פרידה מהמכתש

עם נפילת החומה המזרחית מת היום המכתש באופן רשמי * יוסי עוז שתיעד בשבועות האחרונים את הריסת המגרש נפרד מהמקום שבלעדיו שכונת בורוכוב כבר לא תהיה מה שהיתה * שלום בלי להתראות

מאת אדום עתיק

היום בו נפלו החומות: לכל אדם יש זכרונות כספר / יומן חרוט על לוח לב שותק / הזמן זורה את הרעות כאפר / ורק הטוב לעד לא יימחק (יחיאל מוהר)

בגבעתיים של שנות ה-60-50 התרכזו באורח מופלא רוב מוסדות התרבות, החינוך והבידור, במלבן תחום הרחובות כצנלסון-בלוך-בורוכוב וקק"ל.

מסענו במנהרת הזמן מתחיל בכיכר נגה ("קפה ברזילי" המקורי, או סתם "הברזלים"). כאן בפינת וייצמן התנשא המבצר האפור – קולנוע נגה. מתנשפים קצת היינו עולים במעלה וייצמן, פונים ימינה והנה לצידנו קולנוע סטודיו שכינויו "האורווה". מבנה קטן וצר הזכור לנו בעיקר מההצגות היומיות של המערבונים. עוד מספר פסיעות – בית יד לבנים והתותח בחזיתו. כאן נערכו טקסי יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ובצידו המדרגות לגן גורדון והספריה העירונית.

וגם קופת חולים "המעורר", מוסד בפני עצמו, ובסמוך תיכון "קלעי", נזר החינוך התיכוני בגבעתיים (טוב, גם לא היה אחר) ובחצרו מגרש הכדורסל הפתוח, שהיה מגרשה הביתי של הפועל ר"ג בתחילת שנות ה-60, עם כוכביה "פתק" אלוני, קמינר ומושליין אליל ילדותנו. עוד כמה צעדים ובסוף הסמטה על רחוב בורוכוב נמצא מבנה מוזר – קולנוע אורלי, וסרטים כמו פלאש גורדון וזורו, שכבר אז היו ישנים. קפיצה קטנה והנה עוד מוסד – הנוער העובד קן בורוכוב, מעוז החולצה הכחולה עם השרוך האדום. משם אל בית הספר בורוכוב, ראש וראשון לבתי הספר בגבעתיים. לנו הוא זכור בעיקר בזכות צמרות עציו, אליהם טיפסנו כדי להציץ באלילינו הרצים אחר הכדור, שם למטה במכתש.

ובמורד שכונת בורוכוב על בתיה הקטנים, שבעצם קיומה ההיסטורי היתה אייקון תרבותי ואחד משיאי עשייתה היה הקמת המכתש. פיסת עולם שעמדה מלכת בלב שכונה ששינתה פניה, עד שאילצה אותה להיכחד אף היא. דרכו של עולם.

כתרים רבים נקשרו לאותה פנינה אפורה שחינה בעליבותה. הגדיל לעשות השחקן נתן דטנר, שהעניק לה את התואר "בית כנסת", וכידוע בית כנסת לא הורסים. אך בליבנו גדול היה המקום עשרות מונים מקיומו הפיזי, "ירושלים של זהב" בגרסת מגרש כדורגל. זר לא יבין זאת, אלא אם הוא אורדון.

ידענו, חששנו, קיווינו, האמנו, ציפינו, הדחקנו והכחשנו, אך הפור נפל. היום המר והנמהר הגיע, ניצחו בני חושך את בני האור. לא בנקל שמטנו מידינו את המכתש. מה לא עשינו ובראשנו אנשי חסד ואוהבי המקום והחלוץ לפני המחנה, שלמה מן, איש הבלוג.

כתבנו, הפגנו,  רצנו לכל מי שאוזנו חפצה ורצתה להאזין, או שלא. אך לשווא. כלו כל הקצים ועלה הכורת על שכיית חמדתנו, זדים חסרי לב טרחו על אובדנו ויירשמו לדראון עולם בספר דברי ימי המכתש: "עמלנו", שטנצלר, בן שחר, דולינגר, אלוביץ' ועוד רבים ורעים, שנתנו יד לקנוניה, שענני ריח רע ורדיפת בצע נודפים ממנה למרחוק ונדבק בהם.

גם בימיו האחרונים המשכתי ללוות את המכתש. בעל כורחי נמשכתי, כבחבלי קסם. לא סערה התחוללה על המכתש ובסופה נעלם, אלא מסכת ייסורים ארוכה ומייגעת. החומות הבלות מזוקן הוקפו בגדר בוהקת, עוטפת וחונקת. השערים נעקרו והדינוזאורים פרצו פנימה וריטשו את הקרביים – המזרחי והצפוני תחילה. כסאות בר לב נעקרו והושלכו בערימה בלב המגרש. שמות מפוארים בעליבות של פסולת. גם תורו של היציע הדרומי הגיע ולאחריו הקיוסק המיתולוגי, ואחריהם עלה הכורת על גג חדרי ההלבשה ומחצית הבניין הראשי שהמתינו למכת החסד האחרונה. נגיסה ראשונה בחומה ואז מולאו הקרביים בערימות עפר.

הביקורים היומיים זימנו לי מפגשים מרגשים עם אנשים שזכרו איך שיחקו כאן בשנות ה-70 וה-90 במדי הפועל אור יהודה (ילדים), מכבי הרצליה ואפילו הכח. גם שיחות עם השכנים על העבר והעתיד, ואפילו עוברי אורח אקראיים שתהו למעשיי חמוש במצלמה. סוג של ריטואל פרידה אנושי.

למרות החורבן, כל עוד עמדו החומות, המכתש חי וקיים. ידעתי כי ביום בו יקרסו החומות יוכרז המוות הרשמי. יום מר ונמהר זה אכן הגיע.

הנסיבות עקרו אותנו מהמכתש  וכתשו את מאבקנו, אך לא ניתן לעקור את המכתש מליבנו. בנו האורדונים מתקיים הפסוק מספר משלי: "אם תכתוש את האוויל במכתש בעלי, לא תסור מעליו אוולתו".

מה היה בו במכתש הזה? מדובר באנומליה גיאוגרפית, מין סטיית תקן תכנונית החצובה בסלע בין שני מורדות ונוגסת בבטן הגבעה, מוקפת חומה אפורה שמזה 50 שנה נדמה שהינה מטה לנפול. כיכר דשא צרוב משמש ועקמומי, שראה ימים טובים, שרוב ימיו היה בבחינת ארגז חול. חניה, שירותים, קופות, תאורה, שעון, יציעים – הצחקתם אותנו.

אז מה בכל זאת היה בו?

הסאונד המדהים, הקרבה הבלתי אמצעית לשחקנים, הנוף לכיוון מערב, החומר האנושי ואחוות היציע, המשפחתיות, הגאווה וההזדהות. כמובן, משק כנפי ההיסטוריה. י"א באדר, בו התקיימה אליפות בתי הספר היסודיים בגבעתיים, ואני הקטן והרזה רץ 60 מטר מהחומה המערבית לאורך יציע הקיוסק עד קו האמצע. אופניים, התגנבות לתוכו, ומנו אדיב ופינקלה, חנוך מורדכוביץ', נציגנו הראשון בנבחרת ישראל, איצ'ה קירשנברג שלא מחטיא פנדלים, חודורוב שמכניע את גולדפרב הטברייני, הכריש, קובינה, שלמה לוי, נחמיאס, ששון והיימן, בנבנישתי ויניאק, פרל שעוצם עיניים, הכדור ברשת מכבי חיפה ור"ג אלופה באפריל 64. ואחר כך קלדרון ודנישבסקי, שמריה ושוקו, יובל נעים נוגח בקוון מול טייבה, מרקיניוס אומר תודה לשוער הרצליה במשחק נגד הירידה ובני יהודה אומרת תודה לר"ג ועולה.

והיו גם אחרים, כמו טקס חלוקת" אות ההגנה" ב-1958, סוסיאדה, טקסי שבועות ויום העצמאות ועוד אלפי הבזקי היסטוריה הנצורים בלב כל אוהד, איש איש ותקופתו, איש איש וזכרונותיו. כל אחד והמכתש שלו.

עבורי, יותר מכל, המכתש היה תבנית נוף ילדותי. הרגשה של מקום מוכר, נינוח, ידידותי, שרוצים לחזור אליו שוב ושוב. הבית!

כמו לחזור לבית ההורים הקשישים עם חדר המדרגות האפלולי, תיבות הדואר המעוקמות, ריח כבד של בישולים שנספג בקירות משנים רבות, השעוונית הדביקה על השולחן במטבח, אבק פה ושם, אבל מעל הכל ההרגשה שכל פינה מלאה בפרטים קטנים וזכרונות. בעיניים סגורות אתה יודע היכן מונח כל דבר בבית, ודבר לא משתנה. מרקם של חיים, תחושת הביתיות הנינוחה מהולה באוקיינוס של נוסטלגיה, זכרונות וגעגועים לימים אחרים שלא יחזרו.

במעלה דרך החיים והגיל נמוגים מאחור סימני הדרך ותחנות החיים.

המסך יורד על גבעתיים של פעם, הישנה והטובה של נעורינו. החומות קורסות ועימן קורס עברנו. נותרה  מציאות עגומה מלווה בכאב גדול שאולי הזמן יקהה אותו, אבל העצב על מה שהיה ולא יחזור יישאר לעד.

כל מבט על שכונת בורוכוב ישגר ללב זיק של כאב. המכתש הוא הבית והנשמה. אלה ניטלו מאיתנו, והמאמין בגלגול נשמות ובביאת המשיח – ינוחם.

שלום לך גבעתיים הקטנה שלי, שלום לך ילדות רחוקה, שלום לך מכתש שלי. אין להתראות.

יוסי עוז ליווה בשבועות האחרונים את הריסת המכתש ותיעד זאת בצילומים שהובאו בבלוג. צילום: רפי מן