יום שישי דיכאון

מפגן חולשה מדהים נוסף שלח את שחקני ר"ג הביתה בראש מורכן אחרי הפסד ביתי 2:0 להפועל ירושלים * הקבוצה של פרדי דוד פשוט לא מסוגלתגם הלילה פרדי דוד לא יישן טוב. גם לא מחר, ובעצם כל השבוע. הוא ישבור את הראש וינסה להבין למה. כי אף אחד לא מבין למה אחרי עשרה מחזורים הפועל ר"ג עדיין נראית לא מחוברת, לא מוכנה, לא מסוגלת, לא אטרקטיבית, וממש ממש לא מעניינת. עשרה מחזורים שהקבוצה הזו לא מצליחה לכבוש שער במחצית הראשונה. זו תופעה חריגה, מעניינת, שאין לה הסבר הגיוני או מדעי. אין לי ספק שאם הקבוצה הזו היתה כובשת ברבע השעה הראשונה, כל המשחק שלה היה נראה אחרת. היא היתה נפתחת, שוטפת ומתלהבת. ככה קרה באום אל-פאחם וכך קרה מול רעננה. ברגע שהיא מוצאת את הרשת, אי אפשר לעצור אותה.

השאלה איך גורמים לקבוצה הזו להכריע משחק בפתיחה. לתת ליריבה איזה נוק אאוט שממנו תתקשה להתאושש, ואז לעלות לחצי השני עם המון ביטחון ולא לחכות לטעויות מביכות של ההגנה (היום של איתי ארקין) או של השופט (לא ראה שהשער הראשון לירושלים נכבש ביד), טעויות שמהן אין כמעט דרך חזרה. איך גורמים שר"ג תעשה שער מהיר, שפעם אחת תרד להפסקה עם יתרון? זו שאלה רטורית במיוחד כשמדובר בקבוצה עם מוגבלויות קשות מבחינה התקפית. אז שפרדי דוד האיש שמשלמים לו הרבה כסף בשביל לעשות קבוצה מאוסף השחקנים שאסף, יתחיל להמציא לנו פתרונות יצירתיים ולא ייתקע לנו אחרי עשרה מחזורים עם פחות מ-50 אחוזי הצלחה ועם ארבעה הפסדים. זה מאזן לא מתקבל על הדעת, ואין עליו תירוצים.

זה היה הפסד כואב כי הרבה אוהדים הגיעו עם תקוות מחודשות אחרי שני הנצחונות הקודמים. אחרי שדעך הגשם הכבד שניתך בפתיחה, העידוד שחזר ליציע ניסה לדחוף את החבורה הרשלנית באדום ששוב שלטה ברוב הדקות, אבל אין לה שחקנים שינהיגו, שיכריעו, שיתוו את הדרך, שיגלו ווינריות. אנשים ביציע לא מפסיקים לשאול מה השחקנים האלה עושים כל השבוע באימונים. אין לאף אחד מושג והאמת זה לא מעניין. האוהדים רוצים לראות את הקבוצה שהשקיעו בה המון כסף משחקת כדורגל נורמלי, כדורגל שראוי למאכל אדם, לא כדורגל שמפסיד לאדם (מזרחי) שאוכל אותם לתיאבון. אחד הוא שם עם היד, אחד עם הרגל. העיקר שהלך למסגרת ועבר את הקו. הכי פשוט שבעולם. ורפי כהן, עוד מעט בן 40, עשה בשער כיף חיים 90 דקות. ככה זה כשמשחקת מולו קבוצה שהתקפה היחידה שהיא יודעת לעשות זה התקפת לב לאוהדים. עוד שבת הלכה.