רעננה בקרטחנה

איחוד מרגש בקולומביה: צחי בן יוסף נוחת בעיר הנמל העתיקה כדי לחבור לוובי ולצפות יחד במשחק הדרמטי * האם הטלוויזיה עבדה והכל דפק כמו קרלוס במגרש? * מסעות האורדון בדרום אמריקה (2)

מאת צחי בן יוסף, קולומביה

אל ואיו דה מרטין זה המקום שנוסעים אליו כדי להירגע – המליץ לי לואיז במבטא פנמי כבד על היעד הבא שלי, לא לפני שטרחתי לשטוח בפניו את פשר ההשתוללות שלי בחדר הקבלה שלו יום לפני כן. אנוכי פקעת מהלכת של לחץ והיסטריה וחייב מקום שליו ונטול ישראלים, בו אוכל להיערך כיאות לקראת ההקרנה החגיגית של המשחק ביום שישי ברעננה, שעתידה להתקיים בקולומביה.

השעה 12 בצהרי יום שבת (7 במאי), שני אוטובוסים מפרידים ביני לאל ואיו. אני מספיק לתפוס את האוטובוס לתחנה המרכזית שנייה לפני שהגשם הופך לבלתי נסבל, רק כדי להתענג על נסיעת הכל כלול, שמעניקה חבילת התחככות אירוטית במקומיים ומקומיות בצפיפות ובחום שחשבתי שמוכרים רק לעם היהודי, תמורת 25 סנט אמריקאי בלבד.

הדרך לאל ואיו מרנינה ביופיה, אבל לא בישרה ולו בקצת על קשיי ההתאקלמות בעיירה השלווה. תשוש וחמוש בידע כביר של שש מילים בספרדית (סי, נו, אמיגו, פורקה, קרלוס, צ'אקנה) ניסיתי להבין איפה אפשר לישון במקום המנומנם הזה, ובעיקר איך יכול להיות שאני התייר היחידי במקום. בתום רבע שעת שיח של סימני שאלה עם מספר מקומיים, אני מבחין בבלונדינית חיננית מלווה בעוד שתי לא בלונדיניות נכנסות בסערה לשוק המקומי, מוכנות להסתער ולרכוש מכל הבא ליד. שיחה קצרה בינינו העלתה כי הן ישנות בדון פפה, מלון נחמד שנמצא מעבר לפינה. למיטב ידיעתן, ארבעתנו התיירים היחידים במקום. רגע לפני שאני מתיר את הרסן ומאפשר להן להמשיך במסע הקניות, אני שואל אותן אם הן מכירות את יקיר שינה. הגבות מורמות וזה הסימן בשבילי שהגעתי למקום הנכון.

למחרת בשעה 9 יצאה משלחת טיילים המונה שתי שווייצריות, גרמניה וישראלי אל עבר מפל El Macho שהבטיח רבות, אך לא ידע כי הבטחות צריך גם לקיים. כשחוזרים, רייצ'ל (הבלונדינית) מתחננת שאלמד אותה שיר בעברית, אבל אני ממהר לבטל אותה בטענה שאני לא ממש מתעניין במוסיקה ישראלית. בתכלס, לא הייתי בטוח כמה זה לעניין שאלמד אותה לשיר את "שונא הכח וינה", שהתנגן לי בדיוק בראש. כעונש, נאלצתי להסביר לה ולחברותיה על "הכיף" הרווי בשירות צבאי של 3 שנים ועל מהות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הכל, רק לא לדבר על המשחק.

הדרך הפסטורלית למלון מביאה למפגש עם זוג זקנים אמריקאיים, שבוחנים במשקפת משוכללת ציפורים נדירות שמזדמנות למקום. בדיעבד, אם הייתי יודע כי המפגש עם הפנסיונרים יהווה למעשה את שירת הברבור שלי עם המקום לפני שהגשם יתחיל לרדת במשך יומיים ללא הפסקה, ייתכן שהייתי מצטרף אליהם.

את אל ואיו אני עוזב לאחר יומיים וחצי. השהות שם מסתיימת בקול ענות חלושה. ב-6 בבוקר של יום שלישי אני עולה על אוטובוס בדרך חזרה לפנמה סיטי ומשם לטיסה לקולומביה. צ'ק אין בפנמה סיטי, זונה שיושבת לידי כל הטיסה בדרך לבוגוטה(לא הסכימה להצטלם עם הצעיף בתור "סטרפלס", עימכם הסליחה), חותמת כניסה בבוגוטה, המתנה של 4 שעות, טיסה לקרטחנה בלי כיבוד, מונית מהשדה, עיר קולוניאלית עתיקה בדרך שעוד אטרח לבקר בה, שאלות נהג בשפה הספרדית שלא הבנתי ועניתי סי על כל אחת, והגעה ליעד.

ריח הישראלים מורגש במקום. אייל גולן צורח מהרמקול בווילה. אני מניח את התיק ומזהה דמות מוכרת עטה לעברי. "וובי, אתה קיפוד?", אני שואל ומקווה שלא אֶעַנה בחיוב. העיניים שלו במצב תקין, הוא לא לובש בגדי נשים וכבר אחרי חצי דקה אנחנו עוברים לדבר "עלייה". הכל תקין איתו. קרנבל רעננה יוצא לדרך!

סיור קצר בווילה ואני מובל לסלון המאובזר בטלוויזיית 46 אינץ' וזוכה לקליטת WiFi משובחת, שתאפשר לנו לראות את הדרמה בתנאים אופטימליים. גם בריכה יש לחגיגות עלייה, חלילה ויהיו. אנחנו עולים לחדר ומבטיחים אחד לשני כי עד למשחק נטייל בעיר ובאתרים שונים, נתוודע אליה ונרגיש בקולומביה. עד יום שישי יש זמן וחשוב לנצל אותו. מכוונים שעון ל-1 בלילה, כי בקולומביה ישנים ביום וחוגגים בלילה, ונרדמים עם סרטי הגביע של 2003.

ובאמת שרצינו וכיוונו שעונים מעוררים וחיפשנו מקומות באינטרנט ושאלנו איך מגיעים ונשבענו ונדרנו שהלילה תהיה חגיגה, וזה פשוט לא עבד. כמו שני זקנים קמלנו לתוך שיתוק שלא איפשר לנו לבצע שום דבר שלא קשור להפועל רמת גן. הימים חלפו בצפייה אינסופית בסרטונים של הקבוצה, בקריאת כתבות, בשליחת הודעות לאוהדים ולשחקנים, בשחזור מעשי הקומנדו ובסיפורי מעשיות על המכתש, על אידל'ה הגיבור ועל "ההוא" שהצליח להביא לשם בחורה טרם החורבן ולהשלים שם את מצוות פרו ורבו.

מדי פעם הצלחנו להרים את עצמנו מהספות לטיול ארעי בעיר, אבל רק לאחר שסיימנו לוודא את עמדת ה-WiFi המומלצת להתחברות במקום והקרנת שידורי ניסיון, כדי לוודא שאין שום סיכוי שמשהו ישתבש לנו. הנוף העירוני הוא של רצועת חוף בלתי נגמרת, כשצידה המתוייר של העיר גדוש במלונות גבוהים בחציו, ובחומת העיר העתיקה המשומרת היטב וגדושה באמל"ח מיושן להשלמת האווירה בחציו השני. הצד הרחוק שממול הוא הגטו ומרחוק אי אפשר שלא לראות את העוני בו שרויה מרבית האוכלוסיה המקומית.

הליכה שקטה ברחובות היא על סף הבלתי אפשרית. היא מוצפת באינסוף רוכלים הנוטים להידבק לתייר התורן ולהציע לו את מרכולתם "הנדירה" (משקפי שמש מזוייפים, תכשיטים אותנטיים, לימונים קטנים, נסיעה באוטובוס מקומי, תיקים בשלל צבעים, סרטנים למאכל שמתיימרים לתת יכולת ויאגרה ברבע מחיר ועוד), מנסים לשכנע אותך כי זו הקנייה שתשנה את חייך. אבל שנינו יודעים טוב מאוד כי זכות זו שמורה רק לַאחת.

השעה 10 בבוקר שעון ישראל, 2 בלילה של קרטחנה. יום שישי הגדול. אני קם לשמע השעון המעורר ומניף איתי מהמיטה גם את וובי. חולפות מספר שניות והוא שואל אותי אם אני קולט שעוד 8 שעות המשחק. לאור ההתנהלות שלנו בימים האחרונים החלטנו שאת הלילה לפני המשחק לא נישן, רק בשל הסיכוי הקלוש שנפספס בהשכמה.

"מתודלקים" באלכוהול אנחנו מגיעים למועדון בשעה 4:20 כדי להיווכח שהוא מאוכלס רק בקושי. הוא יושב תשוש ומבוסם, אני מעביר את הזמן בשיח ריקני עם מקומית. שרפנו עוד שעה וחצי מהזמן שנותר ואנחנו חוזרים לביתנו הזמני להתחיל בהכנות האמיתיות. 6:20, הסלון מאוכלס בבליינים. אנחנו מיידעים אותם בדבר הצפייה הגורלית שתיערך בעוד כשעה, והם שתויים ומרוחים, ספק מאשרים, ספק משמיעים אות חיים. עוד בירה ועוד אחת. המחשב מתחבר לטלוויזיית הענק ואנחנו מנסים להתחבר לשידור הבינלאומי בתשלום של ספורט 5 לתושבי חוץ.

8:04, שריקת הפתיחה בוודאי כבר נשמעה, אבל לא אצלנו. הלוגו המתסכל של הערוץ עדיין מתנוסס על גבי המסך. אתחול מחדש בפעם השביעית של הראוטר עוזר רק כדי להעלות את השידור של אחי מול לוד, שהועבר מהאתר בחינם. אני מתחנן ב-sms לאוהדים שיעדכנו תוצאה ומצבים, כשמנגד משודרים גולים של לוד אחד אחרי השני במהירות של פגז תותח.

"הנה, יש שידור!" קורא וובי בקול נרגש, אבל הוא שוב נתקע. מה עושים?? עוד ריסטרט נואש לראוטר, לוד כבר ב-0:3 ולנו אין אפילו קול שדר שיעביר ולו במעט את המתרחש ברעננה. ואז פתאום יש שידור! "בעיטה חופשית לרעננה", אני מכריז ובקושי מספיק לשבת ורואה את הגול. הראש באדמה והאוזניים לא תקועות בה עמוק מספיק, כדי לא לשמוע את השדר מתלהב מהתרגיל המזהיר שביצעה רעננה.

בחדר עוד מכביסט ואוהד בית"ר, שחולקים איתנו את האכזבה. השידור שוב נתקע ואני מחליף ב-sms עם דור מספר קללות על המצב. "ראית את הגול?", הוא שואל אותי. "כן, יונתן לא מפסיק להתלהב בשידור", אני עונה והוא מחזיר – "לא, שלנו". ואכן 1:1. יופי, מחצית שלמה לפנינו, זה ייתכן ואפשרי!

מחצית שנייה. בזמן ההפסקה השידור עבד ללא הפרעות והביא עימו אופטימיות לשתי דקות בדיוק, כשזכינו שוב לראות גול נוסף של רעננה. את השקט בחדר אפשר היה לחתוך במצ'טה. תושב לוֹדאי מגיע לסלון ומצטרף לאחוות הצפייה במפלה. עימו עוד כמה ללא זיקה מיוחדת לקבוצה. החדר כבר מונה שמונה צופים, אבל הייאוש בו הוא של כ-800. השידור עובד ללא דופי, אבל היכולת החלשה ברעננה מביאה את הבמאי להחלטה לשדר את המשחק בהרצליה. שם עוד יש סיכוי. והנה "הרצליה עושה את זה" ועולה ליתרון, לוד כבר ב-0:6 ומה איתנו? איפה טעינו? ומה חשבנו לעצמנו כשבאמת ובתמים האמנו שאנחנו מסוגלים לנפץ נאחס בו נפלה אלופת ישראל הנוכחית בכבודה ובעצמה?

ככל שנוקפות הדקות מתרוקן החדר. אוהד מכבי מאס בשידור גם הוא ומנסה לנחם רגע לפני שהוא עוזב לישון בדקה ה86. נותרנו לבדנו עם הבית"ריסט שנרדם מזמן. 2:2 מעדכנים אותי ב-sms. עדיין שקט בקרטחנה. המחשבה על המהפך של מנצ'סטר יונייטד בגמר ההוא שוב צצה בראש, בפעם המי יודע כמה מאז הדקה ה-47, אך דועכת. השניות חולפות, אבל בלי השידור שתקוע. אני יודע שלאף אחד אין חשק להתכתב איתי ולעדכן במתרחש, אבל אני לא מסוגל להתאפק ומפציר במי שרק אפשר שיעדכנו.

פתאום הדמויות במסך זזות וגם הכדור מוגבה. אני צורח, אני בטוח שאני צורח, אבל לא שומע כלום. הכל נראה אדום. אני יודע שרק שנינו קפצנו שם ועדיין מוכן לחתום שאיתנו קפצה גם כל קרטחנה. זינקנו לכל עבר, הפכנו ספות וניפצנו שלטים. הבית"ריסט התעורר רק כדי לראות שאנחנו שכובים עליו, מחבקים אותו וצורחים לו יש-יש! אני לא נושם. מחפש אוויר, חמצן, כלום. מתיישב על ברכיי ותופס את הראש עם הגב לטלוויזיה. המכביסט חוזר וגם הלודאי ועוד ועוד זורמים לחדר לשמע ה"יש!", שהגיע ממקום שיודע לרוב כאב וייאוש. כזה שמוכר רק לנו.

שוב השידור נתקע. עוברים להתפלל. כולם פותחים אייפונים ונכנסים ללוח התוצאות החי הזמין להם בלחיצה ממסך הבית. עוד שנייה ועוד שנייה ונדמה שלעולם לא ייגמר. העיניים סגורות והגוף מנותק מהכל. רק משפט אחד אני מצליח לשמוע – "המשחק נגמר, כתוב בוואן שניצחתם". אבל וואן זה דרעק, הם כתבו גם שיש איחוד בזמנו. חוזרים להתפלל. ואז מגיעה הגושפנקה ב-sms. מה כבר יש להגיד? כלום. רק לשיר.

צפו בוובי חוגג בקולומביה את הניצחון על רעננה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

13 תגובות על רעננה בקרטחנה

  1. קרחנה בקרטחנה הגיב:

    יאללה תארזו

    יש לכם עד שישי ב-1600 להתיצב במושבה
    לגראנד פינאלה

    בואו
    יהיה כיף ומאוד מותח

  2. אסף ישר מהשטח הגיב:

    וואלה ריגשת אותי! מעביר עוד דקה ועוד דקה בשטח המזדיין הזה רק שיגיע כבר המשחק

  3. יגאל מגבעתיים, אוהד 40 שנה הגיב:

    צחי וערן, אתם לא נורמליים, כל השנה אתם בעיקר סובלים ועד שיש רגע של אושר שלא נראה כבר הרבה שנים
    אתם לא במגרש ?

  4. לא ברור הגיב:

    איך שני אוהדים שרופים כמוכם נוסעים לטייל באמצע הבלגן של העונה ?

  5. טראקיסטית הגיב:

    איזה מזל ששני הליצנים האלה לא כותבים לנו, בצירוף תמונות וסרטונים, על כאבי הביצים שלהם באוויר הדליל של מאצ'ו פיצ'ו.

  6. רונן ל. הגיב:

    אוי קרטחנה, קרטחנה….
    געגועים!
    ב"אלקטרה" כבר הייתם?…….
    כשתרצו להרגע מהקרחנה סעו ל"טגנגה". כפר דייגים פסטורלי ליד סנטה מרתה (עירו של קרלוס. קרלוס ואלדרמה). לכו לקאזה "הבית". של ישראלים. אחלה אוירה.
    על פארק טיירונה בטח כבר אמרו לכם. לא לשכוח לקחת לשם אל-תוש!
    אחלה ארץ! תהנו!

  7. כלכלן ש הגיב:

    קוראים שאתה נהנה פצצות… רק תשמור על האף שלך שלא יפול…..

  8. תקשיבו טוב מה אני אומר לכם הגיב:

    אני כבר אמרתי ממזמן שכל הליגה הזו
    זה מושחטים בני מושחטים
    מכירות חופשי מתי שרק רוצים
    אם זה כדורי או אבו סובחי
    מבחינתי אין הבדל בין אלה לאלה
    ערבים יהודים כולם מוכרים וקונים
    את זה כל המדינה יודעת
    אבל בהתאחדות טומנים את הראש
    כמו בת יענה מהספארי שליד וינטר המסריח
    אחר כך מתפלאים למה הכדורגל שלנו
    לא מתקדם לשום מקום
    ארקין אני אמרתי לך ממזמן
    שהיית צריך לקנות את המכתש
    אם היית עושה מה שרשמתי לך
    עכשיו כל הליגה על הזין שלנו היתה
    אנחנו מול לוד במכתש אין מצב שלא
    היינו שמים להם 4 חתיכות
    \לא כמו החולשה בוינטר המעפן
    שעוד הרביצו לנו שם מכות
    בגלל זה הרבה אוהדים לא מגיעים ולא רוצים לךבוא
    לאצטדיון של עמידר הכנופיה
    ארקין אני קורא לך ללכת לאלוביץ השמן
    עוד לא מאוחר כי עוד לא בנו במכתש
    ותקנה ממנו את המגרש ותבוא לעשות סדר
    בשבילך המכתש זה כמו לקנות גרעינים בפיצוציה
    אתם משפחה שיש לכם מיליארדים
    מוחבאים מתחת למזרונים בבית
    תוציאו את הכסף ותלכו לאלוביץ
    ותצילו את הפועל ר"ג מפשיטת רגל
    וגם את כל הכדוטרגל המשוחט שלנו
    תנו לערבים 5 חתיכות ביום שישי
    הם מחזיקים רובים ורימונים בבתים
    כמו היום ששוטרים פשטו על בית בטייבה
    וערבים ירו בהם
    רק כוח הם מבינים
    לפתח תקוה הם יבואו מכל המגזר הערבי
    זה משחק על המדינה כולה
    אסור להפסיד אחרת כל הכבוד שלנו יהיה בקרשים
    תנו להם 5 חתיכות ושאבו סבחי ילך לאלף עזעזל

  9. שידור המשחק למי שלא הלך הגיב:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s