חיים בכיוון אחד

האורדון חיים גרינפלד מוציא ספר ראשון – רומן רפואי המושתת על מקרה אמיתי: אדם נלחם על חייו ומוצא את עצמו בלב מזימה בינלאומית אי שם בניו יורק * אפשר לרכוש בשבוע הספר בכיכר רבין ובגן הפעמון * הנה פרק קטן שבו מוזכרת הפועל ר"ג

  "ברוך השם", הוא אמר לעצמו, ולא האמין. ברוך השם? מי בדיוק ברוך כאן ולמה? האם זהו הקדוש–ברוך–הוא המפורסם, שעל קדושתו הבלתי מתפשרת גדל כל חייו? אותו קדוש (ברוך הוא, שיהיה) שגרם למחלתו וכמעט להתרסקות חייו ומשפחתו? "אבל הוא גם הציל אותך, טמבל", נזף בעצמו, ונזכר בדולר של הרבי מלובביץ' ובקמע של הרב כדורי, שאותו ענד על חולצתו עד לפני זמן לא רב. "מי אתה שתיקח אחריות ותחליט שלא הקדוש–ברוך–הוא ושלוחיו עלי אדמות הם אלה שהצילו אותך והעניקו לך
חיים בכיוון אחד? וחוץ מזה, מישהו הכריח אותך ללכת אליהם ולקבל את ברכתם?".

מגיל אפס היה "דתי". עשרות שנים עברו עד שהעז לתהות בכלל על משמעות המושג הזה, דתי. מה זה דתי?
העובדה שאביו הלך עם כיפה סרוגה? העובדה שהלך, מטעמי סבתא וסבא ומטעמים חברתיים של הוריו, לבית
ספר שבמשרד החינוך מכנים אותו "ממלכתי–דתי"? מה זה דתי? האם "קיום מצוות" הופך אותך לדתי? כמה
מצוות צריך לקיים על מנת להפוך לדתי, תרי"ג? אפשר אולי להסתפק בפחות? האם העובדה שהולכים עם החבר'ה בשבת אחרי הצהריים לבני–עקיבא–סניף–רמת–גן הופכת אותך לדתי? והעובדה שאתה נעלם להם באמצע הדרך ומטפס על עץ ליד ה"מכתש" כדי לראות משחק כדורגל בשבת הופכת אותך ללא–דתי?

היו תקופות שחש בוש, נכלם ומאוכזב מעצמו. בעיקר כשנשלח לישיבה התיכונית, האופנתית כל כך באותם
ימים, לנערי ה"ציבור שלנו". כך כונו הדתיים הנאורים על ידי הוריו, שהיו מוקסמים מהסטנדרטים שהציבה החברה החדשה שיצרו לעצמם, כשהגיעו, זוג די צעיר עם שלושה ילדים, מדירתם השכורה שבעיר הגדולה לגבעתיים, מקום קטן, מתפתח ו"נאור". נשלח לישיבה, ונאלץ ללמוד חצי יום גמרא. ניסה "להתכוון" בתפילה, מצוות רבנים מלומדה, ואף פעם לא הצליח. השקיע מאמצים לא קטנים כדי לחדור להווי המיוחד, אימץ כל מיני סוגים של התנדנדויות בתפילת שמונה עשרה, אבל הצביעות, הצביעות האיומה שהחלה בראשי הישיבה וברבנים ושחלחלה עד אחרון התלמידים, לא נתנה לו מנוח, ולו לרגע אחד. רצה להרגיש דתי ומעולם
לא הצליח בכך.

"לא תלך רכיל בעמיך", כתוב בתורה. לאו מפורש מדאורייתא. ומה בדיוק עשו כל הרבנים האלה בהפסקות
בחדר המורים, אם לא לרכל על כל העולם תוך כדי עישון סיגריות מסיבי והתעלמות בוטה מ"ונשמרתם מאד
לנפשותיכם?" (שם, שם). דתיים? מי דתי? מה זה דתי?

הספר יצא בהוצאת קונטנטו דה-סמריק, בהנהלת איש גל"צ לשעבר ומפיק טלוויזיה נתנאל סמריק

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על חיים בכיוון אחד

  1. אורדון ותיק הגיב:

    ברכות גרינפלד

  2. לחיים הגיב:

    אין תאור יותר מפורט של קבוצתנו האהובה? באמת עד שאחד משלנו מוציא ספר למה לא לתת יותר אקשן מאש אש במכתש….
    אולי בספר הבא

  3. מיקי ר. הגיב:

    מתי המחבר חותם על ספריו בשבוע הספר והיכן?

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    האם לשלוימה אין הזדהות עם תוכן הפרק ? נדמה לי שגם הוא בא מאותו עולם ועבר לבטים שחלקם כרוכים בקבוצה ובמכתש .

  5. יורם פומרנץ הגיב:

    שאפו חיימק'ה.
    ובהצלחה בשדות הפרוזה המלבלבים בך.
    אוהב אותך
    ותענוג לפרגן לחבר יקיר ונדיר כמותך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s