יאיר גרבוז

שלמה לוי התגורר אצלנו בבית * בן גוריון נאם במכתש * אורי זוהר ושייקה אופיר השתגעו במגרש * איצ'ה קירשנברג בירר עם הצופים באמצע משחק מה התוצאה * ויש גם הצעת יעול: לקיים במכתש קונצרטים והופעות * זכרונות של אוהד לשעבר משכונת בורוכוב

img522/5813/img2491ac3.jpg
גרבוז השבוע, בגן העלייה

יאיר גרבוז הוא אחד מהסלבריטי ששמם מזוהה עם הפועל ר"ג. יש את מליניאק, דטנר, רון קופמן, רינו צרור, שמעון שבס, אפילו הפרופ' והח"כ אבישי ברוורמן התגלה לפתע כאוהד, ועוד כמה. ויש את גרבוז שהוא מהמעניינים, המעמיקים והשונים. כמעט 50 שנה היתה הפועל ר"ג הקבוצה שלו והמכתש היה מבצרו. הוא ואחיו אלון, מנכ"ל הסינמטק בת"א, היו חלק קבוע מנוף הטריבונה. אבל הזמן, הגיל והכשלונות עשו את שלהם.

גרבוז, בן 63, לא שש כיום להתראיין על הפועל ר"ג. זה רחוק ממנו, הוא כבר במקום אחר. גם מאוד קשה לתפוס מעט מזמנו של האמן הזה – צייר, סאטיריקן, סופר, מורה לאמנות. אדם מבריק בעל הומור יבש ושנון, שקשה לפגוש במקומותינו. רק לאחר כמה טלפונים וקצת עקשנות, הוא הסכים לבסוף לפנות לי מזמנו ולדבר על קטעי חייו לצד הקבוצה מהמכתש.

מה זה בשבילך הפועל ר"ג?

אני חושב שכיום זה בעיקר רפלקס. זה שום דבר בשבילי הפועל ר"ג מצד אחד, מצד שני, איך להגיד, אני עדיין ער לשאלה אם הפועל ר"ג ניצחה או הפסידה. אי אפשר להסביר את זה חוץ ממה שנתקע בגיל מאוד צעיר ואתה מתרגל שאתה יותר מבסוט שהם מנצחים מאשר מפסידים. אני לא בן אדם, איך להגיד, אין לי במיוחד תכונות של אוהד קלאסי, אבל יש לי תכונות של בן אדם שאוהב מתח, והפועל ר"ג ידעה ליצור לנו את המתח הזה, ומכיוון שאני גם אוהב הומור, אני חושב שהפועל ר"ג זה הפועל ת"א לעוד יותר מזוכיסטים. זאת אומרת, כמו שהפועל ת"א משגעת את האוהדים שלה. לפעמים היא משחקת יפה מאוד, אבל לרוב גורמת להם הרבה מאוד צער, וזו כנראה ההנאה שלהם. אז גם ר"ג ידעה לעשות את זה. וזה לא מקרה שבתוך העניין של לאהוד את ר"ג, יש אחוז מאוד מאוד גבוה של אנשים שיש להם הומור.

איך נכנס הומור בקבוצה שמדכאת את אוהדיה כמו הפועל ר"ג?

למשל, היתה טענה שר"ג הם אלופים בגולים עצמיים. וזה תמיד דבר שהכי הצחיק אותי. כי היו באמת מצבים שהם נתנו גולים ממצב שחלוץ מתקשה לתת. אני זוכר גול ממכת פתיחה באמצע המגרש, גול עצמי.

של ר"ג?

כן, כן. מישהו הכניס לזולר כדור מאמצע המגרש, גול עצמי. השוער אומנם עמד רחוק מהשער, אבל תחשוב. הרי משחקים עכשיו את המשחק הזה במחצית, שמנסים לתת גול בלי שוער, לגלגל כדור לשער ריק, וכמעט אף אחד לא מצליח. אני זוכר שאיך קוראים לו, מורדכוביץ', נתן גול ממכת חמש כמגן. נתן אחורה לשוער ממכת חמש, גול. אני זוכר משחק שהפועל כפ"ס ניצחו את הפועל ר"ג 2:3 ולא נתנו אף גול, הכל זה ר"ג. זאת אומרת, ר"ג נתנו גול עצמי, הישוו, העלו ל-1:2, הישוו וניצחו את עצמם. זה היה דבר שמאוד שעשע אותנו. לחשוב על זה שמגן נותן מכת חמש והשוער עומד בכוננות כמו בפנדל, זה יפה.

מה היתה עבורך הפועל ר"ג במובן היותר מעשי?

קודם כל אני חלק ממשפחה שלמה של אוהדים, שלאורך הרבה מאוד שנים היינו הולכים באופן קבוע, כולל למשחקי חוץ. היינו תופסים ביציע כמעט שורה. ואבא שלי הלך ודוד שלי, שהיה חבר הנהלת הפועל ר"ג…

מי זה?

קראו לו מיכאל פקאץ', שהיה שנים רבות בהנהלה, והוא היה בא עם הבן שלו, שקיבל אולקוס מהפועל ר"ג בערך בגיל עשר. ילד בגיל עשר עם אולקוס זה לא היה אז דבר נפוץ, גם היום זה לא נפוץ. והיה את אלון, אח שלי, שבשנים מאוחרות יותר לא היו מתחילים משחק לפני שהיינו מתיישבים. ואבא שלי היה הולך ואחי המבוגר היה הולך, ואפילו מדי פעם גם דודים ובני דודים. בדרך כלל אין אוהדי כדורגל יתומים. מי שאוהד כדורגל הלך עם אבא שלו בפעמים הראשונות. זה היה מאוד נדיר ללכת עם האבא ולהרגיש סוג של זהות אינטרסים, זאת אומרת שניכם באותו עניין, שניכם צועקים. בדרך כלל ההורים מתווכחים, ופה אתה צועק על מישהו אחר, אז זה גם נחמד.

אתם משפחה גבעתיימית מובהקת.

אנחנו מגבעתיים ממש, היינו קרובים למכתש, בשוליים של שכונת בורוכוב, ליד יד לבנים, ממש שומעים בבית כל מילה מהמכתש. והיינו הולכים באופן קבוע, אחר כך פחות, אחר כך עוד פחות, ואחר כך פעם בכמה שנים כשהיו כל מיני גיוסים לפני משחקים נגד ירידה. בגיל צעיר מאוד לפעמים היינו נוסעים עם הקבוצה למשחקים בכל רחבי הארץ. באותו זמן לא עלה בדעתי לראות משחק שהוא לא של הפועל ר"ג. העניין היה מרמת ההליכה למגרש, העמידה בתור, עד המשחק הלרוב גרוע, דרך הארטיק והגרעינים, ועד היום נשמר משהו מזה. כמו שאנשים זוכרים את הבית קולנוע של השכונה שלהם. מה שמאוד שינה את הכדורגל זה גם הטלוויזיה. אתה רואה במשך שישי שבת איזה שלושה ארבעה משחקים, ונדמה לי שאני נמצא בשלב האחרון של ההתעניינות שלי בכדורגל, ואני אפסיק לראות גם בטלוויזיה.

למה?

כי זה מייגע והתמורה מאוד קטנה, למרות שאני מודה שהטורניר האחרון (היורו) היה מאוד מוצלח ופתאום עורר בי מחדש איזשהו יחס לכדורגל כמשחק שיכול להיות גם מעניין, ולא רק לעורר את החוש הומור שלי.

כמה שנים אתה כבר לא הולך למשחקים של ר"ג?

אני לא יודע, בתאריכים אני יכול לטעות עד מאה שנה. אז אני לא יכול להגיד לך, אבל הרבה מאוד. אז היה אולי פעם לפני כמה שנים שהיה גיוס כללי, איזה משחק נגד ירידה, אז באתי, התייצבתי, אבל באופן כללי זה לא קורה.

לא כמו הקשר שלך לקבוצה בשנות השישים.

היה לנו קשר נורא נחמד להפועל ר"ג דרך זה שבתקופת הפאר שלמה לוי גר אצל הוריי. הקבוצה או הוא שכרו חדר אצל הוריי בבית, ואז לא שילמו משכורות כמו היום. כי היום שחקן שהיה בדרגה של שלמה לוי לא היה צריך לקחת חדר אצל משפחה של אנשים מבוגרים בגבעתיים. אבל הוא לקח חדר, ואפילו התחתן וגר בחדר הזה, חדר אחד בלי שירותים, התחתן וגר בו  עם אשתו.

זה חלום עבור נער אוהד הפועל ר"ג, שכוכב הקבוצה מתגורר אצלו בבית.

בדיוק, אתה אוהד ויש לך בתוך הבית כוכב בדרגה שלו. הוא באמת בין הכוכבים הראשונים של הכדורגל אז בארץ. היו כל מיני אגדות, שלא משנה אם זה נכון או לא נכון, ויש דברים שהסטטיסטיקה יכולה להכחיש אותם, אבל התחושה היא אחרת.

תסביר.

תראה, הפועל ר"ג לא היו אז בצמרת, אבל היו אצלם שמות בינלאומיים. את זה ידעה גם הסבתא שלי. למה? כי זה היה בחדשות ברדיו. כבר היו בארץ כוכבים. חודורוב כמובן, הרבה לפני שהגיע לר"ג, סטלמך, גלזר, וכשהיתה מזדמנת למכתש קבוצה מהסדר גודל של הפועל ת"א, מכבי ת"א, הפועל פ"ת בימי הגדולה שלה, לילד קטן שיש לו את כל התמונות, והוא אוסף ומדביק, זו היתה חוויה גדולה מאוד. אלה היו הכוכבים, לא היה אז כוכב מתחום הבידור כמו שיש היום. אני זוכר שהיו תלושים במעריב לנוער שאיתם הלכנו לקרקס, לזירה-טרון, ברחוב ז'בוטינסקי, ואז היה שם ליצנים וכאלה, והיה את נחמיה בן אברהם מראיין את חודורוב בחי. יכלו לראות את חודורוב האמיתי, כי היו רואים אותו רק ביומני כרמל. חודורוב ידע לדבר כמו רוב הכדורגלנים, נחמיה שאל אותו שתי שאלות ואלפי ילדים עמדו וצעקו חודורוב חודורוב.

מה הוא שאל אותו?

הוא שאל אותו, אני יודע מה – אתה זוכר שנפצעת באף? זו היתה בערך הרמה. אני זוכר  מאז הרבה מאוד שחקנים, זוכר נורא את איצ'ה קירשנברג, אחד הבועטים היותר טובים של פנדלים. יכול להיות שזה אגדה, שעוד הרבה בעטו טוב, אבל מה שהיה יפה שאז לא עשו סטטיסטיקות. אם ראיתי אותו תוקע פנדל פעמיים, אז הוא הכי טוב בארץ ונגמר הסיפור. לא בודקים את זה, וזה יפה מאוד. מה פתאום בספורט צריך להיות סטטיסטיקה?

למה לא?

אותי זה מעצבן. מאז שהתפתחה הפרשנות של הכדורגל, הכדורגל נהיה יותר משעמם. שחקנים במקום לרוץ מתראיינים כבר בדמיון בזמן המשחק. אתה רואה שחקן נותן בעיטה והוא כבר חושב איך הוא יתאר את זה במבט ספורט – הסתכלתי שמאלה, הסתכלתי ימינה ובעטתי. היה היימן וכתב ששון כשילוב שזוכרים חזק מאוד. היה את ראובן כהן, את בנבנשיתי אני זוכר מאוד, שחקן מאוד נעים על המגרש, חכם. גדי יניאק, אברם לב. אני זוכר מאוד את השוערים, אני הייתי בן אדם של שוערים. כשרואים ילד מה הוא אוהב, או איזה תפקיד הוא ממלא כשמשחקים כדורגל, אז אני הייתי באגף השוערים. מאוד אהבתי לשים מגינים ולקפוץ. אז אני זוכר את אהרל'ה שרסטינסקי, כמובן את זולר, זנדר, חודורוב, וגם זה היה בר"ג, שכחו את זה, ההוא מבית"ר ירושלים… קורנפיין.

הוא היה כאן בסך הכל שנה או שנתיים.

אבל בסדר, הוא היה שוער שלנו.

דווקא איתו ירדנו בפעם הראשונה לליגה השלישית.

כן.

img522/5134/img1833cm0.jpg

המכתש, מבט מבית הספר בורוכוב

המכתש נוסד כאמפיתיאטרון עד שהפך למגרש כדורגל. מה היה המכתש עבורך, כאחד שגדל בפאתי השכונה?

המכתש היה צמוד לבית הספר בורוכוב, והכדורגל היה מאוד שולי למכתש. קודם כל, החגים הגדולים בבית הספר, נגיד טקס הביכורים, היה במכתש. היו גם ימי ספורט בין בתי ספר במכתש, והיו כל מיני דברים שנוהלו על ידי דמויות מיתולוגיות בגבעתיים ובראשם יצחק נשר, המורה להתעמלות של בית הספר בורוכוב, שהיה איש ספורט אמיתי עם דמיון עשיר והמציא משחקים. המציא מכשירי התעמלות, המציא עזרים. היו רוקדים אצלו עם ראפיות ועם גרביים ממולאות בחול וכל מיני דברים ועושים פירמידות וכאלה. ובמכתש היו עצרות פוליטיות או חצי פוליטיות שקשורות במועצת הפועלים, אני זוכר נאומים, אני זוכר את בן גוריון נואם במכתש.

בן גוריון במכתש?

ודאי, היו רמקולים ענקיים כאלה, היום אין כבר כאלה, רמקולים של פעם. לפני זה היו עוברים עם אוטו בכל הרחובות וצועקים ברמקול – הקשיבו הקשיבו, בשעה זאת וזאת ינאם החבר בן גוריון במכתש בגבעתיים. מופעים של יום העצמאות לא היו בכיכר, אלא במכתש. אני זוכר את אורי זוהר ושייקה אופיר משתוללים על במה במכתש. זה פעם ראשונה שראיתי הומור אותנטי ברמה הזו, שבאמת מצא חן בעיניי. וגם כמות מסוימת משיעורי הספורט שלנו התקיימו במכתש. מדי פעם אני זוכר ילדים שהיו מוצאים דרך לעלות על המגרש ולתת כמה בעיטות בכדור אמיתי. לפעמים זה היה בין שני אימונים, לפעמים איזה אפסנאי נחמד שהיה מרשה בגלל שהם עשו משהו בשבילו, נניח שהיית הולך עם המריצה הזו של הסיד לאורך איזה קו, ואז היו נותנים לך לבעוט קצת.

אתה סיידת את המגרש?

אני לא, אבל לעמוד בשער בתור ילד כן. קודם כל אי אפשר להאמין איזה גודל זה נראה לילד קטן. גם לגדולים זה מספיק גדול. איך בכלל מישהו עוצר כדור? אבל בנוסף לזה, הכדור האמיתי עם העור, עם הפייה, שהאפסנאי היה עובד על זה כמו סנדלר. היית נכנס לאפסנאות זה היה נראה כמו סנדלרייה, עם מרצע כזה. הוא מכניס את הפייה וקושר את החוטים, ואתה יכול לתת בעיטה בכדור כזה והכדור נוגע ברשת אמיתית, זה באמת היה משהו בשביל הילדים. אפילו הריח של כדור עור אמיתי. עכשיו כל זה לא קיים, שום דבר של ריח ושל חושניות. כל ילד שרוצה, ההורים קונים לו מיד כדורגל אמיתי, חוקי. הילדים היום הולכים עם נעליים שעולים כמו כל הכדורגל שהיה פעם. החלום של ילד בתקופה ההיא לא היה שיהיה לו אדידס, או שמדידס, אלא שאמא תתפור לו משהו שייראה כמו מגיני ברכיים. היינו שמים תחבושות וכל מיני שטויות על הרגליים, כדי שניראה כמו כדורגלן, או גרביים גבוהות. ילדים שעסקו בכדורגל לא שיחקו, הם קודם כל התחפשו לשחקנים, היה חשוב להם האביזרים האלה. היום אתה נכנס לחנות, ותוך שניה אתה נראה כמו כדורגלן מקצועי. אתה יכול לקנות נעלי פקקים, אתה יכול לקנות הכל. פעם לא היה שום דבר, בזמנים האלה ספק אם היתה בכלל חנות ספורט.

איזה משחק אתה זוכר במיוחד?

כל אוהד מבוגר יגיד לך שהוא זוכר הכי הרבה את משחק ההכתרה נגד מכבי חיפה, אבל לא רק זה. אני זוכר משחק, לא אשכח את זה, שאיצ'ה (קירשנברג) ניגש אל הקווים, ואני ישבתי נמוך מאוד באותו משחק, והוא שואל את האנשים מה התוצאה. כי הפועל ר"ג ניצחו 2:15 את איך קוראים להם, הפועל בלפוריה נדמה לי, ואף אחד כבר לא ידע מה המצב. היתה אז איזה מין תחושה שהם הגיעו לשיא. זה משחק זכור. היה כמובן משחקים של ניצחון כזה פתאומי ובלתי צפוי, אבל בעיקר אני זוכר את התחושה שר"ג מובילים ומפסידים. כאילו מפסידים במו ידיהם. או את המשחקים שאתה יושב ביציע ומרגיש שאם יקחו להם את הכדור הם אפילו לא ירגישו.

היה לך ולאחיך מקום קבוע, בצד של הטריבונה הדרומית.

כן, משם ראו תמיד. עוד כשהיינו ילדים ישבנו שם. זה היה גבוה ובצד, וזה היה מקום שלא הסתירו. גם אחרי שהמכתש כבר היה ריק במשחקים, לא שינינו מקום. אני, אח שלי ודוד שלי, ולפעמים גם דטנר או מליניאק, עדיין היינו יושבים באותו מקום, למרות שיכולת לשבת באמצע בצורה יותר נוחה. זה כמו כסא קבוע בבית כנסת, ממש.

נדמה לי ששום דבר מהפועל ר"ג לא בא לידי ביטוי ביצירות שלך –  בציור או בכתיבה.

לא.

למרות שהקבוצה היתה שנים רבות חלק מחייך.

את רוב הדברים שאני חלק בלתי נפרד מהם אני לא מביא לביטוי ביצירה. אני מביא ביצירה את מה שיש לי לומר ביצירה. דווקא ציירתי פעם פעמיים איזה קטע של משחק כדורגל בשכונה, אבל זה היה ממקום לגמרי אחר, כהתייחסות לאנשים אחרים, לשכונות של ירושלים לפי סיפורים. תראה, אני אוהב מאוד לקרוא בלשים כי זה נראה לי דומה ללכת למשחק – אתה במתח ורוצה לדעת מה יהיה הסוף, אבל זה גם לא בא לידי ביטוי אצלי ביצירות. יש לי גם ילדים ונכדים וזה לא בא לביטוי, הרוב לא בא לידי ביטוי.

יש משהו מיוחד בלאהוד את הפועל ר"ג? בכל זאת, סוג של לוזריות כזאת.

אפשר להגיד לוזריות, אפשר להגיד הומור, אבל לוזריות זה גם הומור. בעיניי יותר טוב להיות לוזר מאשר ווינר.

מדוע?

זה יותר אנושי. תראה, בן אדם זקוק למידה מסוימת של לוקאל פטריוטיות. עכשיו מה, להיות לוקאל פטריוט לגבעתיים? לרמת גן? לרמת גן בטח אי אפשר, אבל לקבוצת כדורגל זה נראה טבעי. אתה פתאום אומר שאם כבר שמישהו ינצח שזה יהיה הקבוצה איפה שאני גר. זה מאוד קטן הדבר הזה, אבל יש לו עוצמה. יש לר"ג אוהדים מטורפים, והמשפחה שלנו היינו סתם אוהדים בדרגה בינונית, עם טעם לא כל כך טוב בבחירת הקבוצה מבחינת ההישגים שלה.

אז אתה מסוג האוהדים שהיו מגיעים כל שבת מכוח האינרציה.

יש המון דברים שאנחנו עושים ואומרים – בשביל מה אני צריך את זה? כמו שאתה אומר לעצמך, אני יודע מה – למה אני צריך כל משחק לאכול 300 גרם של גרעינים ולגמור כמו שקית של מלח עם צרבת, וכל הרצפה מלאה קליפות, למה? ככה, בשביל שיהיה לי על מה להתלונן. צריך.

הפועל ר"ג לא חסרה לך כיום?

לא. אבל תראה, זה לא משנה בכלל. גם עכשיו אני עובר על יד המגרש, אז אני כן מרגיש שאני עובר על יד מקום שמאוד היה מרכזי בילדות שלי, שתמיד עורר בי התרגשות. אין לי זמן ואין לי כוחות לעצור, אבל יש לי איזה מין שניה שאני אומר לעצמי – רגע, אז למה שאני בכל זאת לא אכנס ואראה קצת אימון, אראה קצת משחק? אבל זה רק משפט אחד וזה עובר אחת שתיים. זה לא חסר יותר. אבל עובדה שעד היום מאוד קשה לי להפסיד שידור ישיר של משחקי כדורגל בטלוויזיה. אם יהיה משחק מותח בארץ ובמקביל יהיה מנצ'סטר יונייטד, אני אבחר בישראלים, זה יותר מותח אותי. דווקא כל הפטריוטיות שלנו הלכה לכדורגל, וטוב שככה, כי פטריוט גדול לא צריך להיות. כי מה היה איכפת לי פתאום מצ'לסי? כי פתאום גרנט שם. אז אתה מסתכל כל פעם כמה צ'לסי יצאה. זה הכל רפלקס, הכל רפלקסים. זה כמו כל השחקנים האלה שיצאו לשחק באירופה. ואז כתוב שההוא בישל שם בלונדון איזה גול, אז מה איכפת לסבתא שלי שהוא בישל שער. כל הזמן מבשלים, וזה המקצוע שלו לבשל שערים, ובכל זאת אתה קורא את הכותרת הזו וזה איכפת לך, כי הוא ישראלי.

יש לקבוצה זכות קיום בלעדי המכתש? שהרי הוא בסכנת הריסה לטובת מגדלי מגורים.

הייתי אומר אחרת, שלמכתש צריך להיות קיום בלי קשר. חבל שהמכתש בגבעתיים לא הפך להיות איזשהו מרכז, זה מקום נורא נחמד. זה מקום שהיה צריך להיות שם קונצרטים של מוסיקה פופולארית, מקום של אירועים, היה צריך להקים שם מרכז ספורט יותר גדול, אפילו קאנטרי. בהחלט חבל, חבל על המכתש. אם להפועל ר"ג יש קיום או לא, אני לא יודע, אני לא נביא, ואני לא יכול להגיד שאני יכול להזדעזע מהשאלה הזו, אבל דווקא המכתש כמרכז ספורט או תרבות היה צריך לטפח אותו, להשאיר אותו. חבל, היה אפשר לתת לו הסטוריה אחרת. תראה, יש באצטדיונים מסוימים בעולם קונצרטים של רוק. איפה יש בר"ג או בגבעתיים מקום שאפשר לעשות קונצרט בחוץ? המכתש, הצורה שלו, הוא בלב גבעתיים, והיה כדאי שיישאר. כשהפועל ר"ג שיחקה במגרשים אחרים לא היתה לזה צורה, ובאמת רק האוהדים הכי פנאטים הגיעו למשחקים האלה. אני זוכר שאני עוד הלכתי תקופה מסוימת לאצטדיון ר"ג, אבל זה היה משעמם אותי, מדכא. זה כאילו לא היתה הקבוצה שלי. פתאום כל מה שאתה מכיר לא נראה מוכר, אתה לא נכנס לאותה רמת מתח כמו במכתש.

ואם יבנו מגרש חלופי במקום המכתש?

גם האופציה הזו שיבנו מגרש אחר, או בפארק הלאומי או בקצה אחר של העיר, זה גם לא נראה לי. החן של המכתש זה שהוא בתוך העיר, באמצע העיר. בגבעתיים שומעים את הרעש של המשחק, שואלים מה היה, למה היה רעש כזה. זה יפה שמתקיימת תחרות בתוך העיר, ולא שזה חלק מהספארי. אני חושב אותו דבר על אוסישקין. זה סיפור דומה. אוסישקין והמכתש זה אחים. אני לא חושב שהיה צריך להשאיר את אוסישקין המקורי, אבל היה צריך לבנות שם מגרש כדורסל אחר, יותר טוב, יותר מתאים. מצידי לשלב אותו עם עוד מאה דברים, שיבנו מגדל בתוך זה, לא צריך מונופול להפועל ת"א דווקא על הפינה הזו. אבל עצם העניין הוא שבלב העיר, במקום שיש בו מועדונים ובילויים, יש גם את המקום של הכדורסל. מה אגיד לך? פשוט טמטום שלקחו את זה מהם.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ראיונות, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

16 תגובות על יאיר גרבוז

  1. דפנה הגיב:

    ניחוחות של עבר וגעגוע. יופי של ראיון. לא ידעתי לגרבוז יש ספורט "חוליגני" בנשמה.
    השילוב האינטלקטואלי עם כדור רגל עושה לי את זה. גם השם חודורוב. כמו כן אני בעד קונצרטים של רוק במכתש. אדיר! לא יודעת מה יהא על השכנים ואיך הם יגיבו אבל שווה נסיון.

    כל הכבודמן.

  2. אליהו הגיב:

    זוכר את האחים גרבוז יושבים בפינה הדרום מזרחית העליונה קרוב לשירותים. תמיד ישבו בשורה עליונה. לא נראה שבאו לראות משחק אלא להעביר דאחקות. זה נראה היה כמו פרלמנט כשמסביבם עוד כמה חכמולוגים וכולם מפצחים גרעינים ,זורקים הערות על המשחק. לא אוהדים שחיים את הקבוצה, אולי זה היה לו בדם לפני 40 שנה אבל לא כשאני ראיתי אותו.

  3. פופאי המכתש בגבעתיים הגיב:

    לגבי שערים עצמיים זכור לי בסוף שנות השבעים הגיע הפועל לוד למכתש הובלנו 0-1 ואז נפסקה בעיטת עונשין לטובת הפועל רמת גן מאמצע המגרש השופט והשחקנים משוחחים ביניהם ופתאום שחקן של רמת גן בועט תכדור אחורה לעבר השער של הפועל רמת גן מחצי מגרש ומכניס שער עצמי ואז הקון מאותת לשופט הראשי שער חחחחחחחחח ממש בדיחה זה השער העצמי הכי אזוי שקרה במדינת ישראל
    לגבי משחקים גדולים אין ספק שהמשחק הכי גדול בשנות השבעים היה מול הפועל עכו במכתש שניצחנו 2-3 עם רוני קלדרון וצימקנו תפער בצמרת עד נקודה אחת מהמקום הראשון שבו עכו היתה נמצאת וסגרנו פער של 7 נקודות מהם כאשר היה אז 2 נקודות עבור נצחון במשחק הזה היה טירוף המכתש היה מפוצץ כל הכרטיסים אזלו באמצע השבוע היה רעש מחריד אזניים אני זוכר היו לי צילצולים באוזניים עוד יומיים אחרי המשחק השוטרים סגרו תמיגרש כאשר היו עוד מאות אנשים בחוץ עם כרטיסים כולל אני ואז קפצתי מעל החומה מעל השער הראשי של הכניסה שהיה השער של הכניסה של השחקנים היום למיגרש

  4. חיים גרינפלד הגיב:

    פופאי, לשחקן שלנו שהבקיע את השער העצמי ההזוי בהסטוריה קוראים רוני לוי, ולשופט האידיוט קוראים נח רבינוביץ'.

  5. שער הזוי הגיב:

    פופאי וגרינפלד אתם כמעט צודקים…

    אכן היה משחק מול לוד
    אכן הובלנו
    אכן נשרקה עברה- אבל היא היתה לטובת הפועל לוד
    אכן מתוך תסכול השחקן שלנו- רוני לוי בעט טיל אחורנית והכניס את הכדור לשער שלנו (כמדומני לשערו של יהודה פילוסוף -אבל בזה אני לא בטוח במאת האחוזים)
    אכן הקוון והשופט האוויל אישרו גול לטובת לוד למרות שאף שחקן שלהם לא בעט בכדור

    אכן
    אכן- הגול הכי הזוי שזכור לי אי פעם במכתש או בעולם כולו….

    (אני בטוח שלזה התכוון גרבוז כשהזכיר את הגול מחצי מגרש)

  6. איתן הגיב:

    לי כילד זכור יותר זנדר שאהב לצעוק –עזוב עזוב שלי,והכדור מחליק לו בין הידיים לשער
    ותודה שהיזכרתם לי את הכדור הראשון שקיבלתי עם קשירת שרוך נעליים ופנימית

  7. סנדלר נעליים הגיב:

    באותו הקשר לכתה המעולה ,ברצוני להוסיף את נעליהרגל ששיחקו בהם-
    סוליית הנעל היתה עשוייה מפסי עץ רוחביים שמנעו החלקה על משטחי חול

  8. שלמה מן הגיב:

    הגול העצמי המפואר של רוני לוי, הנה הסיפור המלא. זה היה בעונת 1978/79 נדמה לי. אני זוכר את הסיטואציה די בבהירות. ישבתי ביציע מאחורי השער שלנו, בו עמד יהודה פילוסוף. שחקן של לוד עשה עבירה קשה על שחקן של ר"ג בערך באמצע המגרש קרוב ליציע (איפה שהספסל של ר"ג כיום). קובי גור המעסה של ר"ג נכנס לטפל בבנאדם, בעוד שחקני ר"ג דרשו מהשופט לשלוף ללודאי כרטיס. יכול להיות שהוא שלף צהוב ור"ג רצו אדום, ויכול להיות שלא שלף בכלל. אבל היו ויכוחים ליד השופט, היתה התגודדות, היה שחקן ששוכב על הרצפה ומקבל טיפול, ואז רוני לוי, אחד משחקני הנוער המצויינים שעלו לבוגרים, מאחורי גבו של השופט רבינוביץ' בעט את הכדור מהחצי לשער שלנו. לדעתי הוא בכלל רצה לבזבז זמן כי זה היה רוני לוי, היו לו שיטות כאלה, כמו אבוקסיס.
    פילוסוף עמד על קו החמש עם ידיים על המותניים. פתאום הוא רואה כדור שטס אליו בקשת. פילוסוף ידע שזה סתם כדור, כי המעסה בתוך המגרש מטפל בשחקן ואין מצב שהמשחק חודש, אבל פילוסוף שנא נורא לקבל גולים. איןשוער שלא שונא לקבל גולים, אבל פילוסוף במיוחד. אני אישית באימונים, כאפסנאי, הייתי מאמן אותו בבעיטות מה-16 ואם הייתי מכניס לו הוא היה צועק ומקלל. יותר גרוע משטראובר. אז פילוסוף רואה פתאום כדור שטס לשער שלו ובלי לחשוב פעמיים הוא מרביץ זינוק מהסרטים, באמת זה היה אחד הזינוקים היפים שראיתי משוער, אבל הכדור היה יותר חכם ממנו ויותר מהיר ממנו והוא טס ישר אל בין החיבורים. כל אוהדי לוד זינקו מהמקום, והם היו אולי אלף איש ביציע של הקיוסק – יש!!!
    השופט רבינוביץ' הופתע והסתובב מיד. הוא ראה כדור ברשת, שוער שרוע והטריבונה חוגגת, הוא לא ידע מאיפה זה בא, אבל הוא שרק ואישר את השער. רוני לוי היה באמוק, הוא רץ אחריו והראה לו את המעסה שבדיוק סיים לטפל בשחקן שלנו ועשה דרכו החוצה, ואיך הוא יכול לחדש משחק כשיש בנאדם זר בתחומי המגרש, אבל זה לא עזר.

    ללא ספק, השער העצמי הגדול מכולם.

  9. האחד הגיב:

    בובה של בלוג. גרבוז אחלה כתבה. בכלל, יש פה אוצרות אמיתיים.
    תודה על העונג (עד העונג הבא 🙂

  10. רחל הגיב:

    עבודה מרשימה, אבל נשברתי אחרי כמה פסקאות. בעיקרון אני אוהבת ראיונות חיים, כולל חצאי משפטים וקפיצות אסוציאטיביות. גם ברור שהבלוג הזה שייך לאנשים (כותב ומגיבים) שחיים ונושמים הפועל ר"ג, שמה שהספקתי לראות מגרבוז, היא בבחינת מזוכיזם למיטיבי לכת. אלה שבשבילם אנדרדוגים הם אליטות, שמנא וסלתא. מר מן, על זה כתבת פעם? על ההייררכיה של המזוכיזם בספורט הישראלי, למשל? מעניין. וגם הקטע של ההיסטוריונים של הזכרונות. כל אוהד כדורגל שאני מכירה, רציני כלומר, הוא אנציקלופדיה מהלכת של פרטי טריוויה מדהימים כמו באיזו דקת משחק בדיוק מן דהוא בעט מאיזו זווית, כולל דיאגרמות של האסטרטגיה המורכבת שהובילה לבעיטה הספציפית. אומרים על כירוגים שהם פסיכופטים ו/או רוצחים סדרתיים ויצירתיים – שהפכו מה שעלול היה להיות תחביב מבאס למקצוע מכניס. מעניין אילו כישורי חיים רווחיים מקריבים אוהדים מושבעים לטובת עיסוק אובססיבי בקבוצה אחת.
    🙂

  11. שלמה הגיב:

    הגיע זמן השוחט ומפתח הבוקסה

  12. שלמה מן הגיב:

    לרחל: את האליטות האמיתיות תמצאי גם במכבי ת"א וגם בבית"ר. שם מתרכזות האליטות של השלטון והכלכלה, ובקבוצות כמו הפועל זה יותר אליטות של אנשי רוח, שלא לומר חולי רוח. לא עשיתי מחקר מדוקדק בנושא, אבל זה בשליפה אני כותב לך, בלי מחקר לעומק, ואני מקווה שאני לא טועה יותר מדי.
    אכן, הרבה אוהדים מקריבים כישורי חיים לטובת האובססיה של אהבת קבוצתם, אבל גם מפיקים מכך הרבה תועלת וניסיון עבור החיים עצמם. נניח, אוהד הפועל מזוכיזם כזה שמפטרים ממקום עבודתו, שריר בפניו לא ינוע בעת הבשורה. החיים בשבתות הופכים את האכזבות לחלק אינטגרלי ממך.

    לכל המפרגנים עד עכשיו תודה. למגיב "שלמה" – תפילתך תיענה כבר בשבת.

  13. איתן הגיב:

    תפתיע אותנו אחי
    מורשת המועדון להשכלת הג'וניורים וזכרונות הסניורים

  14. איתן הגיב:

    דרך אגב,ב30 שנה אחרונות היו ויש 4 שחקנים שהתחילו דרכם בילדי רמת גן ,עלו לבוגרים וסיימו -יסיים- את הקרירה בקבוצת האם———
    שוקי דנישבסקי,דני קאופמן,אבי בוקסה בוקסנבויים,ושימעלה שוחט בקריירה קצרה בבוגרים-מושך קהל מס1 מהילדים והלאה
    ותמיר בן עמי-בלי עיין הרע גם לליגת על.
    ומילדי האפסנאות ,שלמה מן שבבוגרים לא נס ליחו ועדיין מככב בבלוג הבוגרים.

  15. OSCAR הגיב:

    ראיתי את האחים לבית גרבוז רק לפני שנתיים במשחק האחרון בארצית בעונת המינוס 9 נגד אחי נצרת. באו גם באו. לא מאמין שמאז יאיר גרבוז תפס כזו אדישות לקבוצה.

  16. יובל נשר הגיב:

    תהיתי אם יצחק נשר שאתה מתאר הוא אבא שלי?
    הוא נפטר לפני 24 שנה והיה צייר די ידוע בארץ. אני יודע שעסק הרבה בספורט
    בעברו.
    אשמח אם תאיר את עיני,
    יובל נשר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s