לחיות את הרגע

כי מחר מתעוררים לעתיד לא ידוע * בינתיים השורה התחתונה השמחה: הפועל ר"ג משלימה מבצע עלייה נפלא עם 0:2 על לוד * ועכשיו שיהיה לכולם אחלה של קידוש

לתמונות מוגדלות – לחצו עליהן

בשעה 17:55 באיצטדיון המושבה תמה בהפועל ר"ג אחת העונות המתישות, המלהיבות, המאכזבות, המופלאות והמרתקות. ר"ג חוזרת לליגת העל בתום חודש רב תהפוכות שתחילתו במפח נפש וסופו בניצחון נפלא מול קהל שיא ובאווירה מדהימה. בפעם שעברה שר"ג התמודדה במשחק האחרון על העלייה ראש בראש מול יריבתה זה קרה ב-1971 מול מכבי יפו. ותיקי האוהדים זוכרים את האכזבה העצומה של קבוצה שברוב העונה הוליכה את הטבלה והיתה זקוקה לתיקו במחזור הסיום. במשחק היום תיקו לא הספיק, לא היתה ממנו דרך חזרה. גמר גביע לכל דבר, ור"ג כידוע הפכה בעשור האחרון לקבוצת גביע טיפוסית. את המשחק הזה היא לקחה בלי הארכה ובלי פנדלים, גם אם לא שיכנעה ביכולת. את הרצון האדיר אף אחד לא לקח ממנה.

כ-3,000 אוהדים פוצצו את היציע המערבי של האיצטדיון החדש בפ"ת. אפשר היה לזהות ביניהם אוהדים רבים שאינם אורדונים. המשחק מול לוד היה חצי לאומני ומשך אוהדים יהודים וערבים מסיבות שלאו דווקא קשורות לכדורגל. התנועה הגדולה למגרש היתה דווקא מצפון: מאות כלי רכב שעשו את הדרך מטייבה, טירה, אום אל פאחם ונצרת. 6,000 אוהדים הצליחה הקבוצה הקטנה משכונת הרכבת לגייס. מנגד נראו עשרות אוהדי בית"ר שבאו לסגור חשבון עם אבו סובחי ובניו. אפשר היה לזהות אותם כשהניפו במקומות שונים ביציע דגלי ישראל ובית"ר, ועסקו בקללות גזעניות.

כל המשחק הזה מלכתחילה לא היה בדיוק קשור לכדורגל. השמועות המכוערות, המכירות, הקניות, חקירות, הספק בקיומו, המכתב שהוציאה ההתאחדות לקבוצות שלא לראות במשחק הזה סוף פסוק, איסור המשטרה לפתוח קופות באיצטדיון, כל הגועל נפש שהתלווה למסביב ויצר אווירה עכורה שנחתה על הכדורגל הישראלי בשלושת החודשים האחרונים. המערכה (הצודקת) לסילוקו של טביב מהפועל ת"א, הקקפוניה שהתלוותה ללוזוניה, גילויי הבהמיות של פרוספר אזגי, ההתלהמות האומללה של אבו סובחי, שמשחק נפלא את הקורבן הנצחי וגם היום תרם את חלקו במופע היעלבות של הילד שלקחו את הצעצוע.

יכול להיות שהניצחון של ר"ג מסיים פרק שבו הציבור מקיא עשבים שוטים מהכדורגל הישראלי: טביב בדרך לעזוב, לוזון מחוסל תדמיתית, אזגי יעוף עוד מעט מאשקלון ואבו סובחי שתרם התלהמות, גזענות וענן שמועות של כדורגל מכור – קיבל את הסטירה שלו.

בתוך זה נאבקה הפועל ר"ג על עתידה המעורפל, לאחר שמשפחת ארקין הודיעה על סיום דרכה וחצי קבוצה נזרקה ליציע. אין לדעת איפה זה היה נגמר אם הפועל ר"ג היתה מפסידה את משחק העלייה, ובעצם גם עכשיו אחרי שהבטיחה את מקומה בין 14 הקבוצות הבכירות איש אינו יודע מה יילד יום. האם ארקין יחזור, האם יסתפק בתמיכה מאחורי הקלעים או שיעמוד בסירובו שלא לחזור יותר לשלולית המעופשת. ואם לא יחזור – מה יהיה ובעיקר מי יהיה.

פרדי דוד. בתוך ההמולה והשמחה בסיום, התקרב המאמן המושמץ במרבית שלבי העונה אל הקהל והחליק איתו ידיים. דוד נראה משוחרר, לבבי והכי מאושר שיש. בתוך ים הצעקות והקריאות הוא לפתע קלט אותי בשורה השניה והתקרב לעברי. "הבטחתי לך ביולי שנעלה או לא הבטחתי?".

הופתעתי שזכר אותי. הפעם הראשונה והאחרונה שנפגשנו היתה במחנה האימונים בקיסריה בחודש יולי המהביל של 2011. מאז לא ראיתיו ולא פגשתיו למעט ראיון טלפוני איתו לאחר ההפסד באשקלון. ובתוך כל ים הראשים והפרצופים הוא זכר אותי. טביעת עין וזיכרון ארוך כנראה שיש לו.

התגברתי על הרעש מסביב וצעקתי לו – "אתה צדקת, אבל תודה שעלית במזל". דוד: "במזל?". אני: "בפוקס עלינו, אל תשכח את זה". דוד: "אל תדבר שטויות. תדע לך שבגלל אנשים כמוך לא יהיה עתיד להפועל רמת-גן".

פרדי סגר חשבון קטן מבחינתו אחרי שבבלוג הזה פורסמו נגדו כמה פוסטים עם נימה ביקורתית, שבשיאם המאמר של אילן ברק "נכשל". פרדי אמנם עלה ליגה, אבל לטעמי הפועל ר"ג לא היתה צריכה להגיע למשחק ההכרעה הזה. הסגל והתקציב שהיו לו היו אמורים להפוך את משחק הבית מול אחי נצרת לפני שבועיים למשחק ההכתרה. ר"ג הגיעה למשחק מול לוד בווינטר עם שלוש נקודות פחות ולא הצליחה לנצח. אלמלא המהומה המקרית בסיום (המשאית עם הצל"שים ליקיר שינה, הפרחים לבן עמי ופרננדס) לא היינו מגיעים היום למושבה. ולא היינו מגיעים אלמלא הצמד המקרי בסיום הדרמטי מול רעננה. וגם היום – ר"ג מול לוד זה היה משחק שווה כוחות פחות או יותר, שאפשר היה בו גם להפסיד. כך שה"אמרתי לך" של פרדי היה יכול להתרסק בדרך חמש פעמים. "אמרתי לך" שברירי מאוד.

ולמרות הכל, לפרדי מגיע עיטור הגבורה רק על החודש האחרון, שבו אסף קבוצה שאיבדה את מיטב שחקניה והצליח להפיח בה מחדש רוח חיים. סוף אפריל ועד מחצית מאי היו בסך הכל מופת של כדורגל טוב, איכותי ואמביציוזי. על כך שמחתי ללחוץ לפרדי את היד למרות העלבונות. את הכסף סופרים במדרגות, והוא עמד במבחן התוצאה. כל הכבוד לו, וזה הזמן להזכיר לאילן ברק את התחייבותו להרכיב את פרדי על הכתפיים בריצה מסביב למכתש ז"ל בצעקות "פרדי המלך".

המשחק עצמו היה קשה. למזלנו עומר בוקסה עשה אותו קל בשער מוקדם (דקה 6) וחכם. מכאן לוד התחילה לרדוף אחרי ר"ג והיא זו שנכנסה ללחץ. מלבד משקוף של חסן במחצית הראשונה ועוד החמצה בחצי השני של אבו ענזה שבעט החוצה מול ארקין, ההגנה עשתה את שלה. המערך 1-5-4 הוכיח את עצמו, ולמרות שלוד תקפה במשך דקות ארוכות ושלטה, עדיין הקישור הצפוף עם משחק מצוין של קסאני, וובה ובוקסה עמד בלחץ, וקינח לקראת הסיום בשער שכולו נחישות מרגלי אופיר חמו.

והיה את הקהל הנהדר. עמדת משתאה מול מסת האלפים ושאלת את עצמך מאיפה צצו כל האנשים האלה. למה הם, או לפחות מחצית מהם, לא באו להפגנות על המכתש, למה הם לא באו למשחקים חשובים בווינטר, למה הם לא באו להירשם לעמותת האוהדים, ולמה הם באים רק כשיש גמר גביע או משחק מכריע על עלייה. הכמות הזו הזכירה שוב איזה פוטנציאל קהל יש להפועל ר"ג, ואיך בעבודת שיווק נכונה אפשר להחזיר מאות מהם לרכוש מנויים ויאללה ליציעים. אבל זה כבר סיפור אחר.

תמה עונה שעוד רבות נחזור לדוש בה ולנתח את מהלכיה הלא צפויים. קשה לי להאמין שמשפחת ארקין תחזור למרות הסוף הטוב. זה הרגע להבין את גודל ההחמצה בעזיבת הספונסר האדיר הזה. באיזה שקט נפשי יכולנו לצאת עכשיו לפגרה ולדעת שהקבוצה בידיים טובות, ושמתחת לפני השטח מתחילים להחתים שחקנים ולהיערך מקצועית לליגת העל. אבל דיה צרה לשעתה. הכותרת של הפוסט הזה אומרת הכל. נשמח, נחגוג, נתלהב מעצמנו, ובשבוע הבא כבר יתחיל מי שיתחיל לשבור את הראש.

ובינתיים תודה להפועל ר"ג על העונה הזו.