בן בן

הוא רק רצה עבודה באגד * ולטעום מהעיר הגדולה * כך הפך הירושלמי לאחד מכוכבי האליפות * דוביד קיבל אותו כמו מלך * אבל סופו שגורש מר"ג בבושת פנים * וקילל את האגודה: שתרדו ולא תמצאו הדרך לעלות * למרות הכל הוא חזר למכתש

בנבנישתי

בשנות השישים נחשב מרדכי בנבנישתי לקלאסה של שחקן. קשר בסגנון לטיני, להטוטן, מהסוג שלא היה נפוץ אז. הוא היה כוכב בהפועל ירושלים ושיחק בנבחרת – בין היתר במשחק הניצחון ההרואי על יוגוסלביה הגדולה 1:2 בבלגרד (1960). מכיוון שחיפש להסתדר כלכלית והחיים בעיר הגדולה קסמו לו, הוא עזב את הבירה וירד לליגה השנייה. הוא נחת בהפועל ר"ג של דוביד שוייצר, והפך לאחד הגורמים המשמעותיים בזכייה באליפות 1964.

הוא בן 70, ירושלמי דור שמיני, בשלהי קריירה כסוכן ביטוח. בשנים האחרונות הוא מגיע במיוחד מירושלים למשחקים במכתש. הוא מגדיר את עצמו אוהד הפועל ר"ג, למרות אקורד סיום צורם מאוד במועדון ב-1968. סיפור מרתק על שחקן גדול ואדם מיוחד.

בתקופה האחרונה חזרת למכתש. מה גרם לך?

זה הנוסטלגיה, לאוהדים, למגרש. המכתש זה הנשמה. את אבישי ברוורמן פגשתי לא מזמן. הוא היה אוהד של הפועל ר"ג. אז אני הגעתי בעקבות זה שאיצ'ה קירשנברג נפצע. שבר רגל.

רגע רגע, אני מדבר איתך על התקופה האחרונה, לא על שנות השישים. מתי חזרת?

במפגש עם מישהו מהחבר'ה ששיחק איתי בעבר, אמרו לי – תבוא, תראה, הם הגיעו לגמר, זה היה בגביע. ואז הגעתי מחדש, אהלן אהלן, והתחלנו להגיע כמה ותיקים למשחקים בשבתות. זה צביקה היימן, מוישה פרל שבא מעט מאוד, גדי יניאק בא מעט, זנדר בא מעט, דוד נתן, לפעמים קובינה (ראובן כהן). זה לא בשביל לראות כדורגל, כמו יותר להיזכר בתקופה ביחד עם כולם. וזה נעים.

כל משחק במכתש בעונה שעברה הגעת?

לא כל המשחקים, אבל במרבית משחקי הבית.

איך אתה מגיע מירושלים?

במונית שירות לת"א ומשם לר"ג. ואני בכיף, מעביר שבתות. הבת שלי גרה ברמת השרון, אז פעם בחודש אני משלב ביקורים.

יש מה לראות במשחקים במכתש? אתה בכלל מתעניין במשחק עצמו?

אהה… זה לא זה. אין את הנשמה, אין את הלב, אין את האוהדים. היו פעם חמש, שמונה, עשר אלף צופים שהיו באים שעה לפני המשחק, ובמיוחד מאז בא שוייצר להפועל ר"ג והוא היה מכניס המון התלהבות ומגבש את הקבוצה, הוא ויגאל וירון, הוא היה המנהל, נפטר לפני איזה 40 שנה.

בעונת 1963 אתה מגיע להפועל ר"ג מהפועל ירושלים. בן כמה היית?

25. יצא לי מזל, ובוא לא נהיה כל כך צנוע, אבל היתה בי המון ווינריות, לא הייתי אוהב להפסיד.

יש מישהו שאוהב להפסיד?

יש ותרן, יש מי שמוותר. אני לא מוותר. הייתי משחק בעונה בין 28 ל-30 משחקים.

היית קשר דפנסיבי.

דפנסיבי ואופנסיבי. אני הייתי מכוון את המשחק, בונה אותו, ומחליט אם יותר הגנה או התקפה. אני אמרתי פעם למליניאק, שכדורסל משחקים בידיים, הידיים גמישות ואתה רואה כל הזמן את הכדור. הוא בגובה העיניים כמעט. כדורגל אתה משחק עם הרגליים, שזה רחוק 1.60 מטר מהעיניים, ולשלוט בכדור זה הרבה יותר קשה ברגל מאשר ביד, ולכן כדורגל משחק יותר קשה וגם יותר אגרסיבי. ואני שלטתי בכדור כמו שכדורסלן שולט ביד. אני זוכר שניסיתי ללמד את החבר'ה משהו שאימצתי. נניח שאני נמצא בין שני שחקני יריב. הייתי מתקרב לאחד, אז הוא מרים את הראש ומסתכל ומחליט למסור לחבר שלו שעכשיו פנוי, אבל ברגע שהוא הסתכל וחשב, אני כבר רצתי לשני, ואז הכדור הגיע אליי כי הקדמתי. זה נקרא כדור ראשון.

קראת את המהלך קדימה.

לא לקרוא מהלך, אני זה שמקריא לו את המהלך שהוא יעשה, וכמה שהייתי מנסה לשדר את זה לשחקנים האחרים בקבוצה זה היה קשה מאוד.

מאיפה למדת את זה?

מעצמי. לי יש ראש מתמטי מאוד מבריק, אז כל דבר זה בחשיבה. הבת שלי קיבלה את הראש הזה ממני. כרמית. היא סיימה דוקטורט במתמטיקה בהצטיינות באוניברסיטה העברית. השיגה ציון 98 בממוצע. אז לקרוא את הנולד ולפעמים לשדר ליריב מה לעשות.

לפני שנדבר על ר"ג, בוא תספר על הדרבים של ירושלים בשנות השישים. מה זה היה?

הם לא היו בליגה שלנו. אנחנו היינו הקבוצה הבכירה. עשר שנים לא ראינו אותם בכלל (הכוונה גם: לא ספרנו אותם). הם היו בליגה השנייה. שיחקתי מולם שני משחקים אחרי שחזרתי להפועל ירושלים מר"ג.

הפועל ירושלים היתה הקבוצה הבכירה בבירה. הקבוצה של הירושלמים הוותיקים יותר בעיר.

נכון. יותר קבוצה של האירופאים בעיר.

יותר אשכנזים.

אני לא מחזיק מהדבר הזה אשכנזים או ספרדים, כי אני פה כמה דורות, ואותי תמיד רצו בחורות אשכנזיות, או ההורים שלהם רצו אותי, אני לא יודע למה. אבל היה אז את העניין הזה, וגם היה פה מרכז גדול של האצ"ל, היו מתלהבים מהנאומים של בגין.

נחזור לר"ג.

הגעתי להפועל ר"ג בסביבות אוקטובר 62. אני רציתי לעזוב את ירושלים. לא רציתי יותר, די, נגמר לי. תן קצת ליהנות מהחיים, לראות קצת חתיכות. אז הלכתי להפועל פ"ת, נפגשתי עם אורי קרני. דיבר איתי מלמעלה למטה (בהתנשאות), אמר לי – אתה יודע, אנחנו קבוצה אלופה כמה שנים, זה כבוד גדול לשחק פה, כולם אצלנו מסודרים, אנחנו נוסעים כל שנה למחנה אימונים בחו"ל, זה היה אז משהו משהו לנסוע לחו"ל. אמרתי לו – אורי, אני בא מנבחרת ישראל, שכחת?

מה הוא רצה, שתשחק בחינם?

לא, אבל שאני אקבל דמי אימונים, כמו השחקנים. לא ידעתי מה זה דמי אימונים, בהפועל ירושלים לא שילמו בכלל.

ומה אתה רצית?

אני רציתי להיות מסודר. הייתי מנהל חשבונות במבטחים בירושלים, אבל המשכורת היתה מאוד קטנה. והיה לנו חברים באגד שהיו מרוויחים פי 4 מאשר אני. איך אני אגיע לדירה? איך אני אתחתן? איך אני אקים בית? אז רציתי להיות חבר באגד. ולפ"ת היה את ויסוקר (יעקב) בחברת דן, סטלמך עבד בבית חולים. והטון של הדיבור של קרני… אמרתי לו תעזוב. הפועל ת"א לא היו צריכים, היה להם את גדעון טיש ואורי קוויאטק. אז לא הלכתי לשם. אז מה נשאר? אמרו יש הפועל רמלה. ליגה שלישית בכלל. אמרתי איפה זה רמלה… בא ראש העיר רמלה, הסיע אותי ללשכה שלו, מה תשתה, קפה, תה. אמר לי – אנחנו מבטיחים לך הוצאות נסיעה ובסוף העונה תקבל שחרור. אמרתי – יש לי עכשיו שחרור, אני לא צריך שחרור. אמרתי לו – תשמע, אני חשבתי להסתדר באגד. אז באגד 20 אלף לירות עלתה מניה. אגד זה היה חלום, כמו שהיום אומרים לך שאתה תשחק במנצ'סטר יונייטד במשכורת של עשרה מיליון דולר. זה היה חלום להיכנס לאגד. אמרתי לו תן לי הוצאות נסיעה ועשרת אלפים לירות. אומר לי אי אפשר. אז מה אתה רוצה ראש העיר? אתה רוצה לקנות אותי, מרצדס, בשביל כמה לירות?

ואז הגעת להפועל ר"ג.

באתי להפועל ר"ג, היו אז בליגה השניה, נפגשתי עם שוייצר ועם יגאל וירון (מנהל הקבוצה). ואז דוביד אומר לי – בן בן תשמע. אתה לא צריך לספר לי מי אתה. אתה תתקבל פה בזרועות פתוחות ומבחינתי אתה תקבל משכורת יותר ממני. אמרתי לו – דוביד, זה אני לא מוכן, עד כאן. אני גם לא רוצה כמוך, רוצה פחות ממך בעשרה אחוז ודמי אימונים. והמטרה שלי זה עבודה באגד. ואז וירון אומר לי – אין בעיה, עופר הוא מנהל אגד והוא אוהד שלנו. אתה רוצה לחתום? אמרתי לו – לא, אני סומך עליך ועל דוביד. דוביד אמר לי – שחקן שלי איצ'ה קירשנברג שבר רגל ואין לי מישהו שעושה משחק. אמרתי לו – דוביד, איזה מקום אתם עכשיו בליגה השניה? אמר לי – שישי, ואנחנו רוצים מקום שלישי כי שלוש מקומות ראשונים עולים, ואני מקווה שאיתך ניקח מקום שלישי. היתה אז פגרה, ואני שלושה חודשים לא שיחקתי. אמרתי – דוביד, אני לא יכול לשחק עכשיו, לא בכושר. אמר לי – בן בן, יש לנו שבועיים פגרה, כל יום פעמיים אם תרצה אני בא לעשות איתך אימון. אני רוצה אותך. אמרתי לו – תן לי לשחק קצת בהפועל גבעתיים וניכנס לאט לאט לכושר, שלא אעשה בושות.

אז אתה מתחיל להתאמן.

התחלתי להתאמן בר"ג ולי באמת היתה שליטה יוצאת מהכלל, זה היה אז דבר נדיר, היום אני בן 70 אני כבר לא יכול להקפיץ אפילו פעמיים. אבל אז אצלי הכדור לא היה נופל. מהאוויר הייתי תופס את הכדור כמו שאתה תופס ביד. תופס את הכדור ברגל, נדבק לי. הייתי עושה תרגילים בעקב, ושחקן יריב שהכדור היה אצלו אני עצמי הייתי עושה לו דריבל בלי הכדור. בא אליו, הולך קדימה, חוזר מיד אחורה, שלא יוכל לעשות לי תרגיל. אז אני בא לאימון ודוביד אומר לי – בן בן, תעשה מה שאתה רוצה באימון. לקחתי כדור והקבוצה עושים סיבובים מסביב למגרש והם רואים שאני מקפיץ ומקפיץ, והם אומרים אחד לשני תראה מה זה, לא נופל לו הכדור מהרגל. טוב, המשחק הראשון שלי היה נגד כפר סבא. דוביד אמר לי – אני נותן לך תפקיד שלא תצטרך להוציא את הנשמה, אבל אחראי. יש שחקן מרכזי שם שעושה את המשחק, קוראים לו אופנהיימר. אתה משתק אותו. כפר סבא מקום שני, נתניה ראשונים. בן בן, תיקו ועשית את שלך. אמרתי לו – ואם אני משתק אותו וגם הולך להתקפה? אמר לי – בן בן, תעשה את אופנהיימר וזהו. אמרתי לו – דוביד, מה אתה מפחד? אני שמרתי על סיבורי, שחקן מספר 1 בעולם, מה אתה פוחד? למה מי זה אופנהיימר? נגד סיבורי שיחקתי מול 55 אלף צופים בבלגרד, אז אני מפחד מכפר סבא? טוב, הם הובילו 0:1, במחצית נהיה 1:1 והם קיבלו 4 בסוף וקפצנו למקום רביעי. ראית קבוצה שזורמת, הולכת, זורמת…

בזכותך?

לא יודע, אולי הוספתי להם מוראל, ביטחון, כי יש תרומה לעניין שלי. אני עשיתי הגנה התקפה, הגנה התקפה. תראה, אני פגשתי את מליניאק ואמרתי לו – תראה אריה דבר כזה. נניח שיש שלושה שחקנים של מכבי ת"א ושלושה שחקנים של הפועל ר"ג אחד מול השני. ואז אני בא עם הפועל ר"ג ונהיה מתקיף רביעי ונהיה לנו שחקן עודף. הכדור עובר לצד המגרש של מכבי, לשלמה לוי או לכתב ששון, אז נמצאים שניים מול שניים. ואז אני בא מהר מכאן לשם ואני שלישי, ואז זה שלוש נגד שניים ועוד אחד מגיע. ואז אריה אומר – בן בן, זה נכון, זה כבר נהיה 15 נגד 11. וזו הנקודה.

ואתם עולים ליגה באותה עונה.

באותה עונה לקחנו מקום ראשון, ונתניה השתחצנו עם מוטלה שפיגלר, לא עלו ליגה אפילו. עלו הפועל ר"ג, כפ"ס והפועל לוד.

ומגיעים לעונת האליפות.

היינו בכושר שיא והקהל היה מתלהב. שמע, יענקלה חודורוב זה לא שחקן, זה מוסד. זה מוסד גם בעולם, לא רק בארץ. והיה כיף לי לשחק איתו בנבחרת, הייתי מגן שלו בנבחרת. עם הפועל ר"ג היה המון כיף. ירושלים אז לא היתה גדולה כמו שהיום, היתה עיר רדומה ובקושי עד שבחורה מסכימה לצאת איתך, וכולן פרחות. ואתה בא לר"ג – יפהפיות, מלכות יופי, נסיכות, ואתה פותח עיניים. וכל יום שישי מזמינים אותך לקפה רוול במרכז ר"ג (אורדע). המלצר הראשי היה אוהד שרוף של ר"ג, אמר לי בוא תשב, מה תשתה? קפה הפוך. אני בא לשלם, לא רוצה לקחת כסף. אתה עליי.

קבוצת האליפות הגדולה של הפועל ר"ג. בנבנישתי יושב שני משמאל

קבוצת האליפות הגדולה של הפועל ר"ג. בנבנישתי יושב שני משמאל

איפה התגוררת?

כאן ליד המכתש, סידרו לי חדר בחצר אצל משפחה מבוגרת ברחוב המעורר. משפחה נהדרת, רובין. גרתי שם חמש שנים. אבל מה שקורה זה שאתה רץ רץ רץ ולא מגיע לשום דבר בעניין הכלכלי.

מה קורה באמת עם אגד? הבטיחו לך.

אז תוציא רשיון, אמרו לי. הלכתי לעשות רשיון, לא היה לי רשיון למכונית אפילו, בקושי היה לי לאופניים. אז הוצאתי רשיון למכונית, עכשיו צריך רשיון לאוטובוס, ואוטובוס צריך לחכות שנתיים. צריך ניסיון. אז משכו אותי באף. עשו לי בדיקות גופניות, ואמרו שיש לי בעיה בגב, שתהיה לי בעיה להיות נהג באגד בגלל זה, אז לא קיבלו אותי.

אז חלום אגד לא התגשם.

לא. אבל בדיעבד אולי זה טוב. כי נכנסתי לנושא הביטוח ב-68, ואז נושא הביטוח היה רמה בפני עצמה, כולם מכירים אותך, זה רמה. יש רואי חשבון, יש עורכי דין ויש סוכני ביטוח, זה שלושה מקצועות על רמה אז. אתה לוקח תיק בביטוח חמש שנים וחי מזה כל החיים. זה היה נכון אז. וזה באמת פיתח אותי מאוד. תראה, אני לא למדתי, לא למדתי גם בתיכון.

לא למדת בתיכון?

לא.

למה?

לא היתה אפשרות, זה עלה אז כסף ואבא שלי היה פועל פשוט והיה קשה, אז לא למדתי. במלחמת השחרור גם לא הלכנו לבית ספר. היה פה פגזים. אמא שלי לא רצתה שאלך. גרנו אז בשכונת הבוכרים מול בית ספר לשוטרים, חדר וחצי, והיו שם יריות כל הזמן. אז אתה הולך לכיתה ג' וחוזר אחרי שנה לכיתה ג', לא היה לי מין כיף כזה בבתי הספר. היו נותנים לך ללמוד בעל פה כל מיני דברים, צרפתית, תנ"ך, וכשאתה לא היית יודע היו מכים אותך. אתה מקבל מכות עם הסרגל על האצבעות, ככה היו עושים אז, וזה היה פחד. ואבא היה שומע שלא ידעת והיית מקבל מכות גם בבית. אז אמרתי תעזבו אותי מללמוד. הייתי בחור מוכשר מאוד, בחור מבריק, אבל כשאתה מקבל מכות מכל הצדדים ואתה שנה מפגר בלימודים, יש לך רגשי נחיתות. בא הכדורגל והעלה אותך למעלה למעלה, ואז אתה גם עובד בביטוח ונפגש עם אנשים, ופתאום כולם רוצים להתייעץ איתך. מהנדסים, עורכי דין, רואי חשבון. ואני אומר לעצמי- אני אפס, אבל רגע, באים להתייעץ איתי, אז כן יש לי משהו לתרום. ובסך הכל אני מאוד שמח שעברתי לביטוח, ואני שמח שהייתי בר"ג ושמח שחזרתי לירושלים, ורכשתי דירה חדשה ברמת אשכול, שהיום שווה למעלה מ-500 אלף דולר, דירה של ארבעה חדרים וחצי.

לא למדת, אבל מתמטיקה ידעת.

כשרונות מתמטיים היו לי. המחנך ביסודי היה קורא לי איינשטיין. בביטוח אני אף פעם לא התעסקתי עם מחשבים, יש לי בראש את כל ההכפלות. לא כל אחד מתורגל לעשות את המספרים בראש.

מה אתה זוכר בעיקר מעונת האליפות? למשל הפסדתם פעמיים למכבי יפו, היריבה הגדולה.

כל הזמן הפסדנו להם?

כן. ישראל אשכנזי היה מכניס לכם.

כן, אשכנזי נגד יניאק. הוא היה עושה לו (ליניאק) תרגיל ורץ איתו ויניאק היתה לו ריצה של גמל כזה, וכל הזמן הוא היה מצליח לעבור אותו כאילו הוא לא קיים, אבל בסוף ניצחנו את מכבי חיפה ולקחנו אליפות. היתה אווירה של הקהל, זה היה משהו. דוביד בנה קבוצה של אווירה. היימן היה צעיר, אבל קיבל המון ביטחון גם ממני. דני תיק ומוסלי היו מגינים צעירים, אבל גם קיבלו ביטחון. ניצחנו את הפועל חיפה בבית 0:5 עם רובי יאנג, שהיה שחקן נבחרת ועמד מול דני תיק, שהיה מסכן, לא מי יודע מה, וניצחנו אותם. איזה עוד משחקים היו לנו?

היה הניצחון על הפועל פ"ת 2:3, שלמה לוי שם שניים, ראובן כהן אחד.

כן? היה גם הפועל טבריה.

ניצחתם אותם 1:5 בחוץ.

ובבית זה היה יענקלה חודורוב בכדור עונשין. הוא רץ מהשער וצעק לי זוז זוז זוז.

אתה רצית לבעוט?

באתי לבעוט, והוא אמר – זוז זוז, בן בן, תן לי. יצא מהשער. הוא נתן את הגול ונהיה 0:1.

איך ויתרת לו על הבעיטה?

הוא אמר לי לזוז, ואתה אוהב אותו, אתה לא יכול לא לאהוב אותו ולא לשמוע בקולו. הוא בכל זאת 11 שנה מבוגר ממני. נולד ב-27, נחמד כזה. הכניס את הכדור, ואם השוער שלהם היה נוגע, הוא היה נכנס ביחד עם הכדור פנימה. נתן בומבה כזו.

אתה וראובן כהן הייתם במרכז השדה.

שנינו היינו מנהלים את המשחק, אבל כשהיתה התקפה עלינו אז הייתי נהפך לדפנסיבי. כמו שגיבונס (מאמן הנבחרת) היה אומר – אני השחקן היחידי שהיה לו אופנסיבה ודפנסיבה.

איך היה שיתוף הפעולה שלך עם ראובן?

אני לא הייתי אוהב לגנוב את ההצגה. אדרבא, שינהל את המשחק, שייתן גול. היה רספקט אליי ביכולת, אבל אני לא רוצה לגנוב את המשחק. שכולם ינהלו. צביקה היימן עושה דריבל כזה? שיעשה. צביקה היימן שנכנס לקבוצה היה בן 18. היו צועקים עליו כל הזמן – די עם הדריבלים, אתה בסוף מפסיד את המשחק בגלל זה. לבון (אבנר) היה אומר לו – תשמע, אני יותר יעיל ממך, אני לוקח כדור, מנסה להעביר אחד, לא מצליח, מפסיד אותו. אתה מעביר אחד, מעביר שניים, מעביר שלוש, ובסוף מפסיד, אז אצלי אנחנו מרוויחים זמן. בצחוק כזה. אבל צביקה היה מאוד מאוד פוחד, אז דוביד שם אותו לידי. דוביד היה אומר לצביקה – אתה תעשה מה שבן בן יגיד לך, אל תשמע לאף אחד. ואז היה אליי מאוד רספקט, החזיקו ממני. אז בא אליי צביקה ואני אומר לו – אתה שמעת מה שאמר לך דוביד? עכשיו אני אומר לך – תעשה דריבלים כמה שאתה רוצה, אני אחריך, אני רוצה לראות שמישהו יגיד לך משהו. ואז קיבל ביטחון, עשה בית ספר לכולם.

בן בן במכתש

מה אתה יכול לספר על שלמה לוי?

שלמה לוי ווינר בנשמה, תמיד רוצה לאכול את המגרש. והוא שמאלי. היו מספר פעמים שהרמתי מכת עונש והוא עומד שם וצועק – בן בן. הייתי יודע כבר לאן להרים לו. היה לי את המסירה הזו של 40-30 מטר בדיוק למצב שהוא עושה מספריים ומבקיע, והוא הבקיע ככה כמה פעמים מהמסירה שנתתי לו. אני ידעתי בדיוק את הפינה שלו. וכשהוא היה נותן את הגול הוא היה ראשון רץ אליי לחבק אותי – וואלה איזה מסירה, שמת לי מסירה מ-40 מטר, ואני צוחק ואומר לו – וואלאק, מה אתה רוצה ממני? אתה כבשת.

ונחמיאס?

נחמיאס היה יוצא מהכלל, שיחק מקשר ימני, ליד היימן, הם היו צמד חמד. נחמיאס היה מנתר, משהה באוויר ונוגח. זה היה רק לנחום סטלמך.

מה רגע השיא שלך בהפועל ר"ג?

לא בדיוק רגע השיא, אבל במשחק האחרון שיחקנו נגד מכבי חיפה, שהיתה קבוצה טכנית וטובה. מנצ'ל, הלד, בן צבי, שמילוביץ', כל מיני כאלה. המאמן שלהם אמר כנראה להלד להפריע לי כל המשחק. היה לו קשה להתמודד איתי בקפיצה לראש. אז שי הלד המסכן הזה היה בא וצובט אותי בצד, והיה עושה לי ככה וככה, ואני אומר לו – שי, תפסיק עם זה, והוא ממשיך לעשות לי ככה וככה. ואז היה כדור שקפצתי לגובה והוא צובט אותי, נתתי לו עם המרפק בפנים והוא נפל, התעלף, לקחו אותו לבית חולים. בא אשכנזי, מנחם, וזה משחק שקובע לאליפות, אומר להיימן שהיה ליד הלד – החוצה! אז צביקה אומר – מה עשיתי? ואשכנזי – החוצה!

אז היימן הורחק בגללך?

כן. החוצה. אז הוא אומר – לא עשיתי כלום. ואשכנזי – החוצה, תפסיק לעשות לי הצגות. הוציא אותו החוצה.

ולא באת לאשכנזי והודית שזה אתה?

איך אני אגיד לו? כל המשחק בנוי עליי. אם אני לא נמצא במרכז, אז אין לא הגנה ולא התקפה. ושיחקנו 10 נגד 11.

ומה היה במחצית?

בחדר ההלבשה דוביד צעק על צביקה – איך אתה עושה? איזה התנהגות? אומר לו – דוביד, זה לא אני. ודוביד צועק – תפסיק יא פולני. ואז אני אומר – דוביד, זה הייתי אני. אז דוביד נרגע – אוקיי, אוקיי, בסדר, בסדר. העיקר ניצחנו.

וצביקה לא כעס עליך כל החיים? בגללך הוא הורחק במשחק האליפות.

לא, הוא אף פעם לא כועס עלי. אני נתתי לו ביטחון כזה.

חגיגות האליפות במכתש. בנבנישתי (משמאל) על הכתפיים

חגיגות האליפות במכתש. בנבנישתי (משמאל) על הכתפיים

עוד זיכרון שיש לך.

שיחקנו נגד הפועל ירושלים, שנה אחרי שלקחנו את האליפות. אז הפועל ירושלים בנתה קבוצה. בן רימוז', סינגל, מנצור, ליצ'ינסקי, מהטבי. ומוסיק ליטבק היה המאמן שלנו, איש נחמד, מאוד נחמד, אבל הוא מהתקופה של להפסיד בכבוד. ואנחנו למדנו ממאנדי (מאמן הנבחרת) לנצח בכבוד. ואז בר"ג היינו משחקים 4-2-4. אז ליטבק אמר לראובן (כהן) תחזור לקישור, נשחק 3-3-4. היום זה נקרא מערך התקפי, אבל אז זה היה מאוד הגנתי. אמרתי לו – למה מוסיק? אז ענה לי: תראה איזה התקפה יש להם, בן רימוז', סינגל, ליצ'ינסקי. אם אני אשאיר את בן רימוז' לבד עם יניאק הוא יעשה לו בית ספר, אנחנו נובס. אמרתי לו – מוסיק, עם יניאק לקחנו אליפות. מה הבעיה? בן רימוז'? הוא אומר לי – כן. אמרתי לו – אני אשמור עליו. הוא אומר לי: ומי ישמור על ליצ'ינסקי? אמרתי – אני אשמור גם על ליצ'ינסקי. הוא אומר לי – בן בן! אמרתי לו – תשמע, אני שמרתי על סיבורי הגדול מיוגוסלביה, מי זה בכלל בן רימוז' וליצ'ינסקי? מה אתה עושה מהם, בחייך? עלינו למגרש, אמרתי לקובינה – עזוב אותו, אתה תשחק את המשחק הרגיל שלך למעלה, זה יהיה בסדר. שיחקנו, ניצחנו 0:7 (1:7), הם לא עברו את המחצית.

אבנר לבון נתן רביעייה.

אני גם נתתי שער במכת עונש. בחור נחמד מאוד אבנר הזה היה. היה לו פגזים משהו משהו.

המשכת לשחק בהפועל ר"ג עוד 4-3 שנים אחרי עונת האליפות.

שיחקתי עד 1968 בר"ג.

ולמה אתה עוזב?

תשמע, האוהדים היו נהדרים, אבל החלו תככים בהנהלה מבפנים, עם משה רסקין. יהודלה ירושלמי היה נהדר, וירון כבר היה חולה ונפטר, דוביד כבר לא היה בר"ג. כל מה שהיה בהתחלה פתאום נמחק וצמח פה דברים אחרים לגמרי. והגיע מצב שאתה משחק עם המון לחץ כי אתה רוצה להסתדר בחיים. הייתי בן 30. ראיתי שלא הסתדרתי באגד, וכל ההבטחות לא התמלאו וגם הייתי מבוגר, פה נותנים לך מכה, פה פוצעים אותך, פה אתה מכסח והגוף זה לא אותו דבר. אז היה פעם שנפצעתי ומתחתי את המפשעה, והייתי הולך צולע. אמרתי אני לא יכול. ואז אמרו – הוא עושה לנו הצגה. עשו לי ועדת משמעת.

רסקין?

רסקין ועוד מישהו. והיה איזה משחק ליגה ואני ישבתי בכניסה ליד הספסל של השחקנים, לבוש אזרחית. שולחים לי שני שוטרים להוציא אותי מהמגרש, ובזה זה נגמר.

איך עשו לך את זה?

זה רסקין עשה את זה.

למה לא רצו שתשב שם?

לא יודע. היה נהוג ששחקני הרזרבה והמחליפים וההנהלה יושבים בספסל הכניסה, וישבתי איתם. שלחו אליי שוטרים – הלו, הלו, בוא הנה, אין לך מה לעשות פה, תצא החוצה. יצאתי, הלכתי הביתה.

השפילו אותך.

כן. אמרתי – אני לא נשאר כאן יותר.

למה עשו לך ככה?

כי לא האמינו שאני פצוע, חשבו שאני עושה תרגילים כדי לעזוב. הם אמרו – אתה לא תקבל שחרור. אמרתי להם – נא! אני בן 30, יש לי שחרור ביד, חוק מההתאחדות. עזבתי ובאתי חזרה להפועל ירושלים. אבל לפני שעזבתי באתי להנהלה של ר"ג ואמרתי להם – שתרדו ליגה ולא תדעו את הדרך חזרה, והם ירדו.

אז אתה אשם שר"ג לא הצליחו לעלות כל השנים.

כן, ואני עוד אוהב אותם.

הקללה של בן בן?

לא, לא חושב. אני אוהב אותם.

אז באת לר"ג כמו מלך ועזבת עם זנב בין הרגליים ובלי עבודה באגד.

כן.

ולמרות הכל אתה ממשיך להגיע כיום מירושלים למשחקים במכתש.

עשיתי מחיקה, דליט. לא להיות ממורמר. נמחק, חדש. אז אני מגיע למכתש שוב, כי זה אווירה וזה חבר'ה.

אתה ורסקין דיברתם מאז?

לא ראיתי אותו ולא מדבר איתו.

אם תראה אותו לא תגיד לו שלום?

לא., לא אגיד לו שלום.

עברו מאז 40 שנה.

נכון, אבל הוא תפס עץ בחדר ההלבשה ובא לתת לי בראש – תזוז, תלך לקיבינמאט, אל תבוא גם להתאמן, לך לכל הרוחות. בא שלמה לוי, תפס אותו. הוא בא לתת לי נבוט על הראש, השתגע.

הכל בגלל שלא רצית להתאמן? אולי באמת עשית הצגות.

לא, לא. כשהייתי עולה למגרש הייתי מקריב את עצמי. פרימדונה אף פעם לא הייתי.

וגם ממרחק של 40 שנה כששניכם אנשים מבוגרים, לא תפתחו דף חדש.

לא, הוא קילל אותי, את ההורים שלי, רצה לתת לי נבוט על הראש, שלח אלי שוטרים להוציא אותי מהמגרש.

נפגשתם פעם באיזה אירוע של הוותיקים?

לא. אף פעם לא.

אם יהיה מפגש של דור האליפות ותדע שהוא בא, לא תבוא?

לא.

לא תבוא?

לא.

לא תבוא?

אולי אני אבוא, אבל לא אגיד לו שלום. אני מאוד פגיע.

אבל 40 שנה דחילק. הוא יבוא וילחץ לך יד.

לא אלחץ לו יד.

שאלה אחרונה, המכתש נמצא תחת איום הריסה.

כואב לי הלב מאוד, מאוד כואב הלב. כשאני בא לשם זה כאילו אני בא לגן עדן. אני אוהב את הקהל, אוהב את האווירה. אני מרגיש כאילו שנולדתי שם לפני הפועל ירושלים.

[מרדכי בנבנישתי הלך לעולמו ב-12 בינואר 2015. יהי זכרו ברוך. לחצו כאן – לפוסט לזכרו]

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ראיונות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על בן בן

  1. מיקי ר. הגיב:

    ממורי ליין. בן בן נשמה.

  2. ותיק הגיב:

    בן בן שחקן ממזר שהפך למלך.
    נוף קבוע במכתש עם כובע הקסקט הלבן בלתי נפרד מהראש שלו. צנוע ונעים הליכות.
    כן ירבו כמותו.

  3. פופאי המכתש בגבעתיים הגיב:

    אל דאגה המכתש לא יהרס לעולם זכרו מה פופאי אומר כל עוד אני חי המכתש לא יהרס זו הבטחה שלי !!!!

  4. ותיק הגיב:

    ראשית אני הותיק האמיתי. הכי מצחיק זה הסיפור ששויצר אמר לבן לבן באחד המישחקים-אתה תישמור על השחקן שלך וגם את השחקן שיניאק צריך לשמור. וגם תישמור על יניאק שלא יעשה חורים ושטויות אחרות….בן בן עשה עבודה בשביל 3 שחקנים והכל בקלילות ובמבט קפוא פנים .

  5. סואץ הגיב:

    כנסו לראש של בן בן , אין היום דברים כאלה. פסיכולוגיה של שחקן לפני שהמציאו את הפסיכולוגיה בספורט. הוא לא יקרא מהלך קדימה אלא יגרום ליריב לחשוב מה שהוא רוצה שהוא יחשוב וככה יגנוב לו את הכדור. כל הקטע של לשחק 15 נגד 11 נשמע מופרך אבל במציאות של אז זה היה כנראה נכון בגלל שיטות משחק מיושנות, או איפה נשמע ששחקן ישמור על שני שחקנים? בקיצור בנבנישתי שחקן שהקדים את זמנו. אין היום שחקנים כאלה, כולם מתוכנתים ומשחקים על השטח שלהם ואוי לו למי שיחרוג. שתהיה בריא מרדכי ואריכות ימים.

  6. תתבגר הגיב:

    בן בן אתה דומה לאנואר סדאת. גם סדאת עשה בסוף שלום עם ישראל. תוותר ותמחל לרסקין, האיש עוד מעט לא איתנו.

  7. נקבית בן תירוש הגיב:

    שאתה שרוף על המכתש. בחיי.
    יפה שנסעת עד לירושלים להקשיב מה יש למרדכי בנבנישתי להגיד על הקבוצה והמקום.
    "אהה… זה לא זה. אין את הנשמה, אין את הלב, אין את האוהדים." למרות האמירה הקשה,
    יש הרבה אופטימיות וגעגועים.
    ביטוח? נו, שיהיה.

  8. איתן הגיב:

    לידיעה-מורדוך פרץ ,מאמן הילדים בתקופת בנבנישתי,היה מעריץ גדול שלו.
    אני בעיקר זוכר את בנבנישתי מירט כדורי שוער ו 5,
    אז היו נוהגים בעיקר לבעוט לגובה לעבר השני,,ובן הגבוה היה מגיע ראשון,ועם הראש היה נוגח-צליל מיוחד כזה,פלאק שנשמע בטריבונה.

  9. לוי הגיב:

    לקרוא להתרגש, עונג שבת אמיתי, אמנם אני הצטרפתי למכתש רק ב-1980 אבל הסיפורים מהאליפות מרחפים מדי פעם ואני גם למדתי לזהות את הוותיקים שמגייעים-היימן, בן בן, נחמיאס…. בקבוצה של היום חסר מהדור של פעם שיביא חוכמת משחק מיוחדת ובעיקר את הנשמה. פעם היה “דמי אימונים” היום יש פרמיות. אם בן בן וחבריו היו משחקים היום הם היו מסודרים כלכלית בלי שיצטרכו שיסדרו להם טובות באגד או בחברת חשמל. חוץ מזה שר”ג איתם היתה משחקת היום בליגת העל בלי שום רגשי נחיתות.

  10. איתן הגיב:

    הפתעה מצפה לבנבנישתי במכתש-שחקן מרכז שדה שמשחק בסיגנון וראיית משחק דומה לשלו-
    ווילי אמס סוארז-הדולפין ,בפי אוהדים.
    נדמה לך שיש 2 תאומים במגרש,מיירט כדורי גובה ומחלק דאבלים בסיגנון הבן בן.

  11. יכימכחכע הגיב:

    סססססססססססססססתתתתתתתתתתתתתתתתתםםםםםםםםםםםםםםםם מגעיל

  12. מנחם כהו הגיב:

    בשנה שרמת גן עלתה עלו הפועל לוד ושעריים.לא כפר סבא.
    בו בן שמר על סיבורי באיטליה.נגמר 0:6,סיבורי הבקיע רביעיה.
    יהי זכרו של בנבניתי ברוך

  13. ירושלמי הגיב:

    בןבן בן רימוז' סינגל תשמע ותורג'מן הסמלים של הפועל ירושלים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s