אלי כהן

בחמש שנותיו בהפועל ר"ג רשומות שתי עליות מליגות נמוכות, הצלה דרמטית, גביע הרואי ופיטורים משפילים * אלי כהן מדבר על התקופה * וגם על כדורי, אלי ניר, קוריס, יובל נעים, מיקי ממן, מרקיניוס, שפלר ואדלר * המאמן הכי גדול בהפועל ר"ג?

 אלי כהן השבוע. מדסקס מדי פעם עם יובל מידע על הקבוצות בליגה

אפילו זכייה מדהימה בגביע המדינה, לא הפכה את אלי כהן למאמן לגיטימי בליגת העל. בליגה הלאומית הוא מקובע זו השנה הרביעית בהפועל רעננה הקטנה, הצנועה, חסרת היומרות ונטולת האוהדים. אם רעננה תעלה, הוא יגיע סוף סוף אל הארץ המובטחת. אם לא, אף אחד לא יכעס עליו במיוחד, והוא ימשיך להיות מאמן מהדרג השני. האם הקריירה שלו תקועה בגלל שאין לו יחסי ציבור, או בגלל שהוא מאמן אפור ושגרתי, שבסך הכל לקח במקרה גביע המדינה?

גם ארבע שנים אחרי שעזב את המכתש ואפשר להעריך בצורה בהירה יותר את הישגיו, עדיין יש בר"ג אוהדים שלא מחזיקים ממנו. באתר המכתש יצאתי בזמנו נגד שיטת המשחק המשעממת שלו, אבל אחרי שהוביל את הקבוצה לזכייה בגביע לא היססתי לכתוב שהוא כנראה המאמן הכי מצליח/מוצלח בתולדות המועדון. דוביד שוייצר הביא לנו אליפות והיה ענק בידע ובהישגים, אבל צריך להסתכל גם על התנאים ועל חומר השחקנים שעמדו לרשותם. מהבחינה הזו אלי כהן עשה יש מאין. הוא הביא הישגים עם קבוצה שהושתתה ברובה על שחקני בית ותפקדה בתנאים סביבתיים וחומריים מחפירים ומעליבים. לכן, בעיניי, ההצלחה שלו מרשימה יותר מזו של הכריש (אחד הפוסטים הקרובים יעסוק בסוגיה – מי המאמן הטוב ביותר והמצליח ביותר בתולדות המועדון). הבעיה של אלי כהן היא תדמיתו כאדם נרגן ועקשן. אבל מי שמכיר אותו יותר לעומק יודע שמדובר באיש חברותי, חביב ופתוח.

כהן, בן 47, נשוי ואב לארבעה, תושב חולון, עשה את רוב שנותיו כשחקן במכבי חיפה, עימה זכה בשתי אליפויות. בשלהי הקריירה שיחק בצפרירים חולון. עכשיו הוא מאמן את הקבוצה הכי חמה בליגה, שרשמה ארבעה נצחונות רצופים ומתכוונת לדלג ביום שישי גם מעל הפועל ר"ג. לרגל המאורע פגשתי אותו השבוע בחדר ההלבשה הקטן שלו במגרש הפועל רעננה.

כמה פעמים כבר ראית העונה את ר"ג?

ראיתי אותם בהפועל ירושלים, בהרצליה, נגד עכו וגם בטלוויזיה מול באר שבע.

איך הקבוצה?

מבחינת חומר שחקנים קבוצה טובה מאוד. חומר טוב, קבוצה מאוזנת, ועכשיו כשלקחו את יאיר אזולאי, אני לא חושב שיש להם נקודות תורפה.

יש: אין מחליף לקובי חסן.

טוב, אבל חוץ מזה קבוצה מאוד חזקה, שכמובן תתמודד עד הסוף.

ורעננה?

לרעננה יש קבוצה טובה מאוד, אבל לעומת השנה שעברה עזבו 14-13 שחקנים, מעל 60 אחוז מהסגל, כששישה שחקנים הם שחקני הרכב. זה שינוי טוטאלי.

אז יש עכשיו קבוצה יותר טובה?

אי אפשר עוד לדעת, אבל אם אתה שואל לדעתי היא פחות מנוסה מהשנה שעברה. היה לנו את דודו אברהם, משה אבוטבול, סרג' איילי, שחקנים עם יותר ניסיון, השנה יש קבוצה יותר צעירה.

הריצה שלכם תימשך לאורך זמן?

זו השאיפה. אני מאוד מאמין בקבוצה הזו. יש לנו חומר טוב ואם זה יתחבר כמו שצריך, ובינתיים זה נראה טוב, זו קבוצה שתרוץ למעלה עד הסוף.

אם תעלה, זה יגשים לך שאיפה אישית – לאמן בליגת העל.

כן, ברמה האישית. אני לא בא בקטע של לבכות, אבל יש מאמנים שכדי לאמן ברמות הגבוהות צריכים לעשות את זה בעצמם, להגיע להישג, לקבל הכרה. אני מאלה שבאים מלמטה ועובד קשה, ואם אני בכוחות עצמי לא אעלה עם קבוצה ליגה, אני לא יודע אם אי פעם אהיה שם.

כי את ההכרה שלך כבר קיבלת, לפני חמש שנים וחצי, בזכייה בגביע המדינה.

נכון, אבל לא ידעתי לנצל אותה.

אתה אשם?

יש לי חלק באשמה. היתה לי בזמנו הצעה מסכנין והעדפתי להישאר בר"ג.

פחדת?

כי הייתי תחת חוזה ולא רציתי להפר אותו, וגם נראה לי אז שאצליח לעלות עם ר"ג ליגה.

אולי גם לא רצית לעזוב כי היה לר"ג משחק בגביע אופ"א.

כן, גם נכון, היה אופ"א ולא רציתי לעזוב, ועשיתי שיקול לא נכון.

עשית טעות?

עשיתי טעות, בוודאי, בטח. ברגע שאתה בליגת העל שנה או שנתיים זו חשיפה שונה, אתה מקבל הכרה. לרדת לליגה שנייה מליגת על תמיד אתה יכול, אבל עוד פעם, באמת שאני לא רוצה להתבכיין, לא מצטער על כלום. אם אתה בא מלמטה, אתה עובר דברים, אתה מתחשל, אתה צובר ניסיון. אחרים שמקבלים ישר קבוצה בליגת העל לא עוברים מה שאני עובר. השנה יש צ'אנס גדול גם בגלל שיש לנו קבוצה טובה וגם כי חמש עולות.

במבט לאחור, אתה אולי יכול להסביר היום טוב יותר את הזכייה בגביע?

לא יכול לשים אצבע על משהו מסוים, אבל תשמע, הכל התחבר. תראה, בתחילת המפעל ההוא בגביע, אני חייב להיות כנה, אני בכלל לא רציתי את זה. יצאנו לטדי, אני זוכר, המשחק הראשון שלנו היה מול הפועל ירושלים, שהיתה בשיא הפורמה עם מישל דיין, ואם אני לא טועה שלושה או ארבעה שחקנים לא שולבו בהרכב. בינינו, מי בכלל חושב להגיע רחוק בגביע כשאתה נתון במאבקי תחתית? וזה צירוף של מקרים. הקבוצה בכל משחק גביע הגיעה לשיא חדש. היינו מגיעים לכל משחק מאוד משוחררים. אין מה להפסיד.

בליגה אתה הולך לרדת, ובגביע אתה נותן הצגות מול קבוצות בליגת העל. איך זה?

ההסבר? לא יודע. קודם כל היתה לנו קבוצה טובה מאוד, ואם אתה שואל אותי, ליגה זה משהו אחר וגביע זה משהו אחר.

אבל בכל זאת, להגיע מול מכבי ת"א ובאר שבע באיצטדיון ר"ג עם 20 ו-30 אלף איש ולשחק ככה…

ובכל המשחקים האלה גם היינו עדיפים.

ואתה אשם בזה, השאלה איך זה קרה?

קשה להסביר את זה, אני אומר לך באמת. שחקנים באו, אני זוכר את זה, הם באו מאוד משוחררים. אפילו לפני הגמר לא היה מתח. כי תמיד אתה בתחושה שמה יש לי להפסיד? אני עשיתי את שלי. אם היתה מצלמה נסתרת לפני מכבי ת"א, לא היו מאמינים שאנחנו עומדים בפני חצי גמר. וזה לא ששיחקת וגנבת איזה 0:1, והתגוננת 90 דקות. אני זוכר את המשחק של מכבי ת"א, לדעתי זה היה המשחק הכי טוב שלנו מכל השלבים. נתנו הצגה ומכבי ת"א הגדולה לא הגיעה למצב אחד. אני זוכר רק בעיטה אחת של נמני שאברג'יל הדף. ניטרלנו אותם לחלוטין והיינו עדיפים עליהם. הסבר? הגעת לשיא כל משחק ושיחקת משוחרר.

עוד נחזור לזה, אבל ב-1998 הגעת להפועל ר"ג.

כן, כבר עשר שנים עברו.

מאיפה הגעת?

אני פרשתי ממשחק ב-94, הייתי שנתיים בחולון עוזר של מוטל'ה, אחר-כך עוזר של אלישע לוי, אחרי זה עבדתי שנה אחת לבד ואז גיא לוי החליף אותי, אחר כך עבדתי בצעירי יפו שהיתה בליגה הארצית. באותה שנה עשו את הליגה ככה, שהפועל ר"ג ירדה כאילו שתי ליגות, ואז אלי כדורי פנה אליי. אין לי מושג איך הגיע אליי. נדמה לי שדרך שמעון קורק, שאין לי מושג איך הכיר אותי בכלל.

יובל נעים אמר פעם שהוא זה שהמליץ עליך.

גם, נכון. אתה שואל אותי איך הגיעו אליי? אין לי מושג. יובל המליץ, שמעון קורק המליץ וגם עמיר קופלר. עם כדורי וקופלר לא היתה לי שום היכרות איתם.

מה אתה זוכר מהעונה הראשונה שלך בר"ג?

מבחינה כלכלית היה על הפנים, לא היה כסף בכלל. קיבלנו שלוש או ארבע משכורות כל השנה. אני זוכר שהגענו למשבר באמצע העונה, הפסדנו איזה משחק וחשבתי כבר לעזוב. לא הלך.

תזכיר מי השחקנים שהיו אז?

בעיקר שחקני בית. היה תמיר בן עמי, סורמלו, איציק ברוך, שחר כדורי, תומר ברזילי, נועם סייג. שפלר היה אז בחולון, ומיקי ממן בא רק בשנה השנייה שלי.

ומה היה באותה עונה?

היה משבר, היו בעיות, שחקנים לא קיבלו כסף ולא הלך, והיו תקופות שרציתי לעזוב. היה הפסד באיזה משחק, לא זוכר איפה, ואחרי זה התחלנו לטוס למעלה. היה משחק בשעריים, 3,000 איש, שניצחנו 0:3. ליגה א' היתה שנה בעייתית, אבל עלינו. שנה אחרי זה כבר היינו מוכנים. אלי כדורי היה היו"ר. גם מבחינה כלכלית קיבלנו כסף בזמן, וגם היתה קבוצה. שפלר חזר, נדמה לי שבאותה עונה הצטרף דנש אסני. וגם מרקיצ'ביץ' נדמה לי שהבאנו. עלינו בצורה חלקה לליגה הלאומית, בלי בעיות. זו השנה היחידה ששמרנו על יציבות, היינו תמיד מקום ראשון. שנה שלישית זו היתה הליגה הלאומית.

עם הפלייאוף.

כן. שיחקנו אז בקרית אתא, היינו מתחת לקו האדום, הם היו מעלינו נקודה. ואז הם ניצחו אותנו 1:2, שחר כדורי הורחק ונהייתה קטסטרופה. כשחזרנו למכתש, חיכו לנו אנשים, זרקו עליי ביצים על האוטו, אבל אלי כדורי נתן גב ומאותו משחק עשינו שישה-שבעה נצחונות, וכמעט עלינו ליגה בסוף. זו היתה השנה הראשונה של מרקיניוס. שנה אחרי זה הלכתי להרצליה וחזרתי לארבעה משחקים אחרונים להציל את ר"ג, ושנה אחרי זה היה הגביע.

איזה שחקן מהתקופה שלך בר"ג תזכור במיוחד?

היו באמת כמה בולטים. מרקיניוס היה מצוין, אבל אני חושב שהכי בולט זה מיקי ממן. נתן כל שנה 30 גולים, 25, אם היה בחור רציני הוא היה משחק ברמות יותר גבוהות. גם תומר ברזילי היה מצוין, נתן 20 שערים כל עונה, אבל מיקי כל משחק היה שם גול או שניים, גולים יפים, גולים מכריעים. הוא החלוץ הכי טוב שהיה בר"ג.

בסך הכל היו לך הצלחות יפות בקבוצה, ולמרות הכל היו לא מעט אוהדים שלא סבלו אותך, את הדרך ואת השיטה.

אני אומר לך את האמת, אני עד היום לא מבין את זה.

היו כמה שקיללו אותך במיוחד. אדלר למשל.

לזכותו של אדלר, שהוא ממש האמין שאני מאמן לא טוב. אני גם לא יודע אם אפילו קילל אותי. אני לא שמעתי אותו מקלל ברמות של בן זונה וכאלה. היה צועק – הוא לא מאמן, הוא לא מבין כלום. דווקא פגשתי אותו לפני שבועיים, דיברתי איתו על זה. אמרתי לו – אתה לוקח אותי בקטעים שבטוח שטעיתי, אבל קח אותי בסך הכל. הרי עשיתי דברים יפים בר"ג. עליתי שתי ליגות, נשארתי בליגה, גביע המדינה… אי אפשר יותר יפה מזה.

אני זוכר משחק במכתש, שאוהדים מקללים אותך ואתה צועק עליהם בחזרה, עושה תנועות ידיים וכאלה.

תקשיב, אני אדם אמוציונאלי, אדם שמגיב, וזה חלק מהחולשה שלי. צריך לדעת להתגבר, כי מאמן צריך לשמור על איפוק, על פאסון. אני לא אומר שצריך לשבת בשילוב ידיים, לנהוג באיפוק. כדורגל זה משחק אמוציונאלי, מותר מדי פעם לצעוק, להרים ידיים, אבל בגדול מאמן הוא מודל, אני מסכים. אתה יודע מה? אני גם יורד על עצמי בקטע הזה, ועובד על עצמי. אבל הדבר שלא הבנתם אף פעם הוא באיזה תנאים עבדתי. זה לא עניין אף אחד. אוהד בא בשבת, רואה משחק, זה מה שמעניין אותו. הוא לא יודע שבשנה ראשונה קיבלתי ארבע משכורות, למרות שזו הפרנסה היחידה שלי. לא רק אני, אלא כל השחקנים. ובשנה רביעית כמעט שלא קיבלתי כסף. לא היו תנאים. היו תקופות שהייתי בא רק אני ואיגור. הקהל לא הבין את זה.

היית בא רק אתה ואיגור?

כן, איגור ואני. אלי ניר, אתה מכיר אותו, היה בא לי אחרי זה. לא עניין אותם. ואיפה היינו מתאמנים? בפארק, במגרש הקטן. להזכיר לך שאחרי הזכייה בגביע התאמנו שם בפארק ועשו על זה כתבות בעיתונים באיזה תנאים אנחנו עובדים. התנאים היו קטסטרופה, לא תנאים לקבוצה שרוצה להצליח. והמכתש היה ארגז חול. אני התחננתי לצאת מהמכתש, אי אפשר היה לשחק עליו. אמרתי לכדורי שאני על המגרש הזה לא עולה, אבל כדורי התעקש וניצחנו. כמה שהמכתש לא היה טוב, שיחקנו וניצחנו. ואז אמרתי אף אחד לא עולה על המגרש בשביל לשמור עליו, ואז בא ציפציף ויש עליי קללות – אתה הורס את מחלקת הנוער, אתה זה ואתה זה. והוא מבחינתו צודק, אבל אני צריך לשמור על המגרש. גם אני לא התאמנתי במכתש, והיינו הולכים למגרשים אחרים. לפארק, לבית"ר ר"ג היינו מתחננים, לבית דגן, כפר שלם, אל תשאל. אין ספק שהמזל שלי כמאמן היה המרקם החברתי של השחקנים. וזה היה לזכותו של אלי כדורי, שהוא עמד על זה שיהיו שחקני בית. בשנתיים הראשונות היו שמונה-תשעה שחקני בית.

האשימו אותך ששחר משחק אצלך בהרכב בזכות אבא שלו.

כל הזמן, כן. אני חושב ששחר, למעט השנה האחרונה, בשנים הראשונות הוא היה פייטר, לוחם והיה שחקן לגיטימי מאוד בהרכב. אבל תשמע, ר"ג זה לא מקום קל. יש הרבה מקורבים, יש אבא של ההוא, והבן של ההוא. למשל, תמיר בן-עמי אבא שלו עובד בקבוצה, ורונן צפריר אבא שלו היה מנהל, וכל אחד יש קשר אישי לקבוצה ותמיד יש למישהו מה להגיד. זה לא מקום קל. אבל לקהל היו דרישות. הוא לא היה מודע מה שהולך כאן במהלך השבוע ולא היתה לו סבלנות. ואני אולי נראה לאחד מבחוץ אאוטסיידר כזה.

זה לא קשור בהכרח לתנאים שהיו. הקהל התעצבן כי שיחקת במערך מסוים, כי השיטה היתה נסוגה. האוהדים רצו לראות כדורגל. אז אולי לא היו לך תנאים, אבל היו לך כלים.

כן, הם טענו שאנחנו משחקים סגור ואני אומר לך שאנחנו משחקים הכי פתוח. אני מוכן ללכת למספרים ועובדות. ומיקי ממן ותומר ברזילי נתנו ביחד… תסתכל בהסטוריה כמה גולים הם נתנו. זה סטיגמה שלא יוצאת ממני. תראה, אני בשנה שעברה שיחקתי פה ברעננה עם ארבעה חלוצים, וכל הזמן אמרו לי שאני משחק סגור. שיחקתי עם סרג' אילי, עם סנטוס, עם גומש, עם דודו אברהם, עם משה אבוטבול שהיה בא מאחורה, עם שני מגינים, נדיב סימנטוב, שהוא בכלל קיצוני, אבל יש סטיגמה עליי.

למה?

כי רוב הקבוצות שלי ממושמעות, כולם עושים הגנה. אבל תסתכלו עובדתית, במיוחד בהפועל ר"ג. היה לי את מיקי ממן מלך השערים, ותומר ברזילי שנתן הרבה גולים, ומרקיניוס.

ולמרות הכל זה לא עזר לשקם את הסטיגמה שלך.

לא עזר. אני אגיד לך, יש עליי תווית כזו שאני מנוכר כזה, לא יודע, דווקא כשמדברים איתי אני מדבר עם כולם. תשמע, אני חייב להגיד, אני לא מתבייש להגיד לך, שהיה שם דברים נגדי על רקע המוצא שלי. הרבה שמעתי את זה מאוהדים של ר"ג – יא מרוקאי, יא מרוקאי, שזה דבר שלא שמעתי בשום מקום.

אולי במקום לקלל אותך בן זונה, קראו לך מרוקאי.  

בסדר, אבל לא צריך להגיע לרמות האלה. אבל פעם שמעתי שחקן ותיק בהפועל ר"ג, שאמר לי שלכולם עשו את המוות. לקהל הזה יש דרישות.

אני חושב שיכולת להפיק הרבה יותר ממה שהיה לך, ובקלות יחסית. אבל  אחרי הזכייה בגביע כתבתי שאתה המאמן הכי מצליח שהיה אי פעם בהפועל ר"ג. אתה רואה את עצמך ככזה?

אני אומר לך, מי שמכיר אותי יודע שאני לא שחצן. אי אפשר לעשות בהפועל ר"ג יותר ממה שעשיתי. ואני אומר לך את זה ומסתכל לך בעיניים. לעלות שתי ליגות בתנאים שהיו לנו, שכל קבוצה אחרת מתפרקת בהם, להשאיר את הקבוצה ארבעה מחזורים לסיום… אני זוכר אנשים שאמרו לי – מה אתה נורמלי? בשביל מה חזרת? אני זוכר את המשחקים שנשארו לר"ג באותה עונה – בני יהודה, כפר קנא, כפר סבא שעלתה ליגה ומכבי הרצליה, שהמשחק האחרון אם אני עושה תיקו אני יורד ליגה.

למה חזרת?

אני יושב איתך עכשיו ואני זוכר, ישבתי בשבת בערב בבית ושמעתי ברדיו שהפועל ר"ג הפסידה לצפרירים חולון במכתש 3:1. שמעתי שר"ג הפסידו, נהייתי לבן. אשתי אומרת לי – למה אתה לבן? אמרתי – תיכף אני מקבל פה טלפון מאלי כדורי. ובאמת הוא צלצל. יכולתי להגיד לו לא. אבל לא חשבתי, כי אם חושבים לא הייתי צריך לחתום. המצב היה קשה ביותר. זו ירידה בטוחה.

אולי חתמת כי הבטיח לך חוזה לעונה הבאה, ובכל מקרה הירידה לא תהיה רשומה על השם שלך.

אתה צודק, אבל אף מאמן לא היה לוקח את זה. מי צריך את זה?

אז באת לארבעה משחקים אחרונים.

כן, ארבעה משחקים, כי ברור שאם הייתי נשאר בליגה, הוא היה מחתים אותי, כמובן, זה היה בונוס. אז אלי כדורי ביקש, לא חשבתי פעמיים. באתי, ראיתי קבוצה רעבה, צמאה, מוכשרת, רוצים להצליח, היה חומר מדהים. היה בוקולי, מרקיניוס, היה קובי חסן ושפלר, ומיקי ממן, ותומר וקנין, זה היה החומר הכי טוב שהיה בר"ג. ובמשחק הלפני אחרון אני אספר לך מה היה.

אני יודע מה היה: הייתם צריכים להפסיד לבני יהודה, כדי שיהיה סיכוי להינצל.

כן, כן, בדיוק. תיקו בשכונה וירדנו ליגה. כי בתיקו כפ"ס מבטיחה את העלייה ואז המשחק האחרון בחולון (היריבה של ר"ג לתחתית) לא קובע בשבילה. וזה רק קוריס אמר לי. ולא ידענו את זה לפני המשחק, רק בסוף אמרו לנו את זה. כי הובלנו 0:1, קובי חסן כבש, זוכר? ומזל שלא עשינו תיקו. אבל לא הפסדנו בכוונה.

לא הפסדתם בכוונה? כי שאלתי את שחר כדורי, הוא דווקא כן ידע שצריך להפסיד, נדמה לי שהוא אפילו רמז שהשחקנים פתחו רגליים כשהיה 1:1.

הוא ידע? יכול להיות. זה היה המזל שלנו שלא גמרנו תיקו. כי היית תלוי בתוצאה של מחזור הסיום והניצחון של בני יהודה עלינו השאיר אותם בתמונה וגרם לכפ"ס להתאמץ במחזור האחרון בצפרירים. המשחק הרביעי (מול הרצליה) היה המשחק הכי דרמטי, הכי גדול שהיה לקבוצה. השמחה שהיתה לי בלב היתה יותר מאשר בגביע, זה אף אחד לא יודע. בטח. אתה יכול לכתוב סרט על המשחק הזה. המכתש היה מפוצץ, אתה עולה ליתרון 0:2, משווים ל-2:2, ואז אתה שם 2:3 כמה דקות אחרי השוויון, ואחרי זה שחקן מורחק לנו. אני זוכר ששמעון מסיקה (מנכ"ל הרצליה) כל-כך שנא את ר"ג, שב-2:2 שהתיקו עבורם לא היה טוב, הוא לא היה מספיק להם לעלות, הוא יצא מהסככה, הרים ידיים לשמיים וצעק – אלוהים, לא אני ולא הם. ואז הוא קיבל את ה-2:3 ממרקיניוס.

האמנת ב-2:2 שאפשר עוד לחזור?

המומנטום היה שלהם לחלוטין, אנחנו היינו כבר גמורים, הם היו קבוצה מצוינת, ואני זוכר ששחקנים שלנו נפלו מהרגליים. בוקולי, מרקיניוס. הם היו גמורים, עייפים, הרגליים לא זזו. אני זוכר את ההחמצות של הרצליה בסוף, תאמין לי יד אלוהים. ואז הגול השלישי ואז איציק ברוך יצא החוצה (הורחק) והשופט עוד הוסיף ארבע-חמש דקות. פחדנו שהיה שם פנדל, מזל. זה אחד המשחקים הכי דרמטיים. תראה, לי ברמה האישית זה גם היה משהו. אם אתה זוכר, אז הרצליה פיטרו אותי, והיתה שנאה גם בין ההנהלות, חבל על הזמן, זה כדורי ושמעון מסיקה. מבחינת שמחה זה היה לא להאמין.

ועכשיו אני חוזר שוב לשאלה על המאמן הכי גדול בתולדות הפועל ר"ג. הכי גדול שהיה פה זה דוביד שוייצר. הוא העלה את הקבוצה מליגה א' וישר אחרי זה בליגה הראשונה לקח את אליפות המדינה.

ההגדרה 'גדול' זה לא מתאים, כי בטוח שדוביד היה מאמן יותר גדול ממני. אבל אתה מתכוון למאמן שהגיע להישגים הכי גדולים בר"ג. אתה יודע את ההיסטוריה, אז אני לא יודע אם מישהו עשה יותר ממני.

דוביד עשה עלייה ואליפות, אתה עשית שתי עליות בליגות נמוכות, הישארות דרמטית בליגה השנייה וזכייה בגביע המדינה. צריך גם לזכור שלדוביד היה חומר טוב.

כן, אסור לשכוח את החומר שהיה לו.

למרות שהקבוצה של דוביד לא נבנתה לקחת אליפות, אלא להישאר בליגה. ואל תשכח שהם שיחקו 30 משחקים עד לתואר ואתה שיחקת חמישה-שישה משחקים.

תראה, צרם לי שאמרו עליי הנה הוא לקח את הגביע. כי אני עשיתי דברים גדולים חוץ מהגביע. אני לקחתי קבוצה מליגה א', כשהקבוצה היתה מרוסקת, אני זוכר את המצב, ממש מפורקת. ולעלות איתה שתי ליגות רצוף ובשנה שלישית לעלות כמעט לליגת העל, סיימנו מקום רביעי, ושנה אחרי זה להשאיר את הקבוצה בליגה כנגד כל הסיכויים, ואחרי זה גביע המדינה, תשמע, אי אפשר לעשות יותר מזה.

אני חייב לומר לך שבליל הזכייה בגביע, היה לי בכל זאת קצת עצוב בשביל שחקן אחד שלא זכה – אלדר שפלר. בתחילת אותה עונה החלטת שאתה לא רוצה אותו, למרות שהיה נראה שהוא בכושר טוב ולמרות שהיה סמל. למה?

עוד פעם, תבין שבר"ג תמיד היתה חיבה לשחקני בית. כמו בכל מקום, זה לגיטימי. אבל אני חשבתי שאלדר שפלר היה מעבר לשיא. ואז אני לא זוכר מי זה היה שהבאנו במקומו…

איציק ברוך שיחק ובובליל.

לא, הבאתי מישהו אחר.

גבע.

גבע! גבע בלם מצוין. אז שפלר היה סמל והקהל התקומם, אבל הכל היה רק בקטע מקצועי. תשמע, היה עוד שחקן אחד שנפגע כי הוא נזרק, וזה שרון ברנשטיין. באותה שנה של הגביע הוא נתן עונה ענקית, שחקן נשמה שנפצע בבאר-שבע, ואז נכנס בנאי למקום שלו. אז באמת שני שחקנים שלא טעמו מהארץ המובטחת, שכל השנים נתנו ותרמו ופתאום בחוץ.

מה יש לך לספר על הגביע?

אני לא בנאדם נוסטלגי, לא תאמין. אבל זה הישג גדול.

מה אתה זוכר במיוחד מהחבילה הזו של המשחקים בדרך לגביע?

הקטע הכי כאילו שאתה מתחיל לעכל שאתה עומד שם, זה בגמר הגביע, כשמשמיעים את התקוה וכל האיצטדיון עומד וכולם שרים את המנגינה, ואז אני שואל את עצמי – מה אני עושה פה? עוד קטע זה שבחצי גמר היינו במנהרה, שתי שורות, מכבי ת"א והפועל ר"ג, ואני זוכר שהשחקנים שלנו הסתכלו להם על הוויזה (לוגו הספונסר של הצהובים), על הבגדים שלהם. אתה מסתכל ורואה שם את אבי נמני וטל בנין ואת רודריגו גולדברג ופרוחננקובס וטל בן-חיים, ואני זוכר שהשחקנים מסתכלים במין יראה כזו.

כאילו הולכים לקבל חמש שש חתיכות.

כן. אני זוכר את המבט שלהם, שמסתכלים עליהם מלמטה כזה ורואה את הביטחון של מכבי. אלה שני הדברים שאני זוכר. תשמע, ברור שהשמחה בסוף והפנדלים והכל… אני זוכר שאני וקוריס בפנדל האחרון הלכנו 200 מטר לכיוון השער השני, אפילו לא הסתכלנו, אולי בחצי עין, התרחקנו לגמרי ואז בגול נתנו סטארט של 200 מטר. אתה לא מעכל את זה.

מה הקטע ששחקן שלא עולה כל העונה, ילד, אתה נותן לו לבעוט פנדל חמישי?

זה רק עניין של תחושה. קודם כל ראיתי באימונים שהוא בועט טוב, אבל זה בעיקר תחושה.

אולי הוא היה חמישי כי לא האמנת שנגיע לפנדל חמישי.

אני זוכר שהוא בעט טוב באימונים. יכול להיות שהייתי צריך לחשוב פעמיים כי הוא צעיר, יכול לעשות במכנסיים, זה נכון, אבל הלכתי עם זה, אני זוכר שהיה לו ביטחון.

למה לא בוקסה, או בן-עמי?

אני לא יודע אם הם רצו לבעוט בכלל. לטפר היה ביטחון.

האמנת שינצחו בפנדלים?

כבר הגענו לגמר, אז אתה מתחיל להאמין. תשמע, ניצחנו את מכבי ת"א, את מכבי פ"ת, אז אתה יודע שאתה כן מסוגל. וניצחנו את באר-שבע שהיו בכושר מצוין. ולופא קדוש (מאמן ב"ש) אמר לפני המשחק שאנחנו ניקח אולי את גביע שטראוס, ככה אמרו לי אז. וב-0:1 יכולנו לגמור את המשחק עם שלוש וארבע אפס, היו החמצות שחבל על הזמן. אבל בסדר, מי שיודע יודע את ההסטוריה שלי. אני יודע שאצלי תמיד יוצאת הנשמה עד שמנצחים, אף פעם לא קל.

עוד משהו שצרם לי בגמר הגביע, זה שלא שיתפת את מרקיניוס. עשית חילוף דקה 117 ומרקיניוס נשאר בחוץ. היה נראה כאילו יש לך משהו נגדו.

מי שמכיר אותי לטוב ולרע יודע שאני לא צדיק ולא אפיפיור, וגם אני טועה. קודם כל, צא מהנקודה הזו של בכוונה. אין דבר כזה אצלי, אין מושג כזה. אני מסתכל במראה כל יום ושואל את עצמי – אתה עושה כל מה שטוב לקבוצה? אם מרקיניוס משחק טוב, אז אני אפגע בעצמי? אין דבר כזה. אני זוכר איך מרקיניוס, למרות שלא שיחק, הוא שמח מאוד בגביע. ואני אומר לך שהיתה לו שנה גרועה, הוא לא היה טוב.

בכל זאת, עשית חילוף לקראת סיום ההארכה. וזה שחקן שתרם לקבוצה, שאוהדים אהבו, שהבקיע גול שהשאיר אותנו בליגה, ואני גם לא משוכנע שהיה עד כדי כך גרוע שהיה יכול להזיק בשלוש הדקות האחרונות.

היה פה גם שיקול של פנדלים.

מרקיניוס לא בועט טוב פנדלים?

הוא בועט מצוין, אבל לא זוכר מה היה, כנראה שאז לא בניתי עליו בפנדלים, גם ליעד בועט מצוין. תשמע, מרקיניוס הוא הבחור הכי טוב בעולם, לא יכול להיות שהיה לי משהו נגדו. אין פה משהו אישי. הוא היה בסדר גמור, מעולם לא פצה את הפה. בשנה הראשונה שלו בר"ג הוא היה ענק, אבל זו היתה שנה שלישית שלו, והוא לא היה טוב. אבל אתם כל הזמן מסתכלים אחורה. יש לכם בעיה, כי אתם אוהדים של שחקנים. אני אומר לך שמרקיניוס לא היה טוב, אני זוכר.

בעצם הכנסת כמה דקות לסיום את איציק ברוך.

כן, איציק ברוך.

בשביל הפנדל הכנסת אותו?

לא רק. אלי כדורי אמר לי, הנה אני מודה, בא כדורי לפני המשחק ואמר לי – יש פה את איציק ברוך, שהוא נשמה, אם אתה יכול לתת לו לקראת הסוף אז תן לו. אז הרבה בזכות זה הכנסתי את איציק.

הוא בעט את הפנדל הראשון.

אני זוכר שהכנסתי אותו בראש ובראשונה בגלל כדורי. איציק בעט את הראשון?

כן.

אני זוכר שאלי כדורי אמר לי – אלי, אני מבקש ממך משהו, אם יש לך אפשרות והתוצאה מאפשרת, תן לאיציק ברוך.

היו עוד מקרים שכדורי ביקש ממך להכניס שחקנים להרכב?

אלי בחיים לא התערב. אלי כדורי יכול לדבר איתך, לעולם זה לא יהיה ברמה של – תן לשחקן הזה לשחק. לעולם. אין דבר כזה. הוא יכול להגיד לי שזה יותר טוב מזה, אבל אף פעם בחיים שלו הוא לא ביקש. זה לא הסגנון שלו.

לא כמו שאמרו בתחילת הדרך שלך, שכדורי האב כפה עליך להכניס את שחר להרכב.

אני לא אחראי למה שאומרים. הרי מה המלחמות שהיו בר"ג? שלא נתתי לאנשים להתערב. תשמע, היה פה את רונן צפריר. אתה יודע איזה לחץ היה עלי שאתן לו לשחק? ורצו שאתן לשחק לאחד הבנים של ההוא שעובד בנייק, איך קוראים לו? מאיר כהן, ואני אמרתי שלא. ועל אלדר שפלר, אתה יודע איזה מלחמה היתה עליו בשביל להשאיר אותו? ואני לא נתתי לאף אחד להתערב. הייתי עומד שם כמו חומה בצורה, היו מקללים אותי, אבל נלחמתי שחבל על הזמן. אלי כדורי היה היחיד שנתן לי גב. אני זוכר שיצאנו לירושלים, לא נתתי למרקיניוס לשחק בשיא שלו, כי החרים אימון. הקהל זה לא מעניין אותו. בא, מסתכל, מקלל אותי. או שלא רציתי את המגן הימני ההוא, איך קראו לו, בקר. אתה יודע מה עשו לי כשהוצאתי אותו? מה זה קיללו אותי. תמיד מפרשים את זה כמשהו אישי, אבל זה לא משהו אישי. אני לא עושה חשבון, מצידי שיהיה אלוהים. אני מוציא. אנשים לא רואים את מה שאני רואה, לא יודעים מה קורה באימונים. בגלל זה אני אומר – תבחנו אותי לאורך זמן, לא נקודתית, כי בטוח טעיתי לא מעט, אבל אני אומר לך שכל החלטה תמיד זה היה ענייני. בר"ג בקטע הזה קשה מאוד. תמיד יש הבן של, הדוד של. זה בוקסה, זה שחר כדורי, זה תמיר בן-עמי, ויש לך שחקני בית שאנשים אוהבים. תומר ברזילי אוהבים אותו ואת שפלר, וזה לא נגמר. בר"ג אתה צריך להיות מאמן מאוד חזק, ולזכותו של אלי כדורי שהוא תמיד נתן לי גב. אז קל לנגח אותי על שחר כדורי, אבל אני אומר לך שאם לא היה אלי כדורי בשנים הראשונות, לא היתה הפועל ר"ג. הוא גם הזרים כסף, גם נתן גב, ואם הוא לא היה שם אין ספק שלא הייתי שורד שם כמה חודשים.

אחרי שזכית בגביע חשבת שתקבל ים של הצעות והקריירה שלך תנסוק.

זה נכון.

ולא קיבלת הצעות חוץ מסכנין.

אני יכול להגיד לך שהייתי מועמד גם למכבי חיפה. היו אז שתי קבוצות בלי מאמן – זה סכנין וזה מכבי חיפה. כל הקבוצות היו סגורות. לא היה לי אז שכל, לא היתה לי את הבינה. הייתי רק צריך לשבת בבית ומקבל קבוצה. אז ויתרתי על סכנין, והמשכתי בר"ג.

מכבי חיפה פנו אליך?

לא פנו אליי, אבל בוקסה אמר לי – יענקלה מדבר עליך. הוא אז נפגש עם שחר בעניין עומר. כי בסך-הכל גדלתי במכבי חיפה. בסוף הם לקחו את רוני לוי. סכנין היה פספוס. מאזן (גנאים) התחנן לפגוש אותי. הייתי אז בחו"ל, בדקתי מחנה לר"ג, אמרתי לו שלא, אני ממשיך. הוא אמר לי רק תיפגש איתי, אמרתי לו – עזוב, יש לי חוזה בר"ג, אני ממשיך.

אלי כהן בסלובקיה, לפני המשחק הראשון באופ"א

לפחות הרווחת ברזומה הופעה כמאמן בגביע אופ"א. קבוצה מליגה שניה בישראל משחקת באירופה. מארחים את לבסקי סופיה בסטרדה, סלובקיה.

הגענו בלי שני זרים, היתה בעיה טכנית ברישום. אני מסתכל על ההרכב… אדיר שרעבי, ניר חדד, סרסור. קודם כל, קיבלנו הגרלה הכי פחות קשה, למרות שישר קיבלנו קבוצות מהדרג הכי גבוה. מי שהיה איתנו בהגרלה היה ברצלונה, בלקבורן, אודינזה, שתי קבוצות מאיטליה, שתיים מאנגליה. לבסקי היתה אחת לפני הסוף. ואלי ניר רצה שייצא לנו ברצלונה. אמרתי לו – מה נעשה נגדם? הוא רצה שתהיה חוויה. במשחק הראשון מול לבסקי היינו שווים לפחות נקודה. אתה זוכר? החמצנו שם. לבסקי היו יותר טובים ממכבי חיפה מבחינת תקציבים, שחקנים, איזה שבעה שחקנים היו להם בנבחרת בולגריה. במשחק השני היית?

לא.

זה היה 0:4 מכובד, הבדלי רמות.

אבל לא הצליחו למנף את הזכייה בגביע.

זה הטעות הכי גדולה. אני זוכר בזמנו שראש העיר (צבי בר) בא ואמר תוותרו על אופ"א ועל הנסיעה, בואו אני אתן לכם מיליון שקל ונעלה ליגה. גם מכבי נתניה היו מוכנים לתת לנו כסף שניתן להם לשחק באירופה, היה אפשר להחליף. חוץ מכבוד ויוקרה לא היה לנו מזה שום דבר. אבל הכל עלה כסף, לארח את המשחק הראשון, לנסוע להגרלה. כי אם אתה מסתכל עניינית, מבחינת מה שטוב למועדון, אז יש פה שני משחקים שאני לא אתקדם מהם הלאה, ופה אני אקבל כסף מנתניה, אקבל כסף מהעירייה, ואני יכול לעלות ליגה.

איך עוד אפשר היה להשתדרג אחרי הגביע?

קיבלת תקציבים, יכולת לעשות קבוצה חזקה, יכולת להביא כמעט כל שחקן. אז לא רק שלא קיבלת כסף, אתה עוד הוצאת המון כסף.

עוד נזכור מאופ"א את הסכסוך שלך עם משפחת כדורי.

היה שם סכסוך עם שחר. אני לא אוהב להיכנס לזה, אבל אגיד לך בגדול: שחר רצה להביא את אשתו למלון של הקבוצה.

למה התנגדת? במלון היו גם אוהדים ועיתונאים.

כי אף שחקן לא הביא את אשתו. בדיעבד, אם הייתי יודע לאן זה יוביל, לא הייתי מתנגד, למרות שההחלטה שלי היתה נטו מקצועית.

אבל אתה בעצמך אומר שיכולנו לוותר על אירופה, שממילא לא היינו עולים, אז כולם באו בשביל היוקרה והכבוד, היתה אווירה של משפחה במלון, אז מה איכפת לך שגם אשתו של כדורי תהיה? זו אולי הבעיה באופי שלך, שאתה עקשן שלא יודע לוותר איפה שצריך.

נכון, נכון, אומרים שאל תהיה צודק, תהיה חכם, ופה לא הייתי חכם. הייתי צודק במאה אחוז. תראה, אני זוכר שגם מרקיניוס ביקש להביא את אשתו ואמרנו לא.

אז מה היה קורה אם אשתו של כדורי היתה במלון?

לא היה קורה כלום, אבל יש דברים שגם צריכים להיראות בסדר. אבל כשאתה אומר לכולם לא להביא, והקבוצה במלון, זה לא נהוג. גם אלי כדורי אמר לי כל הזמן – זה אשתו של שחר עם אשתי ביחד באותו חדר. אבל לא רציתי, ומפה היחסים בינינו התקררו. ואני אומר לך עוד פעם, אם לא אלי כדורי, אני ב-98 כבר לא בקבוצה. הוא לא נתן לגעת בי, נתן לי לעבוד בשקט, תמיד נתן לי גב, ואז היחסים התקררו.

דווקא אז, בשיא ההצלחה, אלי כדורי פורש ומשאיר את הקבוצה לאלי ניר.

למה, אני לא יודע. זה עניין ביניהם, אל תשאל אותי.

ואחרי אופ"א הכל מתחיל להתפרק.

אני אגיד לך למה. כי כולם השתגעו, במרכאות.

ואז מגיע המשחק באיצטדיון ר"ג, שלאחריו אתה הולך הביתה. מה היה שם?

תיקו עם נצרת-עילית. אני הייתי מאוד מרוצה מהתוצאה, כי היו אצלנו אז שביתות, לא היו מתאמנים בכלל ונצרת היו קבוצה חזקה והם עלו באותה שנה. בקיצור, נגמר המשחק והתחילו לקלל אותי ביציע, זה היה מתוכנן. אוהדים באו אחר-כך ואמרו לי שביקשו מהם לקלל.

מי ביקש מהם?

קוריס. והוא יודע שאני יודע את זה ואין לי בעיה לומר. היום אני וקוריס לא חברים, היחסים הם שלום-שלום.

אז קיללו אותך מהיציע.

כן, ואז אני הגבתי, כי הם הכירו אותי שאני חם מזג ועונה. קודם כל, אשתי היתה במשחק והיא שמעה לפני המשחק שאני הולך הביתה. הם לא ידעו שזאת אשתי. אני לא יודע ממי היא שמעה את זה, מהסדרנים, או מאוהדים, והיא לא הבינה. אבל הכל היה מתוכנן.

גם אם תנצח?

היא שמעה שאומרים – היום הוא הולך הביתה. אם לא הייתי מגיב בסיום, לא היה קורה כלום. מה שקרה זה שנכנסתי למנהרה, ופה אני אומר לך שאלי ניר במה שסיפר אחר-כך שיקר בגדול. כי אני לא אמרתי כלום לאלי ניר. צעקתי לידו, אני זוכר שאמרתי לו – אתה רואה? יש שביתה בגללך כי אין כסף והקהל מקלל אותי, מה אני אשם? השחקנים לא מתאמנים, לא כלום, ואת מי מקללים? אותי. ואז אמר לי ישר – לך הביתה. ולא הבנתי. לא אמרתי לו משהו רע. מה כבר אמרתי? והוא הלך וסיפר שהתנפלתי עליו וקיללתי אותו. מעולם לא קיללתי אותו. הוא שיקר. נכון, התנפלתי, צעקתי, אבל המשפט הראשון שיצא לו מהפה זה 'לך הביתה, אתה מפוטר'. ואז יצא ישר לעיתונות כדי לא להתחרט. ואז הסתבר לי שהכל היה מתוכנן. חיכו רק לפיפס שלי. הם עוד צלצלו לאלי כדורי והוא אמר להם תעשו מה שאתם רוצים. יום אחרי זה, אלי ניר צלצל ורצה שאני יחזור.

למה?

אני חושב שהם ראו את הבלגן, הם לא ידעו שתהיה תגובה קשה. אני זוכר שבאתר האינטרנט נכנסו אוהדים שצעקו מה פתאום, ואז ההנהלה נבהלו, פחדו. תשמע, מאמן הביא גביע, מה עושים. ואז אלי ניר אמר – אם אתה רוצה לחזור, אתה צריך להתנצל בפני קוריס.

על מה להתנצל?

לא יודע. אבל אני אמרתי לאלי ניר שאני לא רוצה לחזור.

על מה להתנצל בפני קוריס?

כי בכל הבלגן היה שם קוריס… אם אתה שואל אותי, עד היום אני לא יודע למה רצו שאמשיך. סיבה ממש מה קרה, אני לא יודע. כי המצב של הקבוצה לא היה קשה, בסך הכל מקום שמיני.

אולי רצו לחסוך פיצויים.

הם שילמו הכל. אבל שוב, למה אלי ניר וקוריס רצו שאני אלך הביתה, אני לא יודע.

לא שאלת?

לא יודע, לא יודע. מישהו אמר לי, אתה תצחק, שזה בגלל שנתתי לאדיר שרעבי לשחק. אז הם התעצבנו שהוא משחק, הם לא אהבו את זה, אבל זה נראה לך הגיוני?

ולא חזרת.

לא חזרתי.

ישבת בבית וראית את הפועל ר"ג שוקעת לאיטה.

אני זוכר שהיתה קבוצה טובה, קבוצה בשביל לעלות ליגה. כשאני עזבתי היינו באמצע ומעלה, אבל זה היה שיגעון שלהם שרצו שאעזוב. תראה, אם הם היו חושבים שהקבוצה יכולה לעלות ליגה, הם לעולם לא היו משחררים אותי.

אולי היו מאוכזבים מזה שמחזיקת גביע המדינה לא נמצאת בצמרת הגבוהה.

שום דבר לא היה מקצועי, תשכח מזה. תשאל אותם, הם יגידו לך.

היה אז בלגן גדול בקבוצה.

אלי כדורי היה בנתק גדול מאלי ניר, ואז התחילו שביתות חבל על הזמן, וכדורי לא התערב. ושחר אז היה לו בלגן נגד אלי ניר, עשו לי שביתה במשך שבוע ואני באמצע. ואז אלי ניר האשים אותי שאני בצד של כדורי, ואני בכלל לא הייתי בצד של כדורי. עשו סלט מהמצב, היה רע מאוד. שחקנים לא התאמנו, לא קיבלו כסף. אלי ניר זה לא אחד שיכול להביא כסף. נהייה תוהו ובוהו, והכל בגלל שכולם השתגעו מהגביע, זה הכל. לא ידעו להתמודד עם ההצלחה. כי אחרי גביע אנשים מיושבים, עם שכל, לא היו נוסעים לחו"ל. תביא מראש העיר כסף, תביא ספונסרים. אתה יודע שלא עשו נשף? אתה יודע כמה אנשים סיפרו לי שרצו לתת כסף? הרי להפועל ר"ג יש אנשים עם כסף, אני צריך לספר לך? איך לא עשו נשף, איך?

היו מקבלים מאות אלפי שקלים בנשף.

מאות אלפים. אני לא אשכח יום אחרי הגביע. איפה התאמנו? במגרש הקטן בספארי. לא כיסחו אותו. קוצים בגובה כזה. זה היה הלם טוטאלי. ואז באו וצילמו אותנו איפה שאנחנו מתלבשים. ההנהלה לא עשו כלום, הם היו עסוקים בחגיגות. אני זוכר אפילו היה שחקן, אדי אלקיים, הוא חתם במחזיקת הגביע הפועל ר"ג, בא, ראה את התנאים וברח. אף אחד לא מינף את הגביע, אף אחד לא חשב קדימה. אולי לא רצו, אולי התאים להם שככה ימשיך. אם זה היה קורה היום, אתה מתאר לך שלא היו באים שלושה או ארבעה ספונסרים, או מישהו שלא ירכוש את הקבוצה?

אז עזבת בתחושה לא טובה.

זה כאילו חמש שנים טובות, המצב לא מזהיר, יש בעיות מסביב, אבל המצב בליגה לא קשה. ואתה הולך הביתה בבעיטה, בבעיטה אתה עף הביתה, כי אתה יודע שעשו לך קונספירציה. באו לאנשים, אמרו להם תקללו אותו, הגבתי כמו שהגבתי, ואז בא אלי ניר ועשה סיפור שקיללתי אותו, דבר שלא היה. עשו לי כיפה אדומה, זה מה שקרה. תשמע, שני הצדדים הפסידו. אם זה היה קורה היום, הייתי מתנהל אחרת, אבל היו כל-כך הרבה בעיות, מלחמות בתוך ההנהלה, שאם אתה רוצה או לא רוצה אתה נשאב לתוך זה. אי-אפשר להתנתק. אתה לא יכול לא לתפוס צד. אתה מדבר עם כדורי כי הוא בעל המאה, הוא זה שמביא את הכסף. לא תדבר איתו? לא יהיו לך שחקנים. ואז יש לך עסק עם אלי ניר, ואלי ניר הוא זה שעושה את החוזים, הוא מחתים שחקנים, אז מה עושים? וניר חשב שאני עושה יד אחת עם השחקנים ועם כדורי, כדי שלא יתאמנו. אלי ניר נסע בזמנו לשבועיים בבלגיה, לא חוזר והשחקנים לא מתאמנים. היית צריך להיות אלוף האלופים בשביל להסתדר בכל הבלגן הזה, ואני לא פוליטיקאי. נפלתי בין הכיסאות. היה מלחמות בין שני אנשים ושלושה, שאי-אפשר היה להסתדר. שתבין, מאמן שמגיע להישגים כאלה שהקבוצה לא במצב כזה קשה, תסתכל כמה הם היו בשיגעון. מעיפים אותך בלי לחשוב פעמיים. לא עניין אותם כלום.

ובכל זאת רצו שתחזור.

הם נבהלו כי היה בלגן בתקשורת, המאמן שהביא גביע הולך הביתה וזה. כדורי רצה שאחזור. בא אלי ניר וקבע איתי פגישה במרכז הפועל. אמר לי – שמע, אם אתה רוצה לחזור, אין בעיה, תבוא ותעשה סולחה עם קוריס. אמרתי לו אני לא רוצה לחזור. הייתי מאוד מאוד פגוע. כי עם כל זה שלא התאמנו, לקחנו תיקו מנצרת ואני עוד אמרתי יאללה איזו תוצאה טובה עשינו, אפשר להירגע, אבל אותם לא עניין. זה היה רק שיגעון של הגביע.

איתך הקבוצה לא היתה יורדת באותה עונה?

זו היתה קבוצה בשביל לעלות ליגה. עובדה שפתחנו טוב. עד שלא התחילו הבעיות, הקבוצה היתה בסדר. אין ספק שברגע שכדורי זז הצידה, לאלי ניר אין יכולת להחזיק את הקבוצה.

אבל כיום אתה כבר לא כועס.

יש כאלה שלא מאמינים, אבל אני באופי שלי לא אחד ששומר טינה. הזמן עובר, שוכחים. כי באמת היו שנים טובות. ויש דברים שיש בהפועל ר"ג ואין במקומות אחרים, כי תמיד היו בעיות כלכליות, אבל ר"ג היתה כמו שכונה, שכונה של כיף. אני זוכר שאמרתי שכל הקבוצות עם המיליונים צריכות ללמוד מהפועל ר"ג איך לקחנו את הגביע. נכון שאין לנו תנאים, והמכתש היה ארגז חול, הייתי מתחנן לצאת מהמכתש אי אפשר לשחק פה כדורגל, וכדורי אמר רק מכתש, ואין ציוד וצריכים לנסוע להתאמן בכל מיני מקומות, אבל היה מרקם חברתי, היה גיבוש, כל הקטע של הצחוקים, עם אלי ניר, וקוריס ואיגור, אלה דברים שמלכדים, וזה היה הסוד של ההצלחה.

אז הפועל ר"ג עבורך היא זיכרון טוב בסך הכל.

זיכרון טוב. ולא בגלל ההישגים. נכון, גמרתי בצורה לא יפה, אבל התחלתי שם את הקריירה שלי, והגעתי להישגים.

מה אתה אומר על השנים האחרונות בניהולו של קוריס?

היו לי הרבה עימותים עם קוריס, המון, זה בא בגלים. זה מריבות, זה יחסים טובים, כל הזמן. קוריס נבון, הוא מאוד חכם, אבל הבעיה שלו שהוא אמוציונאלי. פתיל קצר, שחור ולבן. מילה לא במקום ואתה נהייה אוייב שלו. האוייב הכי גדול שלו. אבל אתה רואה איך הוא מנהל את האגודה. קודם כל יש הישגים, אי אפשר להתכחש לזה, הוא עושה דברים יפים. נלחם על המכתש. אבל קוריס, הרבה בזכותו, במרכאות, אני לא בהפועל ר"ג, הרבה. דבר אחד אי-אפשר לקחת ממנו – הוא אוהד הפועל ר"ג בנשמה, עבור הפועל ר"ג הוא מוכן לעשות כמעט הכל. זה לזכותו. ובשנתיים האחרונות זו קבוצה מסודרת, מקבלים כסף בזמן, והשנה אני חושב יש קבוצה, שאם לא יהיו בעיות מיוחדות הם צריכים לעלות ליגה.

ויובל?

לא חברים ביום-יום, אנחנו מדברים מדי פעם בטלפון.

על מה?

מדברים, איך הקבוצה ההיא, איך זו. לפני שנה הוא שאל אותי איך אבי סופר, מה אני חושב עליו.

מעבירים ביניכם מידע על קבוצות?

כן. תראה, אנחנו לא אותם חברים שהיינו, פעם היינו חברים טובים (שיחקו ביחד בצפרירים), אבל אז היה סיפור שלא רציתי אותו בהפועל ר"ג והוא האשים אותי, ובסדר, כבר שכחנו מזה.

אם יובל יתקשר אליך השבוע לקבל מידע על הפועל רעננה, מה תאמר לו?

הוא מכיר את רעננה בדיוק כמו שאני מכיר את ר"ג. בוודאות. אין סודות. יש דבר אחד בליגה הזו, שזה מצחיק, שכל משחק זה סיפור חדש, שום דבר לא צפוי. כולם כבר עושים חישובים שעלו ליגה, ואני אומר לך בתור המאמן אולי הכי ותיק בליגה, אולי חוץ מלופא קדוש, אני אומר לך שהליגה עוד לא התחילה. קבוצות מתארגנות, בונות את עצמן תוך כדי, זו מחליפה מאמן, זה מביא פתאום ארבעה שחקנים, דברים משתנים כל הזמן.

לא אתפלא אם שלושה מחזורים לסיום, אף קבוצה עוד לא תבטיח את העלייה.

אל תתפלא. תסתכל על ההיסטוריה של הליגה, ואל תתפלא. זו הליגה הכי מעניינת בעולם, עזוב את הרמה. מבחינת מתח אין כמו הליגה הזו.

ביום שישי ר"ג אצלכם, כמה ייגמר?

משחק פתוח. יש לי הערכה לר"ג, כי היא אחת הקבוצות החזקות בליגה.

אתה קונה תיקו?

לא, לא בבית. ומה אתה חושב שיהיה ביום שישי?

לא יהיה תיקו.

לא יהיה?

לא. תגיד, איפה תהיה בשנה הבאה?

אתה יודע מה השאיפה.