו. אני חושב שמייקל ג'ורדן למד מאריק שלנו כמה חוקים חדשים בתורת כוח המשיכה. אריק היה עולה לאוויר ומחכה שם שניה ארוכה, כשהכדור הגיע אליו ראית פטיש שהולם בקורנס ושולח טיל 30 מטר קדימה. איפה ישנם היום עוד שחקנים כמו אריק? מתגעגעים לימים שלך אריק כי היום לא רואים כמעט שחקנים כמוך.

  7. עופר הגיב:

    עם אריק קבוע בהרכב ר"ג לא היתה יורדת.
    חבל שעשו שטויות וכל מיני ניסויים בהרכב על חשבון האוהדים.

  8. אברהם הגיב:

    נעים העלה מארצית ללאומית והשאיר בלאומית,קטמון טייקון-השקמה אימפריה
    לנוער במכתש הוא אולי מתאים,
    ושנות ה 90 היו הגרועות בימי המועדון-עוד אחד מכוכבי המכתש

  9. דוד הגיב:

    אני אוהד של בת-ים ולא ניתקלתי באדם ומאמן גדול כמו אריק. אין דברים כאלה. אני אומר לעצמי למה אין לנו עוד 5 אנשים כמו אריק בכדורגל- הכדורגל היה נראה אחרת. תענוג לראות את הכדורגל של הקבוצות של אריק,וזה רק עניין של זמן עד שהוא יאמן בליגת העל כי אין ראוי ממנו.
    בשנה שעברה עם תקציב קטן משמעותית מקטמון הוא קרע את הליגה.
    אריק עלה והצלח.אוהבים אותך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s