אבי שפנצר ז"ל

שפנצר, המלך של אוהדי הפועל ר"ג בשנות ה-70 וה-80, מניף את טופלה שכבש את שער העלייה לליגה הראשונה מול ראשל"צ ב-1979

פעם הוא היה הניצוץ של המכתש והמלך הבלתי מעורער של האוהדים, אבל התקף לב קשה שלח אותו למוסד גריאטרי בשרון * ערכתי אצלו ביקור מדכא במיוחד [פוסט זה פורסם כאן באוגוסט 2008 * עדכון: ב-2 באוגוסט 2015 נפטר שפנצר]

אני זוכר שהיינו יושבים בטריבונה מאחורי השער, הקומנדו אורדונס של אז, שנות השבעים, מחכים שהמשחק יתחיל, שמשהו יקרה, או שמישהו ייתן לנו את האות להתחיל לעודד. ואז פתאום הוא היה מזנק מהיציע הקטן (הצפוני) לכיוון שלנו, מגיע עם סיגריה תחובה בפה, צועק משהו ועושה תנועה בידיים של "כולם ביחד". ואז היינו מתרוממים ומתחילים לצעוק ולשיר.

הוא היה המנצח, נותן את הניצוץ, את ההתלהבות, את הקצב, את הברק, את הביטחון ואת האופטימיות. אוהד לא שגרתי בהתנהלות שלו. כמעט שלא קילל. כששוער הקבוצה האורחת היה מבזבז זמן, הקול החזק שלו, הכריזמטי, היה מפלח פתאום את חלל המכתש כשהוא פונה בנזיפה לשופט: "בן יצחק, אולי הוא רוצה גם כוס קפה?". כך בדרכו האלגנטית היה מחייך אותנו וגורם לשוער ולשופט להביט לעברו ואפילו להגיב לו תוך כדי משחק.

פעם נסענו 20 אוהדים למשחק חוץ מול בני נצרת. עמדנו כל המשחק ולא העזנו אפילו לעודד. מוקפים באלפיים אוהדים מקומיים, לא נעים בכלל. כל אחד התכווץ בעצמו או ניסה להעמיד פנים שהוא מקומי. ורק שפנצר ממש סמוך לסיום צעק פתאום לשחקני ר"ג לא להישבר (נגמר 1:1), ואני זוכר שהבטתי בו נדהם איך העז לחשוף את עצמו ואותנו, ועכשיו לך תדע מה יהיה. אבל הוא לא פחד.

הוא היה המנהיג של האוהדים, הברומטר, הרוח החיה, רבים העריצו אותו כאילו היה שחקן. הוא היה מארגן ההסעות למשחקי חוץ (ביחד עם אבישי הספר), חבר של השחקנים, מקורב להנהלה, מאכער כזה שמוציא ומביא כל מיני עניינים, חלקם בתחום האפור וחלקם בתחום השחור, אבל כולם נגועים באינטרס אחד – טובת הפועל ר"ג. יכול להיות שאפשר לקרוא לו האוהד מס' 1 בכל הזמנים, כי הפועל ר"ג באמת היתה כל הווייתו וכל ישותו – כדורגל, כדורסל, כדוריד, טניס שולחן, אתלטיקה והמכתש, והוא את עצמו תרם למען כולם.

עוד כמה ניצוצות של זיכרון ממנו עולים בי, כשאני נוסע לבקר אותו ביחד עם אחיו הגדול, יורם. בסיומה של דרך עפר נידחת, בעורף של מושב חרוצים צפונית לרעננה, מגיעים לקרית שלמה – מוסד גריאטרי לאנשים שבורים ותשושים, אלה שעולמם חרב עליהם. זה מה שקרה לאבי שפנצר לפני תשע שנים. התקף לב, חוסר חמצן למוח במשך דקות ארוכות וקריטיות, והגבר הנמרץ שהיה חולה הפועל ר"ג הפך לחולה סיעודי עד סוף חייו.

המכתש 1978. אבי שפנצר מתעמת עם אלי מחלוף מבית שמש לאחר הקנטות הדדיות. לבסוף מחלוף זרק חול על הקהל, שפנצר כמו תמיד היה שם בחזית [צילום: רמי נבון, מעריב]

הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה זמן קצר לאחר התקף הלב, כשמשפחתו וחבריו עוד קיוו שייצא מזה. היום אני יודע שהוא בדיוק ברח הביתה מבית לוינשטיין, שם היה מאושפז בתחילת הדרך. הייתי ברחוב ביאליק בר"ג ליד העירייה, כשלצידי העיתונאי אביעד פוהורילס. מישהו דפק לפתע על חלון הרכב ושאל אם הוא יכול לנסוע איתי לכופר. לרגע שקלתי לא להגיב ולנסוע משם, כי למה שגבר צעיר לא יילך חמש דקות ברגל. אבל במבט נוסף זיהיתי אותו ומיד פתחתי לו את הדלת. ידעתי שעבר איזה אירוע מוחי, רק שלא הבנתי מה מצבו בדיוק. שמחתי מאוד לראותו. שפנצר דיבר בצורה מבולבלת, אבל זיהה אותי. "אני יודע מי אתה, אתה העיתונאי", אמר. כשהגענו לכופר ביקש שאמשיך למעלה, לכיוון ביתו ברחוב פרוג. אחר כך אמר שניסע כבר למכתש כי יש אימון והוא רוצה לראות את דוביד (שוייצר). השעה היתה 12 בצהריים, לא היה שום אימון. דוביד כבר היה ז"ל. אבל הזיכרון של שפנצר לא שכח. הוא רק נותר תקוע.

אני זוכר את האיש הזה חזק, נמרץ, יפה תואר, וככה הייתי רוצה לזכור אותו. אבל מאותו רגע שהחלטתי לבקר אותו, זה כבר לא יקרה. שבר הכלי שגרר את רגליו ברחבי המוסד בבצרה, לא הזכיר כלל את האיש ההוא. שפנצר, כיום בגיל 54, נראה זקן, גמור, חלוש, מנותק, בוהה, כמעט שלא מתקשר עם הסביבה. כשיורם שאל אותו אם הוא מזהה אותי, אבי הנהן פעם אחת בקושי, אבל לא ידע לומר מי אני. הוא בקושי מזהה את אחיו, שמקפיד לבקר אותו כל שבוע. מדי פעם גם מביאים אותו לכמה שעות הביתה, למשפחה.

את מי אתה אוהד? קרא לעברו יורם. תענה לי, את מי אתה אוהד? אבי בהה בו ולא ענה. את מי אתה אוהד? קרא שוב יורם, תענה לי! ואין תשובה. יורם ניסה שוב, והפעם עזר לאבי: את הפועל רמת…. ואבי מילמל בקושי: גן. ופתאום הוא הוסיף בשקט: אני כבר לא אוהד אותם יותר. יורם: למה אבי, למה אתה לא אוהב אותם יותר? אבי: כי… כי אף אחד לא בא.

שניהם גדלו בר"ג, ברחוב שפירא (ליד עלית). יורם, בן 60 פלוס, היה אוהד מושבע של הקבוצה עוד לפני עונת האליפות, אבי הצעיר בא בעקבותיו ומהר מאוד הפך לאחד הדומיננטיים והשרופים ביותר. הוא שיחק בקבוצת הילדים של הפועל ר"ג, אבל בהמשך נופה, ניסה קצת בהפועל פ"ת ועזב. מכאן התרכז רק באהדה. כשיורם נסע לכמה שנים לארה"ב, אבי היה שולח לו ד"שים דרך העיתון, כשהיה מכניס את שמו להרכב הקבוצה. ליורם אין הסבר איך הצליח לשכנע עיתונאים להוציא שחקן אמיתי מההרכב ולהכניס את שמו במקומו. זה היה אבי הממזר.

קצת לפני שנפגע באותו אירוע לב, אני זוכר שבדרך הקבועה שלי למשחקים במכתש, מרחוב פרוג, הוא קרא לי פעם ממרפסת דירתו בקומה השלישית והזמין אותי לעלות. תהיתי למה הוא לא מגיע למשחק, והוא סיפר לי איזה תירוץ על הבריאות שלו. הערכתי שהחיידק אצלו נגמר כי הקבוצה של סוף שנות התשעים היתה סתמית וגוססת. ובכל זאת, תמהתי, איך זה שאני ממשיך להגיע מרעננה, והוא יושב מטר מהמגרש ולא טורח להגיע. היו כמה משחקים כאלה שעברתי ליד פרוג 6 וראיתי אותו יושב למעלה על כסא פלסטיק ירוק, מעשן עוד סיגריה ומהרהר. היה לי עצוב שככה גומרים אוהדים בהפועל ר"ג, ולא ידעתי שהקשה עוד לפניו.

אבי ויורם היו שרופים על הקבוצה, אבל החיידק לא עבר לילדים. יורם מספר לי שבשבת אחת אחה"צ הגיעו לביתו ברחוב כצנלסון הבן שלו והבן של אבי. שניהם הגיעו מהדירה ברחוב פרוג. הוא שאל אותם כמה כמה ר"ג, שבדיוק שיחקה, והם ענו לו שהם לא יודעים. יורם תהה: לא עברתם דרך המכתש? הם אמרו שכן. הוא היקשה: ולא שאלתם אנשים כמה כמה? והם אמרו לא. כשיורם סיפר את זה לאחיו, אבי חשב קצת ואחרי זה אמר: לפחות דבר אחד טוב עשינו בחיים.

יורם מחזיר את אבי מהטיול הקצר בחוץ אל תוך המחלקה. זהו אחד המקומות המדכאים עלי אדמות במדינה שלנו. מחלון הדלת הכהה אני רואה איך אבי משתרך פנימה, עד שדמותו מתעמעמת ונמוגה, כמו החיים שלו. צל אדם מרוסק. אם יעבור בכופר הישוב או במכתש, יש אולי שלושה אנשים שיזהו אותו. לפני כמה שנים הובא לאחד המשחקים של ר"ג (לחצו כאן לתמונה מאתר המכתש), אבל מאז השתנה מאוד לרעה. כשראיתי אותו במוסד התקשיתי להאמין שזה אבי. אי אפשר לחבר את מראהו הנוכחי עם הגבר הנמרץ מפעם. בגלל זה גם לא היה טעם לצלם אותו ולפרסם. אני הייתי רוצה לזכור את אבי שפנצר כמו שכולם זוכרים.

יורם טוען שאבי לא זוכר מי הוא ולא יודע איפה הוא, ואני כל הזמן ניסיתי לחפש באבי את הניצוץ הממזרי שאיפיין אותו, שיוכיח לי שמתחת לשבר האדם יש בכל זאת מי שמבין ומודע למצבו, רק שהוא לא מסוגל לבטא זאת. חיפשתי וחיפשתי, ולא קיבלתי שום רמז. אבי שפנצר בחיים, אבל הניצוץ כבה.

עדכון: 3.8.2015 – אבי שפנצר נפטר. יהי זכרו ברוך.