הכי מתוק שיש

0:3 של ר"ג על אחי נצרת ו-1:5 מדהים של הרצליה על לוד – החזירו את ר"ג למקום שממנו היא תלויה שוב אך ורק בעצמה

בשעה 15:30 הכניסה לווינטר שידרה חצי אווירת נכאים. בחוץ עמד אדריאן פרננדס עם חמישה אורדונים מעריצים, וספג באהבה את המחמאות. לא כל שחקן שנזרק מהקבוצה שלו חוזר לראות אותה מהיציע. אדריאן – כן. היה צריך לראות בסיום המשחק את החיבוק הממושך שלו עם צ'קאנה והשירה של אוהדים אליו, כדי להבין שוב עד כמה הוא התחבר לקבוצה וכמה הוא חסר בנוף ההרכב.

אבל אנחנו עדיין לפני תחילת המשחק מול אחי נצרת, במחזור של פלייאוף פנימי צמוד ונדיר בין ארבע הראשונות. 400 אורדונים, גם זה מספר בלחץ, הגיעו למשחק הזה, שהיה יכול בתיאוריה מסויימת להחזיר את ר"ג למקום הראשון. הכמות הדלה יחסית הצביעה על חוסר אמונה והאכזבה הגדולה מהשבועיים האחרונים שבהם ר"ג איבדה כמעט את כל עולמה.

גם מהצד של נצרת אפשר היה לראות חוסר אמונה הגובל בתימהון. במשחק הקודם של נצרת מול הפועל ר"ג באיצטדיון ר"ג היא הביאה למעלה מ-100 אוהדים. והיום הזה, 180 דקות מעלייה אפשרית, בקושי 30 איש הטריחו את עצמם מהגליל התחתון. מה שמלמד שבשתי הקבוצות לא האמינו שיצליחו לעלות על הכרכרה רגע לפני שהיא מתנתקת מהן. האכזבה הגדולה יותר היא מהצד של אוהדי ר"ג, כשגם אפקט עזיבת ארקין וחוסר הוודאות לגבי עתיד הקבוצה שיחקו כאן תפקיד משמעותי.

פרדי דוד נזקק לאיזה 33 מחזורים ושבעה שחקנים מורחקים כדי למצוא את ההרכב המנצח שלו. בפעם השניה תוך שבוע ההרכב הזה כבש שלושער והפעם הצליח גם לא לספוג, דווקא מול אחת ההתקפות הטובות בליגה. צמד שערים בשלב מוקדם יחסית תוך דקתיים סגר עניין. בוקסה בשער יפהפה מ-25 מ' לחיבור וממאדו מזווית קשה לאחר בישול של בוקסה קבעו 0:2. כל שנותר היה להאזין לדיווחים משכונת התקווה, לשם נקבצו כ-3,000 איש מכל רחבי המגזר כדי לצפות בפלא הפרטי של אבו סובחי עושה את זה.

האווירה הדי אדישה נמשכה בהפסקה למרות היתרון. הרצליה ולוד היו עדיין על 0:0, והשיחה בטריבונה וליד הנקניקיות והקולה במזנון היו איך מארגנים את קבוצת האוהדים, מאיפה מביאים ספונסר, האם ארקין יחזור בכל זאת ואיזה פיספוס היתה כל העונה הזו. שלומיאליאדה אחת גדולה. ושום מילה על ליגת העל.

והנה מתחילה נדנדת השערים בשכונת התקווה. היציע בווינטר מתרומם בדקה ה-60 – 0:1 להרצליה. השמחה פורצת, אנשים עוברים לעמידה מתוחה וסופרים את הדקות. כעבור רבע שעה 1:1, ושוב אווירה קודרת משתלטת על וינטר. כל בנאדם רביעי צופה במשחק מהשכונה בסלולר. אתה עובר מסלולר לסלולר, מבנאדם לבנאדם, מחפש את זה שיש לו את הכי פחות דיליי כדי להיות בעניינים.

ופתאום זה מגיע. ככה לאט, בהדרגה, כמו הגל הזה שעושים ביציע. בהתחלה שניים צועקים יש, אחריהם עוד 20 ואחריהם עוד 80 ופתאום כולם צועקים ומתחבקים. 1:2 להרצליה מרגלי עומרי פרל, הנכד של כובש שער האליפות מ-1964, ועכשיו לך תמצא הקשרים וסימבולים. עוד לא נרגענו מה-1:2 השברירי הזה, והרצליה מכה עוד שלוש פעמים בזו אחר זו, כבר עייפנו מלצעוק יש, ו"יש אלוהים" וכל מיני צעקות על יקיר שינה, הפכנו ללא מאמינים כאלה. איזו דרמה חדשה, פשוט לא יאומן.

ר"ג עוד עשתה קצת משולשים, הספקנו לראות את עומר פרץ חוזר לשחק במרץ רב ואפילו כמעט כובש, ואז וובה ברואון שולח טיל מ-16 מטר – 0:3 הכי מתוק שיש.

ר"ג חוזרת להיות תלויה בעצמה. היא צריכה לנצח ברעננה כדי לדעת אם היא עולה מיד (סיכוי נמוך) או לראות מי נגד מי תשחק במשחק העלייה – הרצליה או לוד. בסוף עוד נאמין שכל המהומה הזו בסיום המשחק מול לוד, שבה החלו תמיר בן עמי ופרננדס, היתה מתוכננת ומתוזמנת. הפחתת הנקודות לר"ג ולוד שהציבה חזק את הרצליה בעמדת עלייה היא שגרמה בסופו של דבר להפיכת הטבלה. העונש הזה הפך לפרס גדול. הפועל ר"ג ופרדי דוד חזרו מהקבר שכרו לעצמם במו רגליהם.

מחזות הסיום בווינטר החזירו קצת את האמונה בעונה הזו, שבה הושקע ים של כסף וציפיות. ועדיין, למרות השמחה המתפרצת, עננה של דאגה חורשת קמטים בפניו של כל אורדון מצוי לגבי העונה הבאה. אבל קודם כל תנו לעבור את השבוע הקרוב, אחר כך את השבוע שלאחריו, כדי לראות באיזו ליגה נשחק ובעיקר מי יהיה בעל הבית החדש ואיך הקבוצה יוצאת לדרך חדשה נטולת ספונסר עם גב כלכלי עמוק.