צביקה היימן

 

צביקה היימן כיום ואז. "עשיתי דברים כמו מסי" 

"הייתי בא מול שחקן, עושה לו הטעיה ימינה, שמאלה, הוא היה מאבד שיווי משקל, שם לו בין הרגליים, עובר דרכם כאילו הם מים" * ראיון עם מי שנחשב לשחקן הטוב ביותר בהפועל ר"ג בכל הזמנים, על הימים בהם שרף את הדשא בצד ימין

בכל קבוצה יש את הכוכב שנמצא בדרגה אחת מעל כולם, זה שנותן את המלח, הפלפל ואת הערך המוסף. צביקה היימן (פיצלה) היה כזה בעונת האליפות. הוא מהסמלים הגדולים ביותר בתולדות המועדון, ובעיני רבים השחקן הטוב ביותר ששיחק בהפועל ר"ג. הספקתי לראותו בשלהי הקריירה, כששיחק בקבוצה הנוצצת עם קלדרון וסורינוב. אני זוכר אותו, בצפייה ביציע מאחורי השער, מגיע עם הכדור מול המגן, מטעה אותו וחותך פנימה במהירות מסחררת. בצד שמאל עשה זאת שימעל'ה שוחט. השילוב הקטלני הזה לא הספיק לעלייה לליגה הראשונה.

עשר שנים קודם לכן, בתחילת שנות השישים, היימן היה בשיאו. מפרפר הגנות ומעורר התרגשויות. מסוג השחקנים שאוהדים קונים בשבילם כרטיס, או מתפלחים מהחומות. היימן, בעוד מספר ימים בן 66, מתגורר ברמת השרון עם אשתו, שוש. אב לדני, זיו, רני ומירי, וגם סב לנכדים. הוא פנסיונר של אגד, שם ליהטט תחילה בקו ת"א-לוד. אחרי שפרש ממשחק עבר לנסיעות הרחוקות – טבריה וקרית שמונה. הוא פריק של סרטים. יש לו בדירה חדר אישי עם טלוויזיה, די.וי.די וספריית סרטים. הוא צופה כל לילה עד שלוש לפנות בוקר. בבקרים הוא בדרך כלל בייביסיטר לנכדות. הגעתי אליו לשמוע ממנו על ימים שהאוהדים הוותיקים מתגעגעים אליהם.

* * *

צביקה, ראית בזמן האחרון איך נראה הדשא במכתש?

בשנה שעברה הייתי.

והשנה?

השנה לא הייתי. אבל ראיתי בשנה שעברה, הלוואי שבזמנים שלנו היה דשא כזה.

הצליחו לשקם אפילו את כל הדשא באגף הימני, שהיה שרוף הרבה שנים בגללך.

(צוחק) באמת אמרו שלא יגדל שם דשא הרבה שנים, אבל ההנהלה עם קוריס הם עשו עבודה מדהימה. זה היה מגרש אורווה, ואפילו יותר גרוע. והם הלכו והפכו אותו לאיצטדיון בונבוניירה. לא יודע אם אפשר לשחק שם בליגה הבכירה, אבל בעיקרון מה שיש עכשיו עם הצביעה של הטריבונות וכסאות הפלסטיק, זה באמת איצטדיון ברמה. הדשא הזה שנים אי אפשר היה לתת שם פס. אני זוכר שהייתי יודע איפה יש בור ועוקף את כל הבורות.

היית צריך לעבור גם שחקנים וגם בורות.

כן.

למה אמרו שלא יגדל דשא אחריך?

אמרו. דווקא גדל.

הרבה אוהדים אומרים שאתה השחקן הכי טוב ששיחק בהפועל ר"ג.

שמע, כשאני חושב בדיעבד אחורה וניגשים אליי אנשים שאני בכלל לא מכיר אותם, אם זה בטיסות לחו"ל, אנשים עם חליפות, אנשים במשרות גבוהות, ואומרים לי – תשמע, אתה גרמת לנו כזו הנאה ושמחה… אם שימחתי אנשים כל כך הרבה שנים בר"ג, אז זה יפה. תשמע, אני לא בחרתי בעצמי. הבנתי שהיה איזה מישאל, אני שמח שנבחרתי, אני רק מצטער שזה לא קרה 25 שנה יותר מאוחר.

היית מרוויח את מה שהגיע לך.

היה אז כסף, אבל לא כסף גדול. אני התחלתי מוקדם מאוד. עליתי לארץ בגיל 14 וחצי, ובגיל 15 התחלתי לשחק בנערים של הפועל ר"ג. המאמן שלי היה איצ'ה קירשנברג, ובגיל 16 הקפיצו אותי לבוגרים. אני שיחקתי בנערים ובבוגרים. בנוער לא הייתי. ובבוגרים הייתי עם חנוך מורדכוביץ' ז"ל, ועם איצ'ה קירשנברג וברוך קירשנברג, ועם ראובן (כהן), יחיאל מור שאחר-כך היה המאמן שלי, זולר, זבולי. תראה, היו רושמים כל מי שהיה מגיע לאימון. היה את המחסנאי, וולקנשטיין, איזה בולגרי, והוא היה רושם כל מי שמגיע לאימון ובסוף החודש היינו מקבלים שלוש או ארבע לירות דמי אימונים. לא היית מקבל משכורת חודשית. היית בא לאימון – היית מקבל כסף, לא באת – לא היית מקבל. ואפילו אחרי הכסף היינו צריכים לרדוף במועצת הפועלים, לא פעם ולא פעמיים.

בוא נחזור אחורה: נולדת בפולין. מה אתה יכול לספר על משפחתך?

אני התחלתי לשחק בפולין. גרתי ממול למגרש של ויסלה קראקוב. שרצנו שם כל היום. שיחקתי שם בילדים. המשפחה שלי רצתה לעלות לארץ, והאנשים בקבוצה באו לאבא שלי זכרונו לברכה ואמרו לו – תסעו אתם לפלשתינה, אנחנו נדאג לו פה שיישאר איתנו. אני הייתי היהודי היחידי מכל הקבוצה שם.

ובשואה איפה הייתם?

ההורים שלי ברחו מפולין ב-1939 לרוסיה. אני נולדתי ברוסיה בשנת 1943, וב-1945 או 46 חזרנו לפולין. ההורים שלי גרו בסיביר באיזה מקום, אני בכלל נולדתי בקזחסטן. אז חזרנו לפולין ואני שיחקתי בוויסלה, יהודי יחיד.

היתה אנטישמיות כלפיך?

אני לא הרגשתי את זה. כולם היו מהשכונה חברים שלי. אני עד היום כותב פולנית וקורא פולנית, ויש לי עדיין משפחה בפולנייה. אני זוכר ששיחקנו אני והחברים שלי כדורגל בקיץ, ובחורף היינו משחקים הוקי קרח. כשהם היו הולכים לכנסיה להתפלל והייתי הולך איתם, הם היו אומרים לי – אתה תחכה פה, עוד עשר דקות אנחנו חוזרים.

מתי עליתם לארץ?

ב-1956, הגענו שבוע או שבועיים לפני מבצע סיני. אני הלכתי לקיבוץ רמות מנשה, היה לי שם דוד זכרונו לברכה, ונשארתי שם איזה חצי שנה, למדתי קצת עברית. בינתיים ההורים שלי רכשו דירה בר"ג, ברחוב הרא"ה 72, ושם גרתי.

חיפשת קבוצת כדורגל?

כן. ואז אחד מהחברים של אבא שלי, היה צבעי, גר בגבעתיים, אמר לי תבוא תבוא, ניקח אותך להפועל ר"ג. כשהתחלתי להתעניין לאן ללכת, אמרו לי תלך להפועל ת"א או מכבי ת"א, אלה קבוצות גדולות וטובות. פתאום בא החבר של ההורים שלי – תבוא, אני אקח אותך למגרש של ר"ג. ולשם הלכתי. אני זוכר, כמו עכשיו, באתי עם נעלי סניקרס חצאיות כאלה, אמרו לי בוא תשחק, נראה אותך. איך שעליתי למגרש עשיתי לכמה ילדים קרקס, ובאותו רגע ישר הביאו לי טפסים, תחתום וזה.

באת עם יסודות של שחקן מפולין.

כן, כבר שם שיחקתי בליגה סדירה.

מתי עלית לבוגרים?

עליתי בגיל 16, אני זוכר שנסעתי לכמה משחקים עם הבוגרים. משה וארון (המאמן) היה לוקח אותי איתו לחדר. היה אומר לי שהוא לא רוצה שאני אישן עם מישהו מהאלה, שלא יקלקלו אותי. זה היה השנה הראשונה שירדנו ליגה. היה תיקו 3:3 עם נתניה וירדנו. ואחרי זה הגיע דוד שוייצר, 1961, משהו כזה. אצל וארון לא שיחקתי קבוע בהרכב, אבל הייתי משחק.

אבל אצל דוביד הפכת לשחקן הרכב.

אחרי שירדנו, בדיוק התגייסתי. מי ששיבץ אותי ועזר לי בשירות הצבאי היה קופלר האבא. אני הייתי נהג של קצין שלישות בפיקוד מרכז בצריפין. הלכתי לקורס נהיגה ובדיוק התחיל אז אליפות צה"ל בכדורגל. הקצין שלישות היה אוהד הפועל פ"ת, משוגע על כדורגל, והוא לקח אותי שאהיה נהג שלו. עשיתי שירות צבאי קל מאוד. הוא אפילו היה שולח אותי עם האוטו הצבאי לאימון והיה חוזר הביתה עם אחד הקצינים. מי ששיחק איתי באליפות צה"ל היה דוד נתן (שחקן הפועל ר"ג). החתימו אותו לקבע איזה חודש בשביל האליפות. אני פרחתי בנבחרת הפיקוד והבאתי אותה כמעט לבד עד לגמר גביע, שם הפסדנו נגד חיל האוויר. ואז התחילו לרדוף אחריי קבוצות. מכבי ת"א רצתה אותי, אבל כשבאתי לר"ג אמרו לי אין לעבור ואין בטיח. ואז בא דוביד שוייצר עם כל שינוי הגישה שעשה.

המהפכה.

היינו באים למשחקים והיו צועקים לנו 'לגיון הזרים', וכל כולו הוא הביא שלושה שחקני רכש – חודורוב, שלמה לוי ובנבנישתי.

מה אתה זוכר מדוביד?

תראה, אז היה נהוג בכל הקבוצות ששילמו פרמיות על נצחונות. וכשאנחנו באנו בדרישה הזו להנהלה, מי שהתנגד בחריפות היה דוד שוייצר. הוא לא רצה בשום אופן. הוא טען שאי הצלחה במשחקים מסויימים עלול לגרום לשחקנים לריב ביניהם בגלל הכסף. היתה לו כזו מחשבה. אני חושב שזה היה מוטעה, אבל ככה הוא החליט. היינו אולי הקבוצה הראשונה שלקחה אליפות ולא קיבלה פרמיה.

גם אחרי האליפות לא קיבלתם כלום?

לא קיבלנו. תראה, לא היה אז חוזים. לא חוזים כמו היום. אני זוכר שבמשחק האחרון שלקחנו את האליפות, אני לא זוכר מי זה היה, חילקו לנו כסף מזומן, איזה מענק שאספו מאוהדים. לא יודע מי קיבל כמה. אני זוכר שקיבלתי כמה לירות, לא סכום משמעותי. זה מה שקיבלנו. מה שכן, אחרי משחקים היינו הולכים לבלות ביחד. היתה אז תקופה של מועדון 'אריאנה', עם הנשים, והיינו הולכים לארוחת ערב, להצגות, למופעים. זה היה בשפע. בקבוצה היו חיי חברה מאוד מגובשים.

זה דוביד.

זה לא רק דוביד. אני, דוד נתן, שמוליק נחמיאס, כולנו היינו מקבוצת הנערים. גם בילינו ביחד באותה חבורה עם הבנות, עם החברות. גם לפני האימונים היינו מתראים, גם אחרי האימון. השלד של שבעה-שמונה שחקנים היה מאוד מלוכד. אם תסכל על ההרכבים של השנתיים המוצלחות האלה, של העלייה לליגה הראשונה והאליפות, אתה תראה שמהבסיס של 11 שחקנים, ב-99.9 אחוז יש שמונה שמות אותו דבר. זה סוד ההצלחה, שהקבוצה היתה מאוד מאוד מלוכדת. מי שהיה מתחלף זה קצת בהגנה. בדרך כלל דני תיק או מוסלי. אבל שלמה לוי, אני, ששון, ראובן כהן, נחמיאס, חודורוב, בנבינשתי, שיחקנו כל הזמן. אני זוכר שבשלוש-ארבע שנים הפסדתי אולי משחק אחד. אם אתה זוכר, כשהפסדנו נגד מכבי יפו בבית 0:2, אני עליתי לשחק אחרי ניתוח שהורידו לי ציפורן בבוהן. היה לי שם אינפקציה, הלכתי לרופא כירורג בארלוזורוב, אני חושב שהוא חי עד היום, והוא עשה לי את הניתוח. זה היה ביום רביעי. אמרתי לו שאני רוצה לשחק בשבת, והוא אמר לי מה פתאום לשחק. באתי לדוביד והוא אמר לי – אין, אתה תשחק גם עם רגל אחת. שמו לי קצת ספוג על האצבע ושיחקתי.

והיה את המבצר – המכתש.

אני זוכר שהייתי בנבחרת ושחקנים בנבחרת היו מדברים איתי, אם זה מוטל'ה (שפיגלר) או מוצי (ליאון), והיה להם סיוטים מזה שהם צריכים לבוא למכתש. הם ידעו שאם הם באים למכתש, הם מפסידים והולכים הביתה. המגרש הזה עשה להם רע. זה מתקשר עם מה שדיברנו בהתחלה על תנאי המגרש. אנשים שנאו את המגרש הזה בצורה נוראית, ואנחנו ידענו איך לשחק עליו. אם אתה זוכר, המשחקים שלנו היו מוכרעים בעשר הדקות הראשונות. היינו מתנפלים על היריב וכובשים שערים והכל. ובדיעבד, אם תסתכל, לא היה לנו מערך אחורי מפואר. היה קישור עם מנוע בלתי נלאה, בנבנישתי, והתקפה. לא היו אצלנו מגינים תוקפים, לאחרים היה. היה שוער גדול, הגנה בינונית והיה את ההתקפה.

מה הכוונה כשאומרים שהדשא באגף שלך לא היה צומח?

תראה, באופן טבעי רוב הכדורים היו הולכים לצד שלי. התמזל מזלי ושיחקתי עם בנבנישתי, שהיה ספק כדורים בלתי נלאה, ראובן כהן, שהיה שחקן מאוד חכם, וגם השלושה חלוצים – נחמיאס, שלמה לוי וששון לא היו טירונים. מה שאני יצרתי הם הפכו לשערים, וזה רק הוסיף גם ליכולת שלי וגם להעלות את הקרן (הערך) שלי. אני זוכר שאני ובנבנישתי היינו עושים לפחות 40-30 דאבל-פס במשחק. אתה מסתכל היום על כדורגל ורואה שאין דאבל-פס, זה לא קיים.

למה?

לא יודע. אני רק יודע שאין תרופה נגד דאבל-פס. זה הנשק הכי קטלני שיכול להיות במשחק. זה פותח הגנות. כשאני קיבלתי כדור 25 מטר מהשער, המטרה שלי היתה מה שיותר מהר להגיע לכיוון הקורה הקרובה, ומשם להוציא פס החוצה ומזה באו הגולים. היום אתה לא רואה את הדברים האלה. לא מחלוצים ולא ממגינים. השיתוף פעולה שלי עם בנבנישתי היה מדהים, כי הוא שיחק הרבה יותר איתי, הוא אהב לשחק איתי. היתה בינינו הבנה כמעט עיוורת. הוא ידע לתת את הכדור, וגם ראובן כהן וגם נחמיאס, בלי לצעוק ובלי לדבר. כשאני הייתי נותן למישהו את הכדור, הוא ידע שאני אהיה באמצע הקו, או אחרי הקו. היתה ממש הבנה עיוורת בינינו ואנחנו ניצלנו את זה. כשאתה מדבר על איפה שלא גודל הדשא, זה כי הייתי מאוד טכני, מאוד זריז, מהיר, שלטתי בכדור וידעתי לעבור את המגינים בצורה יפה, עם כל מיני טריקים שהקהל אהב. ואז היו אומרים שהוא נתן למגינים לאכול את הדשא.

מה היה התרגיל הכי טוב שלך?

היו הרבה. אני לא יכול לבוא ולהגיד כמו רונאלדיניו, שעושה פיציקלטה שמיציקלטה, או איך שקוראים לזה. אבל אם הייתי משחק היום, היו קוראים לתרגילים שלי בשמות.

למי שלא ראה ולא ידע, בוא תספר איזה שחקן היית.

אני הייתי עובר שחקנים דרך הבטן. הייתי שם להרבה מאוד שחקנים בין הרגליים. הייתי בא מול שחקן, עושה לו הטעייה ימינה, שמאלה, פה, שם, הוא היה מאבד שיווי משקל, שם לו בין הרגליים ועובר. אנשים שבאים לכדורגל רוצים לראות דברים מיוחדים, ובגלל זה אנשים נהנו לראות את הדברים האלה. תראה, אני ראיתי משחק של מכבי ת"א לפני כמה שבועות עם בוזגלו. הבנאדם מרים 16 הרמות, הרמה אחת לא הרים כמו שצריך, וזה שחקן כשרוני. אלה דברים שאני לא יכול להבין. אני הייתי מרים אלפי הרמות וכל הרמה היתה כמו סרגל לבנאדם. ידעתי ששלמה לוי היה מתרומם פנטסטי ואמיץ ולא נורמלי. וגם ששון וגם נחמיאס, מאוד טוב בראש ואמיץ, הם לא פחדו לנגוח. ואני הייתי מרים להם סרגל.

שחקן כמוך בטח היה זוכה לטיפול מיוחד ממגיני היריב.

או-הו, היו מנסים לפוצץ לי את הרגליים. לשמחתי הרבה הייתי מאוד מאוד זריז והתחמקתי. אם החוק הזה של הכשלות מאחורה היה קיים אז, הרבה מגינים לא היו גומרים משחק. היית משחק נגד מוצי ליאון, היה נותן לך פצצות ברגליים והוא לא היחידי. היום אתה יכול לעצור את הכדור עם הגב, ואם נותנים לך בעיטה ברגל ישר צהוב. לא עובר דקה, שחקן אחר נותן לך בעיטה – מקבל אדום. בתקופה של אז לא היה דבר כזה. אם לא היית מספיק זריז, היו נכנסים בך ומפוצצים לך את הרגליים. אם לא ידעת להתחמק מהעניין, היית או באוויר או מאחורי הגדר.

התקפה קטלנית. מימין: ששון, שלמה לוי, ראובן כהן, נחמיאס והיימן (מאתר המכתש)

מה המשחק הכי משמעותי שלך בקריירה?

היו הרבה משחקים. אחד המשחקים שהביא לנו את האליפות היה הניצחון על הפועל פ"ת, 2:3. והיה שם את אלטרסקו זכרונו לברכה, שנפטר לפני חמש שנים מהתקף לב. ועשיתי באמת הצגה גדולה מאוד במשחק הזה. אם היינו מפסידים, אני לא יודע אם היינו לוקחים את האליפות. ניצחנו 2:3 באחד המשחקים החשובים והגורליים ביותר. אלטרסקו שיחק חלוץ ואני זוכר שעברתי איזה שניים-שלושה שחקנים ונתתי לו פס ארבע מטר מהשער והוא נתן את גול המשווה, אם אני לא טועה (הערה: צביקה טועה, אלטרסקו לא כבש באותו משחק מפורסם, אלא שלמה לוי צמד ומשה פרל). 

כבשת צמד בתיקו 3:3 מול מכבי ת"א בבלומפילד, משחק שהעלה אתכם למקום הראשון, ממנו כבר לא ירדתם.

מי שאז עמד בשער של מכבי היה אשר גרטלר. הוא היה שוער לא רע, אבל שוייצר אמר לנו – תבעטו לשער מכל מצב, זה שוער צעיר. ובאמת אחד הגולים שלי נכנס לא בכוונה. בעטתי ופגע במישהו.

מה השער הכי יפה שכבשת בהפועל ר"ג?

קודם כל, אני לא הייתי מבקיע הרבה. בנערים הייתי מבקיע הרבה מאוד, אבל כשעליתי לבוגרים הממוצע שלי היה בין שבע ל-11 או 12 גולים בעונה. היו גולים שניצחתי משחקים, אבל לא זוכר משהו מיוחד. לא הבקעתי גולים מ-25 מטר. אני הייתי עובר אחד או שניים, בא לבד מול השוער ושם את הפס. אולי בעצם היה גול אחד נגד בית"ר ת"א, שכל האיצטדיון במכתש עמד ומחא כפיים. הרימו כדור מהצד של הקיוסק ואני מהאוויר הבאתי וולה לזוויות, באמת גול מהסרטים. היה להם שחקן ארגנטינאי, בונזי, והוא מחא לי כפיים. זה באמת היה הגול הכי יפה.

והגול הכי משמעותי?

לא זוכר כל כך. תראה, את הגול של משה פרל אי-אפשר לשכוח. זה היה 0:1 בלחץ בלתי פוסק שלנו (משחק ההכתרה מול מכבי חיפה) והוא נתן את הגול. לי לא היו גולים שאתה לא יכול לשכוח. כשאני כבשתי, נניח נגד הכח בבית שניצחנו 0:4, עשיתי הצגה לא נורמלית ולא גמרתי את המשחק כי הרחיקו אותי. אבל במשחק הזה הבקעתי שני שערים. עברתי את קפיטולניק ועברתי את ההוא. אז השערים שלי, אני לא יכול להגיד שזה שערים שאי-אפשר לשכוח.

אסור לשכוח שהורחקת במשחק האליפות מול מכבי חיפה.

השופט היה מנחם אשכנזי. אני עצרתי את הכדור ושייע הלד מחיפה בא מאחורה עם שתי הרגליים והביא לי פצצה, שם אותי באוויר חמש מטר. וכשנפלתי זזתי עם הרגל והבאתי לו מכה, ואשכנזי פירש את זה כמו שהיה עם בקהאם באליפות העולם והרחיק אותי. זו היתה טעות שלי, שלא הייתי צריך להחזיר.

מעניין, בראיון שעשיתי עם בנבנישתי הוא סיפר סיפור אחר: שהוא זה שנתן פצצה להלד, אשכנזי חשב שזה אתה ולכן הרחיק אותך. הורחקת על לא עוול בכפך.

לא. אני הורחקתי במשחק הזה לקראת סוף המחצית, זה בגללי.

דוביד צעק עליך בהפסקה.

דוביד לא אהב דברים כאלה. זו היתה טפשות מצידי, כי לא הייתי צריך לנסות להחזיר לו. תמיד חיפשו לי את הרגליים, ובדרך כלל השתדלתי להבליג.

ר"ג יכלה להפסיד את האליפות בגלל ההרחקה שלך. תיקו לא היה מספיק.

היינו חייבים לנצח. אבל כל הזמן התקפנו ולחצנו.

אבל אתם עולים לחצי השני עם עשרה שחקנים.

אין ויכוח, אני הורחקתי ויצאתי החוצה וזה כוח משמעותי, אבל היתה התלהבות והקהל והמגרש. לחצנו אותם, ומכבי חיפה לא היו קבוצה מי יודע מה רצינית. ידענו שהגול צריך ליפול כל רגע. ולמזלנו זה בא מבעיטה של משה.

איך אתה מסכם את התקופה ההיא?

אני יכול להגיד היום מה שכל שחקני העבר אומרים – חבל שלא נולדנו 20 שנה מאוחר יותר. תראה, אני הייתי חבר אגד 35 שנה. הייתי קם בארבע ורבע בבוקר, נוסע ללוד, עובד מהבוקר עד שתיים בצהריים, אחרי זה לוקח אוטובוס, או שברוך חינקיס (הגזבר), שעבד ברמלה היה לפעמים אוסף אותי והייתי בא לאימון שלוש פעמים בשבוע ואחר-כך עולה בשבת ונותן משחקים גדולים. זה לא המצב של היום. השחקנים לא עובדים, מרוויחים יפה, אין דאגה לפרנסה, אתה צריך נטו ראש לכדורגל, מגרשים ברמה מעולה, ובכל זאת אתה רואה שחקנים נפצעים, נשברים כמו גפרורים. אצלנו שחקנים שיחקו רצוף חמש שנים או יותר, בלי להחמיץ משחקים. היום כל שחקן שכואב לו הציפורן לא משחק. ויש היום טיפולים מעולים, מגרשים מעולים, תזונה נכונה. אצלנו המסאז'יסט היה עובד עליך. היה עושה לך שתי נגיעות ברגל, ותלך הביתה. היום כל מה שיש מסביב לכדורגל זה מעל ומעבר.

ולמרות הכל, הרבה שחקנים לא מסוגלים להגביה כמו שצריך.

עזוב, אגיד לך את האמת, אני לא בכדורגל היום. הכדורגל היחיד שאני רואה זה ליגת האלופות, ואני גם חסיד ופריק של ליגה גרמנית. היתה תקופה לפני כמה שנים שידעתי כל דבר שם. אני מכיר את הליגה הגרמנית יותר טוב משאת הליגה שלנו. שחקנים בארץ אני לא מכיר. לפעמים אני רואה משחקים בארץ, אני אומר אולי הטלוויזיה לא בסדר, אולי משהו התקלקל. הכל בסלואו מושן, לא זז. שחקנים רצים ארבע וחצי דקות, ונגמר המשחק.

ואצלכם ראו הצגות.

תשמע, שחקני כדורגל זה כמו שחקני קולנוע. מי ששחקן קולנוע מוצלח, אנשים באים לראות אותו. אנשים באו למשחקים שלנו כי ידעו שהם יקבלו תמורה. אנחנו רצנו, עשינו להם דברים יפים, אנשים באו עם התרוממות רוח. אני מכיר את זה על הבשר של החתן שלי, אוהד שרוף של ר"ג. כשהקבוצה מנצחת, הוא כל השבוע שמח. לכן, כשאני מסתכל היום על המשחקים של ברצלונה ורואה מה עושה מסי, אני מתמוגג. לפני משחק שלהם אתה מראש יודע שאתה תראה דברים לא רגילים, וזה מה שאני עשיתי.

אתה היית מסי של הפועל ר"ג בשנות השישים?

הייתי מאוד מהיר, מאוד זריז, אני גם עשיתי דברים כמו מסי. הייתי עובר אנשים בהטעיה, אנשים היו נופלים, אחד שמאלה, אחד ימינה, הייתי עובר דרכם כאילו דרך מים. היום אני לא רואה שחקנים כאלה. היום המשחק יותר מחושב, יש רובוטים, הכל מונוטוני, אין דאבל פסים, אין הפתעות, אין כלום. יש כל מיני מספרים, 2-4-4, 1-5-4, עזוב אותך מספרים. בשנות השישים הייתי בגרמניה וראיתי אימון של בורוסיה מנשנגלדבך הגדולה, עם וייסוויילר (המנג'ר). הוא נתן להם 45 דקות בלי הפסקה אותו תרגיל. הם שיחקו ארבע נגד שתיים, או שלוש נגד שתיים, וזהו. ואנחנו אמרנו – איזה אימון משעמם, בא לך להקיא מזה. אבל אם אתה מסתכל היום, זה הסוד של הכדורגל. כי בארבע נגד שתיים אתה לא יכול לעמוד, אתה חייב להיות בתנועה כל הזמן, להיות עם הראש למעלה, לחפש איפה לקבל את הכדור, חייבים לרוץ. אצלנו אנשים עומדים. ראיתי בטלוויזיה בשבוע שעבר את מכבי נתניה – מכבי ת"א, פשוט גועל נפש. שתיים וחצי פסים אין.

אם אגיד לך שההישג של אלי כהן בגביע המדינה יותר גדול מהזכייה באליפות, מה יש לך לומר בנושא?

בגביע אתה צריך להיות מאוד מרוכז במשחקים שיש לך. בליגה לא מזיק שיש מזל, אבל המזל מתפרס על פני 30 מחזורים. מה שאתה מקלקל במחזור מסוים, יש לך אפשרות לתקן לכל אורך הדרך. בגביע אין לתקן. אתה חי את הרגע. ר"ג התעלו על עצמם, אין ויכוח, אבל שיחק לידם גם מזל וגם חוסר יכולת של היריבות. כי זה לא היו משחקים שניצחו בהפרשים גדולים.

בסך הכל קבוצה מתחתית הליגה השנייה.

נו, ואיך הם עלו תזכיר לי? היו כמה משחקים שניצחו בפנדלים.

גם לגרור קבוצות בכירות לפנדלים זה הישג.

אז בסדר, אתה מסתגר קצת ומעיף כדורים לאאוט ועם טקטיקה נכונה של מאמן, והשחקנים רואים במשחקים האלה מוטיבציה יותר גבוהה. הם אומרים – עוד מדרגה אחת ואני על הפודיום. וזה מה שהיה. אליפות זה יכולת. אתה לא יכול לשקר. אם אתה יוצא תיקו, אז הקבוצה השנייה מנצחת.

מה קורה איתך אחרי האליפות?

אני עד שנת 1970 שיחקתי בר"ג.

והספקת גם לרדת איתה לליגה שניה. למה ירדו?

הקבוצה לא היתה מספיק טובה. אז היה משה ליטבק המאמן. גם בשנים שלקחנו אליפות, התמזל מזלנו שמי שהיה מנהל הקבוצה היה יגאל וארון זכרונו לברכה, מנהל בכיר מעיריית גבעתיים, שהיה הבנאדם הנכון בזמן הנכון. תראה, אני אספר לך קוריוז. היה לנו משחק שהיינו צריכים לשחק בחיפה, ושוייצר בא וביקש לנסוע יום קודם לחיפה. אז הוא בא למזכיר מועצת הפועלים וביקש, והוא ענה לו – מי אמר שאתם צריכים לנסוע יום קודם? תסעו שעתיים לפני המשחק. דוביד אמר – אבל הם צריכים לאכול. אז הוא ענה לו – לא צריכים לאכול, תקחו סנדביצ'ים. ואתה לא יכול להגיד שהאגודה לא החזיקה את עצמה ולא היה כסף. כל משחק במכתש היה שבע שמונה אלף. המגרש היה מפוצץ עם כל זה שהיתה שם גבעה ואנשים לא יכלו לשבת שם. אז איפה כל הכסף הזה? הכסף נכנס למועצת הפועלים, והם החזיקו בכסף הזה את הכדורסל, את הכדורעף, הכדורמים, הפינג-פונג. זה לא התנאים של היום.

למה ירדתם?

אולי גם השחקנים שעלו מהנוער לא מצאו את עצמם, ואז התחילו כל מיני חיזוקים של כל מיני שחקנים. לא הביאו את מי שהיה צריך להביא. היה לנו חוסר מזל והקבוצה ירדה ליגה. הקבוצה כמעט ירדה שתי ליגות. אנחנו ניצחנו את נחליאל 0:4 ונשארנו בקושי בליגה א'.

ומכאן אתה עובר למכבי ת"א.

הייתי שבע, ממורמר ומדוכא מכל ההתנהלות שהיתה בקבוצה וכל החוסר עניין, ובאיזשהו שלב אמרתי שנמאס לי מכדורגל. כי כשיש לך יכולת ואתה רץ ומשתדל ומוסר את הכדורים, אבל בגלל ששחקנים אחרים לא מנצלים את התוצרת שלך ולא שמים גולים, אז באיזשהו מקום אתה מתחיל להיות אדיש. כבר לא הייתי צעיר במושגים של אז, אז אמרתי לעצמי בוא נמצא דרך ליהנות קצת מהכדורגל. ואז באה ההצעה של מכבי ת"א, שדיברו איתי ועברתי.

ובמכבי מה עשית?

שיחקתי שם ארבע עונות, מ-1970 עד 1973. לקחתי איתם גביע, לקחתי אליפות, לקחתי אליפות אסיה לקבוצות. שיחקתי עם גיורא שפיגל, דוד קרקו, נסים בכר, צביקה רוזן, מיקו בלו, בר-נור, לופא קדוש. הייתי בחברות גדולה מאוד עד היום עם בכר, טלבי וקרקו. היינו בנסיעות מבקשים תמיד להתאכסן בסוויטה של ארבעה. ובתקופה של מכבי חזרתי לנבחרת. ושם נהניתי, נהניתי במיוחד מהניהול. בשבת היינו מנצחים משחק, ביום שני היה אימון, היינו באים לחדר ההלבשה, ישב שם לייבוביץ' (המנהל), היה שולחן לפניו, היתה ערימה של כסף, אני לא צוחק, היה אומר לך – בוא. מגיע לך 200 לירות, או 300 לירות, היית מקבל את זה במזומן והולך. בראשון לחודש מעטפה עם משכורת. בהפועל ר"ג היה מרדף בלתי פוסק אחרי הכסף. היו נותנים לנו צ'קים, היינו הולכים לבנק, הפקיד היה אומר אין כיסוי. אני הייתי נותן לאשתי את הכסף שתלך להוציא. היתה הולכת לבנק, רואה שאין שם כסף, היתה רצה למועצת הפועלים, עושה להם סקנדלים. ואת זה עשו לי כשאני הייתי הכוכב של הפועל ר"ג.

למרות הכסף הגדול במכבי, המשכת לעבוד כנהג באגד.

כן, ודאי. שיחקתי במכבי תחת שלושה מאמנים. עם ישראל חליבנר לקחנו גביע, עם איציק שניאור אליפות ואחר-כך בא יוסלה מרימוביץ'. ובתור נהג באגד הייתי יכול לבוא רק לשלושה אימונים. אני זוכר ששניאור עשה לי מוות. הוא עצמו היה חבר דן. הייתי אומר לו – איציק, אתה מכיר את הסיפור, אני יכול לבוא רק שני, שלישי וחמישי. הוא אמר לי – לא מעניין אותי, אתה חייב לבוא גם ברביעי. אז הרבה פעמים הייתי לוקח יום חופש, מפסיד יום עבודה על מנת לבוא לאימון, אבל במכבי לפחות הכסף היה בזמן ויכולת לבנות על הכסף הזה.

ואחרי זה?

עברתי להכח. מי שעבד איתי באגד היה אליעזר שפיגל, אבא של גיורא, הוא אימן את הכח ואז הכח לקחו אליפות. הוא שיכנע אותי כל יום, עשה לי שטיפת מוח – תבוא להכח, תבוא להכח, מאוד ביקש שאעבור. בסוף באתי להכח. נסענו למסע משחקים באמריקה, נתתי מסע מדהים, הבקעתי שם הרבה גולים. כשחזרנו פרצה מלחמת יום-כיפור, דני הבן שלי היה בן שבוע. הלכתי למילואים ובזה נגמרה העונה של הכח. הייתי שבעה חודשים מגוייס, הייתי בגדוד טנקים בסיני, בא למשחקים בלי אימונים. נגמרה העונה, ואמרתי עזוב אותי מהכח, עזבתי וחזרתי להפועל ר"ג.

העונה עם קלדרון, סורינוב ולוריה.

מי שנזכר בי זה ההוא שהיה המעסה, בני קונפורטי (המאמן). הוא אמר – סוסים זקנים לאורווה. אני הייתי בא לכל אימון, הייתי נשאר יותר מהכל, רצתי יותר מכולם, אבל לא שיחקתי. קונפורטי קרא לי לחדר, אני זוכר מילה במילה. אמר לי – תשמע, אני רוצה להשתמש בשחקנים שיש לי, וכשאצטרך אותך אני רוצה שתעמוד לרשותי. אמרתי לו – אתה מסתכל עליי לפי הגיל או לפי היכולת? אני כבר הייתי בגיל 32. אמרתי לו – תסתכל מה אני עושה פה לכל הילדים האלה. ואז היה יהודה ירושלמי המנהל. הוא בא אליי ואמר תשמע וזה… אמרתי לו אין תשמע ואין ככה. אמרתי לו – אין לי שום בעיה, אני את שלי עשיתי, אני יכול ללכת הביתה, אני בא בגלל שאני רוצה לעזור לקבוצה.

אני דווקא זוכר אותך בכמה משחקים. אתה מימין, שימעלה שוחט משמאל.

זה היה יותר מאוחר. כי אם אתה זוכר פיטרו את קונפורטי והביאו את אורי ויינברג, ואז ויינברג אמר – אני רוצה שאתה תשחק. כי אחרי האימון הראשון הוא ראה מה אני עושה וחזרתי לשחק. היתה עונה לא רעה, וכששמעון בן-יהונתן בא, שיחקתי חצי עונה וגמרתי. היה לי סיפור עם הרגל. התברר יותר מאוחר שהיה לי סתימות זפת בוורידים בגלל שהייתי מעשן הרבה.

היית מדבר פולנית עם סורינוב.

כן. היה אז אלי אפרתי, המנהל שבא מהפועל ת"א, והם הביאו את החיזוק ההוא. תראה, היתה לי בזמנו שיחה נוקבת עם רוני קלדרון. הוא בא באחד האימונים ואומר לי אני רוצה לדבר איתך. ולא היה לי איתו שום בעיה וכלום, והוא פתאום התחיל להגיד לי – אתה חופר פה בקבוצה, כאילו אני יוצא נגדם, נגדו ונגד יוז'י. אמרתי לו – תגיד לי, על מה אתה מדבר? אני ויוז'י היינו ידידים עוד לפני הקבוצה. אני הייתי אחד הראשונים שפגשתי אותו כשהגיע לארץ מפולין. אמרתי לקלדרון – אני מחפש את טובת הקבוצה. אז ליבנו את היחסים שלא יהיה בלגן. הוא חשב שכאילו אני הולך לקלקל לו משהו.

אולי כי לא שיחקת והיית ממורמר.

אף אחד לא הרגיש שאני ממורמר, לא דיברתי עם אף אחד. היו משחקי ידידות באמצע השבוע, הייתי בא לאימון, לא היה נותן לי לשחק, הייתי אוכל את עצמי והולך הביתה.

איך אתה מסביר את הכישלון שלא עלו באותה עונה?

החיבור של השחקנים האלה לא היה הכי… בוא נאמר, מבחינה ספורטיבית, הכי נכון. מבחינת יחסי אנוש, זה לא היה החיבור כמו שהיה החיבור בין חודורוב, בנבנישתי, שלמה לוי ואנחנו. החיבור הזה לא היה נכון, לא היה מוצלח. כי אם תיקח את השחקנים באופן אינדיוודואלי, הם שחקנים גדולים ומצויינים. סורינוב, קלדרון, שוחט. שימעלה היה כישרון שהיה צריך להיות שחקן ענק. בסופו של דבר זה התפספס בגדול. אני יכול להגיד שבתקופת האליפות  מבחינת כשרונות היו פחות.

אז למה לא עלו?

כי היו כל מיני דברים וכל מיני שמועות וכל מיני בחישות מסביב, שאני לא רוצה להיכנס אליהם ואני גם לא יודע. אבל דיברו, זרקו. אני גמרתי את המשחק, גמרתי אימון, רגליים והביתה. אבל אני יודע שזה היה.

היה מה?

כל מיני דיבורים על ההתנהלות ויחסים… וכל הסיפורים, כמה ישרים היו וכמה לא.

אתה מתכוון למכירות משחקים?

כל מיני דיבורים, אין לי מושג. ולכן אני אומר מאוד בזהירות – אני לא יודע כמה דברים היו נכונים. אף פעם לא נכנסתי לזה, התרחקתי מזה כמו מאש.

לא נהנית בשנה וחצי שחזרת.

לי היה מאוד מוזר לחזור לר"ג ופתאום למצוא את עצמי שחקן שולי לגמרי. לא רק שולי, יושב על הספסל ולא מקבל דקה של משחק. זה התפוצץ אצלי, וזה התפוצץ רק אצל בני קונפורטי זכרונו לברכה. תשמע, זכותו של מאמן להחליט איך שהוא רוצה, אבל אני יכול לבוא ולהגיד שזה לא היה קשור לכדורגל. אני לא יודע ממי היה מושפע ומה אמרו לו, אבל עובדה שהתחלף המאמן וחזרתי להרכב.

אבל תשמע, קונפורטי היה בקבוצה בסך הכל שני משחקי ליגה. הוא התפטר אחרי המחזור השני, אחרי ה-0:0 במחנה יהודה.

אני לא זוכר שהיה רק שני משחקים. לא זוכר שזה היה ככה, אבל שנה אחרי זה פתחתי את העונה, הכל היה בסדר, זה היה עם שים בן-יהונתן, אבל אז הרגשתי כאבים ברגל והתברר שיש לי סתימות זפת ופרשתי. אחרי שהפסקתי לעשן והתחלתי ללכת ברגל, זה עבר.

לאחר שפרשת אימנת את הנערים בהפועל ר"ג.

כן. אצלי בקבוצה שולי גילארדי רצה להיות שחקן. אמרתי לו – תשמע, אתה תהיה שוער, תהיה שחקן הרכב קבוע וכולם יקנאו בך בבית-ספר. הוא לא רצה להיות שוער, רצה להיות מגן. אני שכנעתי אותו בכוח. היה אצלי יובל נעים. יובל היה מקבל ממני סטירות כל יום על ימין ועל שמאל, הייתי שולח אותו הבית 6,000 פעם בחודש. הוא היה חוצפן, היה עושה בלאגנים, כמו היום. הוא איש חמוד, אבל חם מזג. אמרתי לו – אם אתה לא תהיה שחקן, אתה תהיה פושע. ככה אמרתי לו. ואבי ברשצקי היה אצלי, ועוזי צדקה היה אצלי, תפוחי היה אצלי, ושחקנים שהם היום בעלי אימפריות, פטרושקה, גם הוא היה אצלי. אחד האנשים העשירים במדינה. הכנסתי את הגיס שלי, אהרלה רוזנטל, להיות מנהל קבוצה שלי. הייתי שלוש שנים מאמן נערים בר"ג, אחר-כך אימנתי את הנוער של רמת-השרון.

מה הקשר שלך כיום לקבוצה?

אין קשר. אבל לפני שנה היה ירון בר-לב, לקח על עצמו ואירגן את המנויים לוותיקים בצורה מאוד יפה, מאוד מכובדת, זה ודאי ביחד עם הסכמה של מנהל הקבוצה קוריס. הם עשו את הכסאות והכל, ובאמת בשנה שעברה הייתי בהרבה משחקים. השנה אני כבר לא הולך. אבל כשאני לוקח את העיתון ספורט ביום ראשון, אני מסתכל על ר"ג. לא שאני לא יודע מה קורה כבר במוצאי שבת, כי החתן שלי, ירון ורדיצקי, והמחותן שלי, יוסף ורדיצקי, שניהם משוגעים על הקבוצה. משחקי חוץ, משחקי בית, לא מפספסים. אתה רואה את המפית לתינוקת בצבע צהוב? אז אסור לשים לה. יש פה אדום, רק אדום. הצהוב זה בשביל הנכדה השנייה.

איך הפועל ר"ג כיום?

הקבוצה צריכה בכל מחיר, בכל מחיר, לעלות ליגה, כי צ'אנס כמו שיש השנה לא יהיה. זו הזדמנות חד פעמית. הם צריכים לעלות. לר"ג יש פוטנציאל של קהל, והרמת גנים אוהבים את הקבוצה. כמו שאתה לא מחליף אמא, ככה לא מחליפים קבוצה. וכשקצת מצליחים, אנשים חוזרים. אני בטוח ומאמין שאם הקבוצה תעלה, יחזרו עוד כמה אחוזים של אוהדים. ר"ג יכולה להביא קהל.

איך תרצה שהאוהדים יזכרו אותך?

זה כבר תלוי בהם. אבל רק שיזכרו לטובה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ראיונות, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

26 תגובות על צביקה היימן

  1. מה קורה הגיב:

    מ.ל.ב
    ‏25 לינואר 2009
    לכבוד:
    גב' גילה אורון
    הממונה על מחוז ת"א
    יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה
    משרד הפנים
    באמצעות פקס: 03-7632563

    ג.נ.
    הנדון: מניעה מכוונת להעלאת נושא בועדה המקומית לתכנון ולבניה – גבעתיים

    1. הנני פונה אליך בנושא שבנדון הן מתוקף היותך הממונה על המחוז מטעם משרד הפנים ולעניינינו גם יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה.

    2. מזה למעלה מ-1/2 מנסה הח"מ שהינו כמובן, מתוקף החוק, חבר הועדה המקומית לתכנון ולבניה – גבעתיים להביא בפני הועדה נושא תכנוני מובהק בעל השלכות ציבוריות נרחבות.

    3. למרות פניות חוזרות ונשנות מדי חודש, עד כה נשלחו שש פניות כאלו (מצ"ב האחרונה
    מיום 05.01.2009), לראש העירייה המשמש כמובן כיו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה –
    גבעתיים מתחמק הנ"ל מפניות אילו ומסרב בעקביות מלאפשר לח"מ את מימוש זכותו החוקית ציבורית להבאת הנושא לדיון ולחלטה בפני הועדה, כפי שחוקי וראוי היה שיעשה.

    4. אציין שישנן הוראות , פסיקות ותקנות רבות הקובעות כי הזכות להעלאת נושאים על סדר יומה של ועדה המקומית לתכנון ולבניה הינה זכות המוקנית בחוק לכל חבר ועדה ולטעמי , בלשון המעטה, חלף פרק זמן רב, בהרבה מעבר לסביר בו לא מאפשר ראש העירייה יו"ר הועדה מימוש זכות זו הלכה למעשה.

    5. הנני מבקש להוסיף כי ההשהיה המכוונת של כינוס הועדה המקומית לתכנון ולבניה – גבעתיים, יש בו משום פגיעה בכוונת המחוקק בדבר הפעלתה ודרכי עבודתה. אופן התנהלות זה הינו כמובן שלא ממין העניין.

    6. על כן אבקש התערבותך וסיועך, באמצעות הכלים המוקנים לך בחוק, לאפשר לח"מ
    מימוש זכותו החוקית ציבורית להבאת הנושא בועדה המקומית לתכנון ולבניה -גבעתיים.

    בכבוד רב

    חבר המועצה יורם פומרנץ
    ראש רשימת "גבעתיים הירוקה"
    חבר הועדה המקומית לתכנון ולבניה – גבעתיים

    העתקים:
    מר ראובן בן שחר – ראש העירייה יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה – גבעתיים.
    מר מושיק גולדשטיין – מ"מ ראש העירייה יו"ר ועדת המשנה המקומית לתכנון ולבניה – גבעתיים.
    גב' ציפי אובזילר – חברת המועצה חברת ועדת המשנה המקומית לתכנון ולבניה – גבעתיים
    יו"ר סיעת "גבעתיים הירוקה".
    חברי הועדה המקומית לתכנון ולבניה – גבעתיים.
    א אדריכל רפי גרציאני – מהנדס העיר מזכיר הועדה המקומית לתכנון ולבניה – גבעתיים.
    מר יעקב ילוביץ – מנכ"ל העירייה.
    עו"ד אירית אורון – היועצת המשפטית לעירייה.
    מר מאיר טלמור – מבקר העירייה.

  2. מה קורה הגיב:

    פומרנץ ממשיך במאבק על "המכתש"

  3. מיקי ר. הגיב:

    תודה לשלמה מן על עוד כתבה מלאה באהבה.

    היימן, אוהבים אותך מלא מלא. נשמח לראות אותך חוזר שוב למכתש ומרגש הרבה מאוד אנשים ביציע. מי שראה אותך רץ במכתש לא ישכח את זה לעולם.

  4. יאללה סולחה הגיב:

    שלמה – יופי של ראיון!!!
    וכל הכבוד על זה ששמת גבולות לכל הטוקבקיסטים המסיתים וסגרת את הכתבה הקודמת לתגובות.
    ככה תעשה בכל פעם שמישהו יגיב על משהו שלא קשור וילכלך.אפילו תמחק בלי חשש.

    מאז שהיתה סולחה בין הירונים הרוחות נרגעו ואפילו מנצחים במגרש.
    אפילו היימן הגדול בעצמו אומר ששילוב בין בר לב לקוריס הוא שילוב מנצח שהצליח להחזיר אותו בצורה מכובדת למגרשים.

    מי שאמר שלקוריס אין מושג וציפה שנפסיד כדי לרקוד על הדם ציפתה לו הפתעה
    ומי שאמר שבר לב הוא מנחוס שיאכל את המקלדת כי ניצחנו איתו ביציע ועוד ננצח בעתיד.

    אני גם מציע שכל הטוקבקיסטים מטעם ירגיעו את העניינים ויפסיקו ללכלך על שני המחנות.
    אין קבוצה בלי אוהדים ואין קבוצה בלי הנהלה שרואה את הדברים בצורה נכונה מהצד שלה וצריך לכבד את זה.

    בואו ניסע לחיפה ונביא שלוש נקודות בדרך לליגת העל- יאללה רמת גןןןןן

    היימן הוא נכס, סמל, אותות ומפתים.
    לא ראיתי אותו משחק אבל האגדות והסיפורים מספרים שזו היתה חוויה.טוב שיש צ'קאנה.

  5. אהרון הגיב:

    מסכים עם כל מה שהימן אומר. ראיתי אותו משחק, קשה להשוות אותו לשחקנים שיש היום בארץ כי פשוט אין שחקנים מהסוג שלו. הכדורגל היה אחר לגמרי
    אבל מדובר בשחקן שפשוט היה בלתי ניתן לעצירה על הקו הימני.

  6. רוני שוחט הגיב:

    השחקן הכי גדול בהפועל ר ג בכל הזמנים
    הרבה הרבה טוב לך ולכל המשפחה

  7. ליונל הגיב:

    השם היימן תמיד היה ותמיד יהיה שם מרגש בהפועל רמת גן. אני לא ראיתי אותו אבל אבא שלי היה מספר לי.
    הסיפורים איך הוא נותן להגנות לאכול דשא הם לא סתם אגדות מצוצות מהאצבע.
    תחשבו על שחקן כמו צקאנה רק מהיר יותר וממזרי יותר. אני מדבר על הכדורגל של פעם שהמגינים לא היו מאומנים כמו היום , תארו לכם מה אחד כמו היימן היה נותן להם לאכול חצץ.
    מענין אם יש באיזה מקום קטע וידאו על היימן שאפשר יהיה להבין כמה היה גדול.

  8. עמיר פרידמן הגיב:

    את זה לא אשכח בחיים. זה היה צפונית לאילת בתחילת שנות ה80. עשיתי בט"ש בגיזרה מול מצרים עם גדוד השריון שלי. התכוננתי לסיור קו והמתנתי שיגיע חובש לסיור. הייתי אז בשנות העשרים שלי.פתאום מופיע בחור שהיה מוכר מאוד, נראה כפול ממני בגיל. הוא שואל – אתה הסיור? ואני שואל אותו אתה החובש? והוא אומר לי שכן ועולה ומתיישב על הקומנדקר מאחורה על המאג. יצאנו לדרך ואז אני אומר לו "תגיד לי, חובש, איך קוראים לך?" ואז הוא אומר לי "צביקה היימן". הייתי בשוק. אני שזכיתי לבוא עם סבא שלי למשחקים במכתש משנת 64, וכבוגר האימפריה של שנות ה 70 (ביציע כמובן) עושה סיור עם היימן… יענו מסי יושב אצלי בסיור. כמובן שכל הדרך טחנתי לו בגאווה את כל המבצעים שלו מהחלק הימני של הדשא.

    איזה אגדה ההיימן הזה. איש יקר במלוא מובן המילה.

  9. אדום עתיק הגיב:

    לפני מספר שנים ישב איתנו ביציע אוהד מבוגר מאוד ובין השיחות והזכרונות הוא סיפר לי איך הביא לקבוצה ילד פולני שרצה וידע לשחק ,צביקה היימן. הסיפור של צביקה סוגר לי מעגל . אני לא יודע אם צביקה היה השחקן הכי טוב בקבוצה ,קשה להיות הכי טוב כאשר משחקים לידך ,שלמה לוי,נחמיאס,קובינה וששון ומאחור בןבן. אבל ללא ספק צביקה היה אטרקטיבי ,מקרקס הגנות, מבשל שערים וגם מבקיע (שימו לב איך אמר שלא הבקיע הרבה בעונה "בין שבע לשתים עשרה..",היום זה היה עושה אותו מלך השערים).צביקה היה ,מה שקראנו ,קיצוני סופה ומרים הרמות לרחבה .בשכונה הסתובבה אגדה, שליד הקו ,היכן שהיום ספסל היריבה,היתה גבעונת (כל המגרש היה בורות וגבעות) ומשם היימן היה מרים הגבהות לרחבה.
    הסיפורים על המכתש מטיל האימה נכונים ,הקהל ,הקבוצה ,המשטח השחקנים ,כל אלה היו גורמים ליריבה להפסיד נקודה (מתוך שתיים) כבר בצומת עלית….

  10. דמבלה הגיב:

    תענוג
    כן ירבו ראיונות מרגשים ומרתקים כאלה

  11. ד הגיב:

    היימן היימן היימן. אין עוד אנשים ושחקנים כאלה.
    היום כולם עשויים מפלסטיק שביר.
    שתזכה לבריאות ואריכות ימים צביקה

  12. זוהר הגיב:

    שלמה
    ראיון שופרא דה שופרא
    כל הכבוד

    להמשיך ככה

  13. רוני שוחט הגיב:

    לשלמה שלום
    אני חייב לחזור לכתבה על צקאנה
    איך אתה לא מתבייש לצטט כותרת מהמקומון בקשר לדברים
    שיובל אמר על צקאנה לעשות מלחמה וללכלך את יובל
    אולי כדאי קודם לברר אם הדברים
    אתה יכול לצלצל אלי ולקבל פרטים

  14. ל-רוני שוחט הגיב:

    אתה קרציה אמיתית
    אתה ממשיך לזרוע לכלוך בכל מקום בהגנה על התינוק שלך יובל
    למה אתה לא מגיב את זה בכתבה על צקאנה אלא מלכלך גם פה
    את מי מעניין מה אתה חושב
    למי אתה מטיף מוסר יא אפס
    אתה מתגלה בפרצוף האמיתי שלך
    אתה כאילו חייב להרוס אפילו כתבה על היימן בגלל הטמטום החולני שלך
    לשלמה – תמחוק את השטויות של רוני שוחט וגם את שלי

  15. רוני שוחט הגיב:

    למאת רוני שוחט
    אני לא מלכלך ואני מכבד אותך
    אם הייתה כותב לעניין ובשמך האמיתי היה אפשר לדבר

  16. ל-רוני שוחט הגיב:

    אז תגיד לי מה הקשר בין הכתבה על צביקה היימן לבין מה שאתה כתבת לא לעניין על שלמה מן שצריך להתבייש
    זה בדיוק ללכלך
    אל תכבד אותי אבל אולי תכבד את שלמה מן שעושה מה שנראה לו

  17. רוני שוחט הגיב:

    התגובה באה לפה בגלל ששלמה סגר את האפשרות
    להגיב בנושא של צקאנה
    שלמה הסביר שהוא סגר את האפשרות להגיב עקב ליכלוכים מיותרים

  18. לכולם הגיב:

    בהמשך לתגובה של רוני שוחט, אני לא מבין למה עושים רעש מכל איזו משפט פחות מוצלח של שלמה מן. מדובר בבלוג אישי של אוהד אמיתי בלב ובנפש של הקבוצה שלא כותב הכל תוך כדי מחשבה מעמיקה אלא יורה את אשר על ליבו.
    גם לשלמה מן יש התבטאויות פחות מוצלחות כמו השימוש שעשה בביטוי השגוי של יובל נעים לצרכי ניגוחו של יובל נעים ובקשה להתנצל.
    זה לא טור שכותב עיתונאי בעיתון של המדינה שכל העולם קורא ויש אחריות גם לעורך הספורט ולעורך ראשי.
    לא צריך להתייחס לכל שטות שכותב שלמה מן ולקחת באופן אישי, גם לא צריך להתייחס לניתוח המקצועי שלו אחרי משחקים ולהמלצות באיזה מערך יש לשחק ועם כמה שחקנים צריך לתקוף. זאת דעתו האישית בלבד והיא לא יותר טובה מהדעה של יענקלה ליבמן או דלאל.
    מצד שני כדאי מאד לקרוא ולהנות חלק מהפוסטים הנוסטלגיים הנפלאים שכתב שלמה מן, כמו לדוגמא המפגשים עם שחקני עבר גדולים ועוד זכרונות מהימים היפים במכתש.

    אבל כדאי מאד להנות מחלק מהפוסטים היפים והנוסטלגיים שלו שבהחלט נהניתי לקרוא כל מילה בהם.

  19. הבלוג של שלמה הגיב:

    זה הדבר הכי חם בגבעתיים ורמת גן
    בכל פעם שנדלק אצלי המחשב אני נכנס לימים עברו דרך שלמה והבלוג המצויין הזה.ואפילו ההתנצחויות בעד ונגד ההנעלה מעבירות את הזמן בציחקוקים.
    המשך בעבודתך שלמה.כל הכבוד

  20. oscar הגיב:

    אני אחד מאלה שהיו עומדים על האופניים, לפני שהגביהו את החומה.
    עד היום לא שוכח איך היימן היה שורף את הדשא, כמו סופה.
    אין היום שחקנים האלה.

  21. הערה הגיב:

    זה לא ראובן הלד אלא שייע הלד במשחק אליפות ב-64', ראובן זה הבן משנות ה-80

  22. דוד אדרי הגיב:

    כן אני זוכר. הייתי שם במשחקים הגדולים של עונת האליפות. לא החמצתי ולו משחק בית אחד. הייתי אז בשביעית.היו כמה דברים שאיפיינו את משחקי הקבוצה במיוחד: 1. שמחת המשחק. 2. עבודת צוות מדהימה. 3. החיבור המושלם בין הקישור לחלוצים. 4. שחקני מפתח שמספרם להשגת התואר היה מסה קריטית: חודרוב, יניאק, בנבנישתי, ראובן כהן, שלמה לוי, ששון והיימן (גם האחרים היו כמבון שחקנים טובים שנתנו את הלב והנשמה).

    ובקשר לצביקה היימן: אני עדין חושב, וצביקה לא סיפר על כך בראיון, שהטריק שבגללו האוהדים נהנו ביותר היה זה: הוא היה מקבל כדור בכנף הימנית מראובן כהן או מבנבן, בערך כ – 30 מטר מהשער. עם הפנים אל המגן היריב, היה מתכופף מעט, ותוך כדי היה מקפיץ בקשת גדולה את הכדור בעקב רגל ימין מעל לגבו שלו ומעל למגן שלו, עוקף אותו מימין או משמאל,מקרקס בין הרגלים עוד מגן מבוהל שרץ מולו, והנה הוא כבר בפינת רחבת ה – 5 לבדו ליד עמוד השער. מכאן היה מחליק פס קצר לשלמה לוי, או לנחמיאס, ואז לקהל לא נשאר אלא להתרומם כאיש אחד ולהרעיד את כל מתחם המכתש ב..גול….. אני חושב שאת הנהמה הזאת שמעו גם אלא הנמים לעד בחלקה ההיא שבנחלת יצחק…

  23. קלדרון ניסים הגיב:

    😆 לחבר ילדותי האחד היחיד והמיוחד,צביקה "הפולני" היימן.
    כבוד גדול ותענוג לא קטן, היה לראות אותך מלהטט בימים שהכדורגל ,אכן היה רומנטי ומלהיב,
    למרות שקבוצתך הפועל ר"ג,הפסיקה את רצף האליפויות של קבוצתי האהובה הפועל פ"ת, תמיד ידענו לכבד במיוחד את כשרונך הרב,שמור על הבריאות וד"ש חם לשוש הספרית.אכן היו ימים. 😆

  24. בתחן הגיב:

    איזה בן מכועריש לך אני בחיים לא ירצה שהיה לי ילד כזה כי הוא רצח מכוער 😡 😡

  25. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    עבורי צבי היימן הוא המסי של אז לא אשכח את הגול שהבקיע מבעיטת קרן עוד טרם הלאומית בלאומית כבר הייתי חייל ממושמע ולא הגעתי למשחקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s