מנו

מי שמר על בן גוריון * מי פוצץ משחק מול חדרה * מה באמת קרה לסוס שנדקר במכתש * מה היה הרגע המכונן של אוהדי הפועל ר"ג * השריף של פלוגת הסדרן מדבר

img135/866/img2348tn7.jpg

מנו אדיב היה פעם האיש החזק בהפועל ר"ג. בעיקר פיזית. 35 שנה שלטה במכתש פלוגת הסדרן – צבא קטן ונאמן של 40 איש, שסר למרותו. צבאות קטנים כאלה היו לכל הקבוצות הגדולות, הרבה לפני שחברות האבטחה השתלטו על הכניסות למגרשים. ותיקי האוהדים זוכרים את מנו כאיש כוחני, תזזיתי, חסר פשרות. לא פעם הוא טיפס באמוק על הגדרות וזינק היישר לתוך קטטות. הוא מהאנשים המזוהים ביותר עם הפועל ר"ג לדורותיה, 42 שנים עשה במכתש. היה גם מנהל קבוצה וחבר הנהלה. לפני 18 שנים החליט שתם פרק הפועל ר"ג. מאז, הוא מספר, היה במכתש שלוש או ארבע פעמים בלבד, וכמו שתקראו עוד מעט אין לו רצון ועניין לחזור.

הוא בן 73, פנסיונר של משרד התחבורה (שימש מפקח מוסכים), נולד וגדל בר"ג למשפחה דתית, אבל מצא את עצמו במכתש משחק כבק (מגן) ימני בקבוצות הנערים ונוער. לפני שהתגייס ב-1953 הספיק לרשום כמה הופעות בבוגרים, מהן הוא זוכר במיוחד איך חיסל בגלי-גיל קריירה של קיצוני שמאלי של הכח, אחרי שנכנס בו ושבר לו את הרגל. אחרי שסיים שירות צבאי בגולני הוא חזר למכתש, הצטרף לפלוגת הסדרן ותוך זמן קצר נבחר ליו"ר שלה, וליתר דיוק – יו"ר מיתולוגי. איך זה קרה? אדיב: "היה אדם שקראו לו שלום לב, הוא היה אבא של אברם לב, הוא למעשה היה האחראי על הסדרנים. ברבות הימים קיימנו בחירות ואני נבחרתי ליו"ר".

אבל לפני זה היית סדרן.

כן, עם החבר'ה. זה היה אחרי הצבא, השתחררתי בדיוק. נבחרנו, ואז הפכנו, הפכתי למעשה לראש הפלוגה.

בגיל 21 נבחרת לראש פלוגת הסדרן?

כן. גם לפני זה הייתי סדרן, הייתי סדרן ושחקן. ואחר כך הפכתי לראש פלוגת הסדרן. אז היה יו"ר מועצת הפועלים, אלקס, אם אתה זוכר, אליעזר אלקס. יש פה גן על שמו. וכל הסדרנים עבדו על טהרת ההתנדבות, ללא שכר וללא כלום.

למה בלי כסף?

ככה. תרמנו מזמננו ללא שכר, כל שבת, מעשר בבוקר עד שש בערב במכתש. כל שבת. יש נוער, נערים, בוגרים. וכשהבוגרים נוסעים למשחקי חוץ, אנחנו עולים איתם לאוטובוס ונוסעים איתם.

כוח אבטחה כזה?

נסענו איתם, אוהדים.

מה אתה יכול לספר על הפלוגה?

כל הכספים שהיו מגיעים לנו כביכול התרכזו במועצת הפועלים. מין קופה כזו, שהיה שייך לפלוגת הסדרן. בכספים האלה היינו יוצאים לבילויים לחו"ל כל כמה שנים. בחגים היינו קונים שי לחג לסדרנים. צלחות, כוסות. כסף לא קיבלנו בקיצור, אף פעם.

לכל קבוצה היתה פלוגת סדרן?

היו, היו. היה להפועל ת"א, היה למכבי ת"א. הפועל פ"ת, היה שם ראש הסדרנים עוזיאל, היו בכל האגודות הגדולות. אבל בר"ג זו היתה פלוגה מיוחדת במינה כי בנוסף לפעולות הסדרנות במכתש עשינו גם פעולות אבטחה במסגרת מפלגת העבודה. פעילויות של אבטחה על בן גוריון, על פרס, רבין, אם זה בנצרת, או ברמלה ואיפה שלא היה. כשהם היו בעצרת בחירות.

וזה רק הסדרנים של הפועל ר"ג עשו?

רק הפועל ר"ג. השב"כ היה פונה אליי כשצריך ואנחנו היינו מאבטחים, עוזרים להם.

אתה זוכר אירוע אבטחה של בן גוריון?

אני זוכר בצפת, לא זוכר את השנה. שלחו אותנו בצהריים להכין את השטח במלון מצפור. הוא עמד לנאום בפני הקהל לפני בחירות. אחראי האבטחה בשב"כ קראו לו אהרל'ה, לא יודע אם הוא עוד חי, היה נוסע בפיג'ו 403. היה אדם מקסים. אנחנו נסענו לשטח 20 חבר'ה ובדקנו, הסתובבנו סביב בתי הקפה, לראות את כל המופרעים. ואז שתבין לא היתה בעיה של שנאה לבן גוריון, אלא פחדו מאהבת יתר, שלא ירמסו אותו. ואז הוא נאם, אני זוכר שבמלון מצפור הביאו לו אוכל ובדקו את האוכל קודם, וכשהוא יצא היינו צריכים לעשות שרשרת חיה על מנת שיוכל להגיע למכונית, אחרת הקהל ירמוס אותו. היה גם מקרה שנאם בכופר הישוב. מכיר את הבניין הגבוה? לא המלון של היום, אלא הבניין הפינתי איפה שהיתה מפלגת העבודה. שם היה שטח ריק, מת. וגם שם בן גוריון נאם בפני אלפי אנשים. בקיצור, אבטחנו אותו גם ברמלה, ואני אבטחתי את פרס בנצרת ובכרמיאל ובכל מקום. וכשהיו כנסים של המפלגה, אם זה בהיכל התרבות, החבר'ה שלי עמדו בשערים, עמדו באבטחה בפנים, כל הזמן, תמיד.

נחזור להפועל ר"ג.

היתה אהבה לסמל, זה היה אידיאל. אני לא הייתי רואה את הילדים שלי כל שבת מעשר בבוקר ועד שש בערב. אם הייתי בא הביתה בפנים חמוצות ידעו שהפסידו, ואם שמח אז ידעו שהרוויחו. ככה הילדים גדלו אצלי. ותתפלא לשמוע שיש לי בן אחד שבכלל לא אוהב כדורגל, אבל בן אחד כן, אייל, שיהיה בריא, ילד מקסים, אהב מאוד, הולך עד היום להפועל ר"ג, שרוף. וגם הנכד שלי, אור, הולך איתו. הוא בצבא הנכד. במשחק האחרון הוא אמר לי – אבא בוא, אמרתי אני לא הולך. גם הנכד אמר סבא בוא, אמרתי אני לא הולך. לא הולך יותר למגרש הפועל ר"ג.

נדבר בהמשך על למה אתה כבר לא מגיע.

אז עבדנו. שירתנו את הפועל בנאמנות, עד כדי כך שיו"ר שמשון ת"א יהודאי, פנה אליי ואמר תן לי לשחק במכתש, אני רוצה שאתם תהיו האחראים על הכניסה של הקהל. אין הכנסות אצלנו. ואז הוא שילם להפועל כסף עבור העבודה שלנו, ועשינו גם לו את העבודה בנאמנות.

40 איש היו בפלוגה כשלא היה עדיין את היציע מאחורי השער.

לא היה.

אז למה צריך 40 איש? בכל שער עמדו עשרה?

מה פתאום? בכל שער היו שלושה אנשים. כמה שערים יש במכתש, אתה יודע?

בשליפה אני יכול לומר שיש בערך עשרה.

אין עשרה. איך הגעת לעשרה?

ספרתי למעלה חמישה או שישה.

יש שבעה שערים. איך למעלה חמישה? יש למטה אחד בצד, אני מדבר על הצד הדרומי, איפה שהיה פעם קיוסק.

היתה שם גם קופה.

איפה שהיתה הקופה, כן, ויותר למעלה יש אחד, ובפינה למעלה יש אחד זה שלוש. ובפינה השניה ארבע. אחרי הפינה יש עוד אחד זה חמש, באמצע שש וליד השחקנים שבע. איפה יש עשרה?

פשוט ספרתי למעלה, אלה בטח שערים שלא כולם נפתחים.

טוב, עזוב, לא חשוב, אני מכיר קצת את המכתש, תאמין לי, כמו את כף היד, אפילו כל פיסת חול שם. אפילו את הישיבה של העיתונאים אני יצקתי במו ידיי בהתנדבות.

זה היה בתוך במגרש, ליד השער המערבי.

כן, יצקנו לבד, עשינו.

זה לא היה מקום מוצלח לעיתונאים. אי אפשר היה לראות משם כלום.

אבל זה היה מצב נתון, זה מה שהיה. היו לנו גם המון שטפונות, אני לא צריך לספר לך. היינו צריכים לשחרר את החורים שייצאו המים לכיוון החניה.

איך היתה חלוקת הסדרנים במשחקים?

בכל שער שלושה. על הגדרות מסביב היו, שלא יקפצו אנשים מהחומות. איפה שהיום המזנון, אחריו, על הקיר לידו עמדו. היו על הגדר בצד המערבי איפה שהיום דולינגר, גם שם היו סדרנים. ליד חדרי ההלבשה היו סדרנים, ליד שער הכניסה היו סדרנים. חולקו מצוין הסדרנים.

היו בקשות מיוחדות איפה לעמוד?

אין. לא היה דבר כזה אצלי. היו באים, מקבלים את סידור העבודה. הייתי אוסף אותם לפני המשחק, אתה אתה אתה שער שמונה, אתה אתה אתה שער שבע… אני גם כל הזמן עשיתי רוטציה, לא נתתי לאותם אנשים לעמוד באותם שערים, כל פעם סובבתי, שיניתי. אלה פעם עמדו על השערים, ואלה על הגדר, ועמדו פה ועמדו שם. היה גם אחד שמכין קפה. ובקיצור הכל היה מסודר.

אתה זוכר את שמות האנשים?

זה התחיל קודם כל באחי הבכור אלי אדיב זכרונו לברכה, ומאיר אדיב, וזה התחיל עם איתן קרוק, ויצחק קליין, זה התחיל עם רחמים אזולאי, זה התחיל עם יצחק גרים, שמואל מירב, עזרא קהירי, יוסף תמם, זיגלמן אריה, שייקה וילהלם…

ביגי.

רפאל יעקב, ביגי.

רפאל יעקב קראו לו?

זה השם שלו. ביגי זה כינוי. כשהוא בא לארץ הוא בא מעדן, בחור צעיר, היו משחקים כדורגל ביניהם, אז הם היו מדברים בשפה שלהם ואז הוא היה אומר גיב לי – תן לי, והם שיחקו עם עדות אשכנז, אז כל הזמן היו שומעים אותו אומר גיב לי גיב לי, אז נהיה ככה שקראו לו ביגי, ביגי, מכאן בא השם. והיה יוסף סמון, היה מוטלה פלדמן, והיה כל האנשים האלה….

אני זוכר את שלגל.

כן, שלגל, אלי שלגל זכרונו לברכה, הלך גם כן. היה את איך קוראים לו לחבר של שלגל, היה עובד בעירייה… חולה לב עכשיו… לא זוכר. היה לי עזרא יחזקאל, היה לי זליקוביץ', היה לי תעיזי, היה לי כץ, מיכאל כץ, הוא גם נפטר, היה שמואל ששון, גם נפטר, היה בחור מקסים, היה לי איציק פוגל, עמנואל עטר… היו.

img135/6743/39961906rj0.png

פלוגת הסדרן בראשיתה. משמאל: מנו אדיב, איתן קרוק ויצחק קליין

מה היה מצב ההתפלחויות למכתש אצלך?

תראה, היו התפלחויות, קצת נרתעו, אבל היו. אבל מה שכן אני יכול לספר לך שאני מעולם לא הרשיתי לסדרן להחזיק כסף ביד, לקבל ממישהו כסף, תקנה לי כרטיס. אין דבר כזה, אני תפסתי וזרקתי אנשים. היה לי ויכוח קשה מאוד עם מזכיר מועצת הפועלים אלקס, שבא אליו בן אדם, בחור מעמידר, סדרן אצלנו, מבוגר היה, ותפסנו אותו עם כסף ואמרתי לו אתה בפלוגת הסדרן שלי לא יכול להיות. ואז הוא הלך למועצת הפועלים, ואני אמרתי לאלקס לא יעזור לך בית דין, אצלי אין דבר כזה ולא קיבלתי אותו חזרה.

אצלך לא היו פשרות.

לא היו. תראה, היה לי מקרה שאברשה אהרונסון שהיה יו"ר ההנהלה של הפועל ר"ג, הוא גם היה מנהל לשכת העבודה בר"ג. ואז הוא בא יום אחד למכתש בשבת בשער של השחקנים, ויוסף תמם עמד בשער והוא רצה להיכנס, אז הוא לא רצה לתת לו, תמם לא הכיר אותו. אז אברשה דחף אותו ונכנס. בא תמם ואמר לי את זה, ואני יכול להגיד לך איזה משחק זה היה, נגד הפועל חדרה עם מוסי ליטבק שאימן אותם. והוא דחף אותו. באתי אליו ואמרתי לו – אברשה, תתנצל בפני הסדרן. הוא לא רצה. אמרתי לו: אברשה, תתנצל. לא רצה. אברשה, אם אתה לא מתנצל לא יהיה משחק. תתנצל לפני הסדרן.

למה שלא יהיה משחק?

אני סוגר את השערים, לא נותן להיכנס לאף אחד. לא רצה. באו, ביקשו ממנו, אמרו לו מנו החליט, תהיה בעיה, אברשה תתנצל בפני הסדרן. הסדרן עושה את העבודה שלו בנאמנות, בהתנדבות, אתה תתנצל בפניו. לא רצה. נתתי הוראה, סגרו את השערים, טאק טאק טאק טאק, נסגר המכתש וזה לפני משחק. והנה הגיעה הפועל חדרה. מוסי ליטבק פונה אליי בדחילו וברחימו. ואני אומר – לא יהיה משחק. לא יהיה משחק בהפועל ר"ג, ולא היה משחק והפסדנו.

מה אתה אומר…

לא היה משחק. חזרו הביתה. מה אתה פוגע לי בסדרן שמקדיש את החיים שלו פה במכתש בשביל הפועל ר"ג.

והוא לא הסכים להתנצל?

לא רצה בשום אופן.

והמשטרה לא עשתה כלום?

לא, המשטרה לא רצתה להתערב. סגרתי את השערים, אין, שביתה. והפסדנו.

טכני.

איזו שאלה. מוסי ליטבק פנה אליי ואמר מנו דחילק, כי בכל האגודות הכירו אותי. אז כמה שהוא ביקש לא עזר כלום. וכל הזמן יש לי בראש הדבר הזה של להבטיח הכנסה להפועל, כי מזה הפועל התקיים, מהקהל. לא כמו היום. אז בסך הכל הם עבדו ממש בנקיון כפיים, ואני הייתי מוכן לתת את הראש בשבילם, ידעתי שהם נאמנים ומסורים. אני הייתי מקבל 50 כרטיסי הזמנה. לפני שכל אחד היה הולך לשער הוא מקבל כרטיס הזמנה. היתה הוראה – אל תעביר בשער אף אחד בלי כרטיס, אין דבר כזה. אתה רוצה כרטיס? תבקש ממני, אני אתן לך הזמנה. הם עובדים בהתנדבות, אבל לעבור את השער אף אחד לא יעבור בלי כרטיס. לי היו הרבה מקרים שאני עמדתי בשער ואני רואה ילד דתי שלא קונה כרטיס ואני הייתי קונה לו כרטיס.

אולי זה הייתי אני.

זה היית אתה?

היו עוד.

אני הייתי קונה לו כרטיס. רואה ילד דתי עם כיפה עומד, היה כואב הלב, הייתי הולך, שולח מישהו שיקנה לו כרטיס של ילד. בוא חבוב, כנס.

אז יכול להיות שגם אני הייתי בין אלה שקנית לי.

אולי.

היה לי שכן בבניין, ברוך קוצ'ינסקי, הוא עבד במועצת הפועלים. כל שנה היה מקבל מנוי חינם ולוקח אותי בשבת למכתש. ככה התחלתי. הוא היה מחפש בשער את קליין כדי שיעשה לו טובה ויכניס אותי. 

קליין לא היה עוזר לו, אף אחד לא נכנס ככה, שום דבר…

מה לא? קליין הכניס אותי הרבה פעמים.

טוב, קליין היה האדם היחיד זכרונו לברכה אצלי שאני ידעתי עליו שמכניס, הוא היה כל כך מסור להפועל, אבל אני ידעתי שהוא מכניס אחד או שניים, אני ידעתי עליו. אני גם ידעתי כמה קהל יש בטריבונה, ידעתי כמה הכנסה יש בקופה בלי להיות בקופה, הייתי יכול לטעות בחמישים או מאה, אבל ידעתי במבט לקבוע כמה קהל יש. 3,500 איש, אז מכרת 2,700 כרטיסים. למה? כי יש כרטיסי ילדים ונוער, מוזמנים ו-50 הזמנות שלי, הכנסתי את כל החישוב, 700 איש נכנסו ככה.

כמה מזה מתפלחים?

היית יכול להגיע ל-80 או 90, אבל לקחתי את זה בחשבון, כמו שאתה אומר על קליין שהיה מכניס שניים שלושה ככה בלי שהייתי יודע, למרות שהיו אומרים לי את זה.

אני יכול לגלות לך שגם שייקה היה מכניס אותי.

שייקה גם הוא זכרונו לברכה, גם הוא היה בין אלה שהיה מעביר, כן, אבל הייתי יודע. על שייקה הייתי יודע ואני תמיד הייתי מעיר לו, אבל הוא היה אוהב דתיים. כשהייתי רואה שהוא מכניס אדם שלא יכול לקנות כרטיס, אז העלמתי עין.

והיו נכנסים בלי כרטיס גם כאלה שלא דתיים?

לא, לא, זה לא. זה רק קליין. קליין הצליח להכניס פה ושם חבר או קרוב, זה היה קליין, אבל אני ידעתי מזה. אני עמדתי על זה שלמכתש לא ייכנסו בלי כרטיסים. כי הנאמנות שלי להפועל היתה ללא סייג. זה היה בדם, כי היו לי חברים בין השחקנים. זה ראובן כהן, משה פרל, היה את אפרוני, היו חבר'ה שפשוט אהבת אותם. הייתי בא לאימונים, נהנה, הכל. היה עוד דבר, שהרבה פעמים סדרנים שלנו הגיעו למשחקי חוץ, מול מכבי ת"א למשל. רוצים להיכנס, אבל איך ייכנסו? אז היה מגיע מנו, נכנס ליו"ר הסדרנים של מכבי ואומר תן לי 30 הזמנות. תבוא אליי, אני אתן לך 30 הזמנות. חפיפה. אין בעיה. אני יוצא החוצה, הסדרנים מרוצים. מנו דואג, לא צריכים לשבור את הראש. טיק טיק טיק נכנסים כולם, מבסוטים, הכל בסדר. הבן אדם בא עם הקבוצה שלו למכתש, יש לי 50 הזמנות, החברים יודעים, 30 הולכות לקבוצה היריבה, זו התחייבות. הם נתנו 30, הם יקבלו 30. ככה היינו מגיעים להסכמים ג'נטלמניים, מילת כבוד, ככה זה היה מסתדר. והדאגה שלי לסדרנים היתה בכל. דאגה מוחלטת.

היית גם חבר הנהלה של הפועל ר"ג.

נכון. הייתי גם חבר הנהלה. אבל קודם לזה הייתי מנהל בתקופה שאמנון רז אימן. הייתי מנג'ר של הקבוצה. היתה לנו קבוצה נהדרת. אז היו שתי קבוצות, זה מכבי יפו והפועל ר"ג. היו מכניסים כל שבת שביעייה, שישייה, והיה ששון כתב, צביקה היימן… אתה יודע שהיו לנו שתי אליפויות רצופות.

ליגה א' ושנה אחרי זה ליגה לאומית.

כן, ואז אני חילקתי שעונים לסדרנים.

איך באמת היתה עונת האליפות?

היו מגרשים מפוצצים במכתש, והיו פה מריבות. אני יכול לספר לך ששיחקנו נגד הפועל טבריה והיתה מכת עונש מקו השש עשרה לכיוון שער מערב וחודורוב רץ מהשער. אני אגב דיברתי אחר כך בתוכנית חיים שכאלה על חודורוב זכרונו לברכה, ועל הדבר הזה סיפרתי, שהוא לקח ארבע חמש צעדים אחורה ונתן בעיטה והכניס את זה בין החיבורים, וכולנו קפצנו על חודורוב ועשינו עליו הר אדם. זה היה דקה 90, ניצחנו 0:1.

היום מחלקים את היציעים לפי אוהדי בית ואוהדי היריבה. יש הפרדה. איך היה אז?

אז לא היה ככה. ישבו כולם עם כולם.

והיו מכות.

היו מכות.

וסדרנים היו גם ביציע?

היו גם סדרנים ביציע, והרבה פעמים אני קפצתי גדרות בשביל להפריד. הייתי עושה היפוך בגדר, עולה עליה וקופץ לטריבונה ושם מרגיע.

או שמלהיט את האווירה והולך מכות.

מכות? אבל להלהיט אף פעם לא.

אני זוכר שפעם ניסית לתקוף אוהדים של הפועל ר"ג כי קיללו את ירון אדיב, האחיין שלך, ששיחק בהפועל פ"ת.

אף פעם לא. אני יכול להגיד לך שפעם כמעט הרבצתי לקצין, איך קראו לו, ראובן… חביב… לא זוכר. עמדתי לדבר עם סגן מפקד המרחב, חביב קראו לו. אנחנו עומדים ומדברים בינינו, בא חביב עם מכשיר קשר ונתן לי מכה.

למה?

לא יודע. אני עומד ומדבר עם ההוא. קיבלתי מכה די רצינית עם המכשיר. ואז הלכתי לכיוון הדלת איפה שהשופטים ונתתי מכה בדלת, וזו דלת ברזל, ואז איבדתי את ההכרה. נלקחתי לבית חולים השרון, שכבתי שם, ואז חביב הציב שני שוטרים שישמרו עלי כאילו שאני עצור והתקשר למפקד המרחב, שלמה חרון, שהיה בירושלים. חרון שמע את זה, בא לבית החולים וזרק את השוטרים משם. ביקש שאני אבוא אליו. רציתי להגיש קובלנה, זה תיק ירוק, הקצין קבילות אמר לי מספיק תיקים יש לו לחביב, אז יהיה לו עוד אחד. אמרתי אני לא רוצה תיק, אני רוצה אותו איתי בחדר פה, שירביץ לי בחדר או אני ארביץ לו, זה מה שרציתי. בסוף עשו סולחה עם ראש העיר קובה קרייזמן בבית הראשונים, כל הסדרנים וקובה, ובא מפקד המשטרה ובא ההוא והתנצל.

אז למה תקף אותך?

הוא עבד במדור פעם, וכשהוא בא למרחב שמו אותו אחראי על הסדר במכתש. ואמרו לו האנשים – במכתש מי שיחנך אותך זה רק מנו אדיב. אצל מנו אדיב אתה לא תוכל להחליט, לא תוכל לעשות מה אתה רוצה. זה הלהיט אותו. אז הוא קבל עם ועדה הלך ונתן לי מכה, בלי סיבה, בא מאחורה. אז זה אני מספר לך כשאתה אומר לי שהייתי מרביץ מכות.

מה היו המשחקים החמים במכתש?

עם בני יהודה היה לי בעיות, טבריה היה לי בעיות ומכבי יפו. חוץ מאלה יותר לא היה לי בעיות עם אף אחד. מכבי ת"א היה מגיע למכתש, בירידה כבר היה מפסיד נקודה. היו רועדים כמו אני לא יודע מה. פחדו מר"ג, לא היה נעים.

יש את הסיפור המפורסם על הסוס שנדקר, אתה זוכר את זה?

היה משחק נגד הכח, ואז היו פרשים בתוך המגרש והיה בלגן. והפרשים בתוך המשחק רצו על הדשא. וגם ילדים רצו.

זה היה בסיום?

לקראת הסיום, וילדים נכנסו.

איך נכנסו?

לא יודע איך, אני הייתי בתוך הדשא, היה בלגן עם השחקנים, היה די שמח. ואז שוטר על סוס הרים מקל על ילד, להרביץ לילד. ויש לי אח שקוראים לו יוסל'ה. והוא לא מופרע, הוא פגוע. הוא צנח במיתלה בזמן שירו עליהם באוויר (במבצע קדש 1956), מאז הוא פגוע היה. הוא אמר לשוטר למה אתה מרביץ לילד? אז השוטר רצה להרים עליו יד, אז הוא הפך את הסוס יחד עם השוטר. ואז אני קפצתי עליו, אמרתי לו מה אתה עושה, אתה השתגעת? וזה הסיפור, זה הכל.

אז לא נדקר שום סוס?

לא נדקר, אח שלי הפך את הסוס ביחד עם השוטר.

חשבו שסוס נדקר.

לא יודע מה חשבו.

אמרו שהסוס נדקר ומת. ככה כתבו בעיתון.

מה פתאום. לא היה דבר כזה, סיפורים. אתה יודע מה אתה מזכיר לי? היה איזה עיתונאי, כתב ספורט, רוזנבלום… לא זוכר את שמו, הפועל ר"ג הפסיד 1:2. יורדים לכיוון נגה החבר'ה, אז הוא בא מולם, הוא לא היה במשחק, שאל כמה נגמר, אמרו לו ניצחנו 0:1, למחרת בעיתון היה כתוב 0:1. נו, אז כתוב.

אז כל אגדת הסוס שנדקר אין דבר כזה.

לא מת שום סוס, לא ראיתי שנדקר ולא כלום. ואז לקחתי את אחי הצידה, אצלו יש בעיה, כשהוא נכנס לאמוק העיניים מתהפכות אצלו, הוא לא רואה כלום. פעם הוא גם הרים יד על האח הקטן שלי. הוא לא מרגיש, זה אמוק. ואז הכל נרגע. לא היה שום סוס. אני גם יכול לספר לך מקרה שהבן שלי ישב בטריבונה מאחורי השער, היה משחק נגד עמידר, ור"ג הכניסה גול והבן שלי שיהיה בריא, הוא בחור חזק מאוד, הוא גו'דאיסט, אייל, חזק, בחור מקסים, אבל עדין. הוא מחא כפיים. ומעליו ישבו שני חבר'ה תאומים מעמידר, נתנו לו כאפה מאחור, בום. הוא קם, הוא היה יכול לחסל את שניהם, אבל הוא קם וירד לכיוון השער. אני הייתי בדשא. מה קרה, לאן אתה הולך? הוא ניסה להתחמק. לאן אתה הולך, מה קרה? והקהל שלנו בטריבונה מסמנים לי על השניים האלה. אלה מופרעים, שני אחים תאומים, אינסטלטורים, הכרתי אותם. בקיצור, אני אומר לילד תחזור חזרה. עכשיו עומדים שוטרים בפשפש ליד השער – מנו לא, מנו לא. דחפתי אותם, עליתי ולקחתי את שניהם בצוואר והכנסתי את שניהם לדשא. והם כל הזמן – מנו סליחה, מנו סליחה, והבאתי אותם עד מאיר הראל קצין משטרה. מנו סליחה, לא ידענו שזה הבן שלך. ואני מכיר אותם, אבל אני רותח אש. וואלאק, מי שירים יד על הבן שלי הוא ייחסל. לא הייתי רגוע. בא השוטר שדחפתי אותו ואמר למאיר הראל מנו דחף אותנו. והראל אמר לו מה אתה רוצה שיעשה? מרביצים לילד שלו, טוב שלא הרג לי את השני אלה. והם ביקשו סליחה. לא ידעתי מה לעשות, מצד שני הבן שלי כאב לי עליו נורא, והם כל הזמן סליחה מנו סליחה. טוב, מת, נגמר.

איך מסתיים אצלך פרק הפועל ר"ג?

באחרית הימים יוזן היה בא למגרש. יוזן היה סמנכ"ל בכיר במשרד התחבורה. היה בא מהרצליה למכתש לראות משחקים. אז בישיבות הנהלה של משרד התחבורה היה אומר לי – בשביל מה אתה צריך את זה? תמיד אתה מתרוצץ במגרש, לא שאתה מקבל כסף, כל העולם על הראש שלך, בשביל מה אתה צריך את זה במעמד שלך, בתפקיד שלך? אמרתי לו אתה צודק. זה עולה לי בריאות, כסף. המכתש היה עולה לי כסף. לא יודע אם אתה זוכר את שימעלה שוחט. שימעלה היו לו בעיות, אברם לב היו לו בעיות, כל פעם היה צריך כסף. למי הוא בא? למנו. או מנו שלוקח את שימעלה שוחט לפרופסור אנגל, חבר שלי טוב. תעשה לי טובה, הוא שחקן שלי, תטפל בו. בקיצור, עברתי את כל הגיהנום שיש. ואז החלטתי די, מספיק, אין לי כבר עניין. אין כבר חיים של הפועל. פעם זה היה הפועל, אבל נגמר. אז עזבתי את זה ועזבתי האבטחה של המפלגה, עזבתי הכל והלכתי ללמוד. למדתי משפטים, מדעי המדינה, את מדעי המדינה לא סיימתי כי הייתי בלחצים של עבודה, למדתי באוניברסיטת ת"א בסמינר לסגל הבכיר באכיפת החוק וקיבלתי תעודה וסיימתי יפה ונהניתי מכל יום. ב-1992 עשיתי קורס קציני בטיחות בתעבורה בטכניון, דאגתי יותר להשכלה שלי כדי להתאים את עצמי למעמד במשרד. ועשיתי הסמכה לניהול מוסך, עשיתי תעודת בוחן רכב, בוחן נהיגה, הכל. התיישבתי כמו שאומרים. בקרוב אני הולך לקבל ניהול של מוסך חדש וגדול. אני גר פה בר"ג עם החברה שלי לחיים, תראה איזה שקט פה, זה בית הבראה עשר כוכבים.

עזבת את הפועל ר"ג בטריקת דלת?

לא, פשוט אין לי עניין. מה יש שם? מי יש שם? אתה מכיר שם אנשים? את קוניק, סליחה איך קוראים לו, את קוריס? את מי אתה מכיר, תגיד לי, את מי? את מה שמו, את חסן?

את יובל נעים.

יובל נעים זה באמת המוהיקני האחרון. היה פעם אבי הנמוך הזה… השחקן, נו.

ברשצקי.

ורשבסקי כן. אבל היום אין לי עניין.

לא מתגעגע?

לא, לא מתגעגע.

40 שנה היית שם.

כן. התחילו בעיות עם המכתש, עם דולינגר, והיה משה שטרן והיה בלגן ומיכה חריש, המכתש פתאום הולך להימכר, ואז עזבתי. וביגי ופוגל נהיו ראשי הסדרנים, וכנראה הם לא היו ברי סמכא חזקים ואז לאט לאט הכניסו להם סדרנים חדשים בתשלום ולאט לאט פיררו אותם. והם אמרו לי כל הזמן בוא, תחזור, ואמרתי אין לי עניין. אצלי היו יכולים לעשות דבר כזה להביא אנשים זרים בסדרנות?

הבעיה היתה שהקבוצה ירדה ליגות ולא היה קהל יותר. כבר לא היה צריך פלוגת סדרן.

זה לא העניין. אני ירדתי עם הקבוצה ליגות ועליתי ליגות. זה לא הפריע. הבעיה היא שאתה נמצא במערכת, או שאתה שותף או שלא שותף. ראיתי איך מתחילים לנהל את זה בצורה שלא מצאה חן בעיניי. אני אדם מאוד מאוד עקרוני, אצלי אין גאלה. אם אני לוקח משהו לעשות, אני עושה בנאמנות ובמסירות.

איזה בעיות ראית בקבוצה?

התחיל מבעיות תקציבים. מועצת הפועלים היתה חלשה, לא תמכה, עיריית ר"ג לא תמכה מספיק, כנראה העדיפה קבוצות של מכבי או בית"ר. והתחילו בפנים מלחמות, אני מדבר איתך על לפני 20 שנה. ואז היו"ר היה קובי שוחט והוא רצה לקנות את הקבוצה, וההוא רצה את הקבוצה. ואז אני לא בתמונה הזו, למה? לא אוהב בלגנים. אני פה בשביל לעשות סדר. אתה רוצה להיכנס למכתש? כנס במגרש, תקנה כרטיס. ולא מעניין אותי מי שתהיה. הבן שלי נכנס בכרטיס הזמנה, אין דבר כזה להיכנס חופשי. כנס עם הזמנה. כך אני נוהג. עבדתי בהתנדבות 42 שנה בחינם, תרמתי מהכוחות שלי, הבריאות שלי, ימים כלילות, להפועל ר"ג, קיבלתי גביע ושעון, הנכד שלי לקח את זה.

הייתם סדרנים גם של הכדוריד והכדורסל?

כן, כל הזמן. איפה שהיו שם שכטר, איך קראו לו, שלכטר, קפלן. כל פעולות הפועל היינו שם. אם זה הכדוריד, כשהיה רוטמן השוער, לא יודע אם אתה זוכר, שוער מהולל. היה לנו כיף, היה אנשים שהכרנו, ניסל'ה זכרונו לברכה, אתה זוכר?

היה קופאי.

כן, קופאי, מאכער. אבל לא סדרן שלי, הוא פשוט לא התאים לי כסדרן. נפטר מתאונת דרכים, עבד בעיריית גבעתיים.

אז מה הקשר שלך כיום להפועל ר"ג?

אני שומע על הפועל, פה הם הפסידו, פה הם ניצחו, קורא עיתון עליהם, אבל השמות לא אומרים לי כלום, אין לי סנטימנט, אין לי רגש. הפועל, מה הפועל, מי הבעל בית שלהם היום? מועצת הפועלים? לא. מי מחזיק אותם?

אוהד של הקבוצה.

קבלן פרטי לאינטרסים שלו ולא לאינטרס הפועל. מעניין אותו הפועל?

אז מה מעניין אותו?

לא יודע. לא מכיר אותו. תגיד לי איזה מטורף יילך וישקיע כסף בקבוצה? על מה, תסביר על מה? זה הכל אינטרסים עסקיים.

אולי אהבה לקבוצה.

די, גם גאידמק מחזיק קבוצה מאהבה שלו לקבוצה? הוא בכלל מכיר את הקבוצה שלו? הכל אינטרסים. רוצה להשיג כוחות אלקטורליים בבחירות, אז הלך לבית"ר לעשות קצת. בחוכמה הלך. אני לא מכיר אנשים מזוכיסטים כאלה שמאהבה יילכו וישקיעו מיליונים בקבוצה. בשביל מה, בשביל האגו? תן לי הסבר. אבל בוא, שמע לי, הכדורגל, הכדורסל הפכו להיות מקצוענים פרופר. שום זיקה לאגודה אין לאף אחד. אתה משלם לי יותר? אני אצלך. אז החלטת להיות מקצועי ועסקי? אז אני לא בעסקים האלה.

מה גולת הכותרת של פלוגת הסדרן בניהולך?

אני יכול לומר שהפלוגה שלי היא היחידה בארץ שהיתה מאורגנת בצורה מדהימה מבחינת מסירות, שהיתה הפלוגה היחידה שנהנתה מהטבות תרבותיות יותר מכל אגודה אחרת, וזה נסיעות לחו"ל, טיולים באירופה, תנאים חמודים, מקסימים, זו היתה גאווה שלי שיכולתי כל ארבע שנים להוציא אותם לטיולים, להוציא אותם להצגות, לדאוג להם לשי לחג, זו היתה מין קומונה כזו. שם היה אידיאל של חברות, מסירות, כי הרגשתי בהם חיילים נאמנים והיתה לי מוטיבציה לדאוג להם. וכולם באו מאהבת הסמל.

מה היה רגע השיא של הפלוגה?

היה לנו משחק בקרית חיים, חודורוב היה בשער. ואז הקהל של חיפה התנגח בחודורוב. אנחנו פרצנו בסיום למגרש כדי לסוכך על חודורוב. הקהל התגרה בו. חרה לנו, ופרצנו למגרש כדי לקחת אותו החוצה שלא יפגעו בו. ואז היה עימות, זוכר את אלי כרמי? אז היו שם איזה ארבע חבר'ה מר"ג שהלמו בכוח שם, היתה קטטה, המשטרה עצרה אותם. עכשיו אני עם שלושה אוטובוסים עם אוהדים וסדרנים. וברגע שעצרו אותם ולקחו אותם למשטרה אנחנו באנו עם כל האוטובוסים למשטרת זבולון ואמרנו או שתעצור את כולם או שתשחרר את האלה. וישבנו שם שעות בחצר של המשטרה, עד שלקחו מהם עדות ושחררו אותם. לדעתי זו נאמנות ומסירות, לא מפקירים חבר בשטח. אז היו שאמרו עזוב, רוצים ללכת הביתה. אמרתי אין דבר כזה, מסירות עד הסוף, עד הסוף. מה עולה, כמה עולה, לא משנה. עד הסוף.

ומה זה נתן לך להיות ראש פלוגת הסדרן?

הרבה כבוד אני יכול לומר לך זה לא נתן לי. כי אני יכול להסתובב בארה"ב בשדרה החמישית ויכול לפגוש אותי בן אדם ולתת לי מכה בכתף ולהגיד – אה מה שלומך מנו? אתה רדפת אחריי כשאני הייתי במכתש. ואני יכול להסתובב באנגליה, אותו דבר. בא מישהו ואומר – כשאני הייתי ילד אתה רצת אחריי, אני זוכר אותך. אז כבוד זה לא נתן. כסף זה לא נתן. אז תגיד מה השיגעון? פשוט אהבה לקבוצה, הפועל ר"ג בשבילי זה היה הכל.

אהבה למכתש.

את המכתש אנחנו בנינו אותו. אנחנו שיחקנו גם בהר הארנבות, שיחקנו בהר נפוליאון, היה מגרש גם שם. אבל המכתש היה בית, אנחנו הרגשנו שזה רכוש שלנו. רכוש של הפועל ר"ג ורכוש שלנו, זה הבית. באימונים היית, במשחקים היית. אז השחקנים היו ראובן כהן, בנבנישתי, אפרוני, יניאק, משה פרל, כל אלה, ששון, היימן, כולם אהבו אותך, זו היתה אהבת אמת. היית נהנה לחבק אותם כי ראית שהם נתנו במגרש את הכל. זה היה בשבילך עילוי, משהו אדיר. היינו יושבים ביחד בקפה אחרי משחק, מדברים, ביחד הכל. היום אתה יכול לבוא במכתש, אתה רואה את כל אלה שעושה טובה שהוא רץ, ההוא הולך ככה וזה ככה. אני לא יכול לחבק אותו, אני לא יודע מי הוא, אני לא יודע מה האהבה שלו לקבוצה. אז אני לא מרגיש שום מחוייבות אליהם, גם לא להפועל. אז מה אני צריך להיות במערבולת הזו?

לא תבוא למכתש?

אני אגיד לך, אני אפילו מתבייש לבוא לשער. אני מתבייש.

כי לא יתנו לך להיכנס?

יתנו, בטוח, אבל אני מתבייש. כי אני חושב שלא צריך לתת לי להיכנס ככה. צריך לשלוח לי כרטיס כבוד. אני רוצה שהסדרן יבקש ממני כרטיס להיכנס. נניח שיום אחד אני אגיע, אני באמת הלכתי לשם איזה יום וראה אותי נעים ואמר לי – מנו בוא בוא בוא. אבל אני רוצה עם כרטיס להיכנס. אין לי כרטיס, לא נכנס. ככה היה אצלי כל החיים. נכנסים רק עם כרטיס. שיהיה הזמנה, אבל כרטיס. אז אני יכול ללכת לקנות, אז כולם צוחקים עלי. כל השנים נתת ועכשיו אתה צריך לקנות? הבעיה שנתת, לא קיבלת תמורה, אלוהים עדי. ואנשים חשבו כל הזמן שאני מקבל כסף, ואני בחיים לא קיבלתי. לא קיבלתי אגורה.

ולא מתגעגע?

אם אני מתגעגע זה מתגעגע לראובן כהן, מתגעגע למשה פרל, מתגעגע לשימעלה שוחט, לקלדרון, להיימן, לאפרוני, לבנבנישתי שיושב אצלי ואוכל ושותה, לאברם לב מתגעגע, מתגעגע לאנשים האלה שגדלתי איתם והאמנתי שהם אוהבים את הקבוצה. וגם לאוהדים האלה, המקסימים. קח את מאיר כהן, קח את צייה, את שפנצר, קח את אח של קובי שוחט, רוני, אלה אנשים שאהבו בדם את הקבוצה, בתוך הוורידים זורם הדם הזה של הפועל. אלה אנשים, אלה אנשים!

פוסט זה פורסם בקטגוריה ראיונות, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

24 תגובות על מנו

  1. יניב הגיב:

    אם יש בן אדם שקרא את כל זה שיקום

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      קראתי. בשקיקה. דוד. מנו המדהים. תמיד הייתה לך נשמה ענקית טובה ומדהימה בגלל היכולות האינטליגנטיות שלך אנשים לא האמינו שאתה עושה משהו בלי תמורה עשית המון והפועל רמת גן הפכה להיות בכל המשפחה המורחבת חלק חשוב בגללך היו ימים לא ה. הבת של ביגי נ. ב. יש טעות בכתבה שבבקשה לתקן מסופר על אחיך אלי אדיב הבכור ובטעות רשום זכרונו לברכה , שייבדל לחיים ארוכים, זה מאיר שנפטר רק את זה לדאוג לתקן.

  2. חיים גרינפלד הגיב:

    ראיון מדהים. לא יגיד הרבה לדור החדש, אבל בשבילנו, הוותיקים, הוא נקרא בנשימה עצורה, בשוט אחד.
    הייתי אחד הילדים הדתיים האלה. אותי הוא לא הכניס. פעם חדרתי ליציע באמצעות מבוגר, ואחרי שהתמקמתי נרגש ומברך על מזלי הטוב, ראיתי לפתע אצבע מונפת מולי (של מנו, אלא מי?) ומגרשת אותי החוצה, אבל וחפוי ראש. לא ויתרתי, אגב, וחדרתי משער אחר.
    מקרה נוסף ומטלטל שזכור לי היה במגרש החול שמול מגרש הכדוריד הפתוח בשיכון חב' חשמל.
    באחד המשחקים התלהטו הרוחות, והקבוצה האורחת יצאה בחסות המשטרה, תוך התקהלות לא שגרתית של אוהדי ר"ג סביב האוטובוס שלהם. הייתי ילד בן 10-11 והחזקתי אבן בידי, מושפע מהקללות. לפתע חשתי מכה חזקה בידי והאבן נפלה. מנו. הסתובבתי והלכתי הביתה, ועובדה שלא שכחתי את הסיפור הזה.

  3. בוגר מכתש הגיב:

    ראיון מדהים. מנו קצת מייפה את המציאות. אני זוכר אותו צועק ועצבני כל הזמן, מתנפל על כל מה שזז. נדירות הפעמים שראיתיו נינוח ומפויס. מי שמנהל סדרנים ורץ משער לשער לא יכול להיות רגוע. לא ידעתי שהם אבטחו גם את בן גוריון ופרס. הייתי שמח לראות תמונה קבוצתית של הסדרנים. תודה על הראיון.

  4. דואב/ת הגיב:

    מעדן אמיתי.

  5. ליניב הגיב:

    תתפלא,אבל רבים רבים קראו ויקראו כל מילה ואפילו יותר מפעם אחת, היסטוריה אמיתית של רבים מאיתנו.

    פעם היה נוהג שמבוגר היה רשאי להכניס ילד יחד איתו בכרטיס אחד, ומדובר בזמנים שבהם המכתש היה מפוצץ באלפי אנשים. אנשי פלוגת הסדרן היו אלו שהיו מקבלים את ההחלטות מי יכנס ומי לא, עד איזה גיל, האם יש מקום במגרש, איך להוכיח שהמבוגר הוא האבא וכו' והבוס הכל יכול היה מנו.

    עבור רבים סיפורים כאלה הם אבני היסוד של האהבה שלנו למועדון ולמכתש. גם לך, בעוד עשרות שנים – אם תישאר עימנו, יהיו כאלה סיפורים בוני היסטוריה.

  6. יענקלה ליבמן הגיב:

    מה אני יגיד 3 פעמים רצוף לקרוא להזכר ולחייך מדהים!!!!!!
    תודה שלמה 😆

  7. ותיק הגיב:

    בחימום ובהמהלך המישחק עפו כדורים מעבר לחומה למיגרש החניה החולי שמול קלעי.היתה מילחמה בין הילדים מי יזכה להגיע לשער של הקרן ברחוב השניים יחד עם הכדור.. מנו אדיב רוב הזמן ניצב בשער הזה היות ושם גם היתה הקופה בתוך המיזנון -ואם הגעתה עם הכדור היה מכניס אותך ולא היה מאושר כמו אותו ילד שניכנס לראות את הפועל רמת גן בזכות הכדור. ניראה לי שהיום ילד תופס את הכדור שם ספרינט הביתה יחד עם הכדור במקום לשער הכניסה הקרוב. – וזה ממחיש את ההבדל מה היתה הפועל רמת גן אז והיום.

  8. איתן הגיב:

    עוד קוריוז קטן-מנו וצינור המיים והשפריצים שקיבלנו כילדיםכשהינו עומדים על החומה במערבי.
    מנו היה השריף של המכתש.
    אניאישית מכיר סדרן שקיבל כרטיס כבוד לכל החיים-רוני לרמן,החבר של שלגל זל
    מדוע מנו ואחרים לא קיבלו?
    מן הראוי לכבד את תרומתם,ויפה שעה אחת קודם.
    שלמה-תודה רבה על ריגושים במנהרת הזמן שלך

  9. אסף הגיב:

    שלמה תודה. אתה מזכיר לי כל פעם מחדש מדוע אני קשור למועדון הזה בקשר גורדי.
    יכול לעזור לך ברעיון לראיון שיעביר גם הוא צמרמורת…? ש-י-מ-ע-ל'-ה

  10. אורדון הגיב:

    מוסיף עיניין-בוקסה אבי,שאול חייק,שוקי דנישבסקי,

  11. רוני שוחט הגיב:

    בוקר טוב
    קראתי את הכתבה אחלה ימים להיזכר בהם
    תודה רבה מנו על הכבוד שנתתה לי בסוף הכתבה
    מקווה שאתה מרגיש טוב וחי את חייך בכייף

  12. ותיק הגיב:

    שלמה אני אשמח מאוד עם תעשה ראיון עם השחקן ששוה מיליון וחצי…. יש לו הרבה מה לספר מיפו ועד בכלל…

  13. שלמה מן הגיב:

    תודה לכל המגיבים.

    ולכל ההצעות לראיונות בעתיד: כל השמות שהוזכרו וגם כאלה שלא – נמצאים ברשימה שלי. כל אחד יכובד ויבוא זמנו.

  14. zvika הגיב:

    זה אחד הראיונות שאפשר לכתוב ספר ממש פצצה מאנו אגדה שקשורה לקבוצה בדמו
    חבל שלא מצאו לנכון לתת לו כרטיס כבוד למשחק או שניים בשביל לעשות לבן אדם כבוד שהוא ראוי לו
    ישנם סיפורים עליו שגודלם יותר מספר תנך ,
    שבת שלום מארדון באוסטרליה
    נב
    שלמה מן
    ישר כוח וכן תרבה

  15. בשביל כבוד צריך לעבוד הגיב:

    כשמנו רצה הוא הגיע למכתש וישב במרפסת.
    שלא יבכה. גם בתקופתו שחקני עבר או עובדים לא קיבלו מנויי כבוד וספק אם הוא היה מכבד אותם בשער כשהגיעו הרי אם ההזמנות לא עברו דרכו אף אחד לא היה מקבל……….

  16. איתן הגיב:

    ועל זה אומרים
    למטבע שני צדדים
    תן לו מנוי כבוד אם הוא לא ברשימה שקיבלו-הוא ראוי .
    איןלמועדון עתיד בלי מסורת עבר.

  17. אורדון הגיב:

    כמו שאמר ההוא לפני…שמנו לא יבכה כי בתקופה שלו שחקני עבר לא סדרנים שחקני עבר מפוארים לא היו להם מנויי כבוד והיו עומדים כמו חמורים בשער לחכות להזמנה!

    הוא היה מגיע לאחר 10 דקות ומתחיל לעשות סלקציה מי כן ניכנס ומי לא!
    בכלל ים קומבינות היו שם בסדרנות במכתש,וגם שמענו משלמה שאמר זאת .
    כרטיס כבוד…צביקה היימן גדול שחקני המועדון בכל הזמנים עד לפני שנתייםלא היה לוכרטיס כבוד ,ולא היה מגיע למישחקים ,כיום הוא ניראה מגיע למישחקים!
    ושמנו לא יבכה כי חוץמלהיותסדרן בהיתנדבות ,יש את הקטע של האהדה לקבוצה וזה מישחקים בחינם ,נסיעה עם האוטובוס של הקבוצה למישחקי חוץ,כניסה חינם, הרבה כבוד בעיר ,כל הדברים האלו שווים הרבה כסף!!!

  18. אברהם הגיב:

    אל תשפוט אדם בזיקנתו-הוא מתרפס על העבר
    שריף היה-אבל שנואי על רבים,מרביץ ודוחף
    נתנו לסדרנים-שיקבל גם ויסתום

  19. בלקינד הגיב:

    הרבה סיפורים יש לך מנו , רק שאני כנער לא זוכר אותך כטיפוס סימפטי במיוחד. לא זוכר את החמלה שאתה מספר שהפגנת כלפי ילדים דתיים בלי כרטיס ולא כלפי ילדים חילונים אף הם בלי כרטיס. לגיטימי שתעשה את עבודתך ותמנע התפלחויות אבל נהגת בגסות לא אחת כלפי ילדים שהצליחו להתפלח שבסך הכל לא היה להם כסף ורצו לראות משחק וסולקו בבושת פנים ובאגרסיביות החוצה אם על ידך או אם על ידי קלגסיך בשערים.
    זו האמת.
    תהיה לנו בריא.

  20. אורדוניה הגיב:

    מנו עצבני.

  21. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    באמת כול הכבוד סבא !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s