המזוכיזם בהתגלמותו

הפועל ר"ג מובסת הערב 5:1 בטדי נגד בית"ר ירושלים בעוד מסמר לארון העליבות * כ-35 אוהדים פתחו את המשחק, רק עשרה שרדו עד הסוף המר

הם היו 35. אולי 37. בכל מקרה פחות מ-40, כולל כמה בני משפחות של שחקנים. נסגור על 29 אורדונים נטו, שנסעו אחרי הקבוצה המוכה והמושפלת שלהם לעוד מוות ידוע מראש. לא ברור מה מניע אותם. גם אני ניסיתי להבין בדרך. היה לי הרבה זמן, אבל לא הגעתי לתשובה מוחלטת. אולי בסיום המשחק אבין, אולי רק בעוד חמש שנים.

זה החל יפה. האורדונים מתמקמים ביציע המטופח של טדי, מישהו עוד עושה חישובים מה וכמה צריך בשביל להישאר, ארבעה מהקומנדו מורידים חולצות ונותנים מופע עידוד קצר, שסוחף גם את השתקנים. ויש גם קבוצת כדורגל שעולה לשחק בצבע לבן, אולי כדי לא להרגיז יותר מדי את בית"ר אחרי הדרמה הטראגית שלהם בגביע המדינה מול הפועל ת"א. יש אפילו שער מפתיע – 0:1 למדוכאים עלי אדמות מרגלי ציון צמח.

למרות השער, הקבוצה לא דומה הרבה לקבוצת כדורגל. קצת מחזיקה בכדור, קצת מנסה הרמות מהאגפים (בדרך כלל ישר לידיים של השוער) ובעיקר משחקת טקטי ומשתדלת לסיים בשלום את המחצית. ואמנם, המשימה של 45 הדקות הראשונות הצליחה. 1:1, לא לפני שהדקה האחרונה של המחצית הסתיימה בארבעה מצבים לבית"ר לעלות ל-1:2. הרווחנו רבע שעה של תקוות.

אחרי המחצית השנייה מתחיל קונצרט שערים של בית"ר. 1:2, 1:3, והנה גם הרביעי מגיע אחרי שטל חן הורחק קודם לכן. ואז מתחילה נהירה של אורדונים החוצה. באמת, כמה אפשר לסבול? נותרו עשר דקות לסיום, ורק הקומץ של הקומץ של הקומץ, או מה שנשאר מהמיץ של שארית הפליטה, עדיין נותרים. הם נשארים גם כשהחמישי נוחת ברשת של ארקין, הם נשארים עד שהשופט שורק בדיוק בסיום 90 הדקות, והם היו נשארים גם אם היתה תוספת של 4 דקות.

הייתי בדרך החוצה – מתוודה שחקן העבר והאוהד השרוף עינב חזנולד – אבל משהו עצר אותי וחזרתי. אני לא מבין מה זה. הקבוצה על הפנים, חוטפים תבוסה, יש לי היום יום הולדת (44), יש מסעדה מוזמנת, אשתי מחכה לי ולמרות זאת אני נשאר עד הסיום.

ובכן, מהו הכוח המאגי הזה שגורם גם לאחרוני האוהדים להיות מושפלים עד הסוף המר? אולי כי ככה זה אוהדים של הפועל ר"ג. לא קהל של הצלחות, לא קהל של נצחונות. קהל (או מה שנשאר מהקהל הזה) שהולך בכל מצב, ואם צריך – אז עד הסוף המר. והסוף הזה רע ומר במיוחד כשיש גם צו הריסה למכתש. איזו עונה אומללה.

גם ההורים של דן רומן היו