הנה הם באים

הקהל על הרגליים, דור הוותיקים על כר הדשא ודור הוותיקים ביציע. שוב ניחר הגרון. מה זו הלחלוחית בזווית העין? מה זה המחנק בגרון? שפעת, נזלת, אלרגיה? לא ולא. זו שוב הנוסטלגיה הממזרית ההיא שהתגנבה בחשאי * יוסי עוז על יום שני הגדול באיצטדיון ר"ג

שער הניצחון של סיטון

שער הניצחון של סיטון

%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%99-%d7%a2%d7%95%d7%96מאת יוסי עוז (אדום עתיק)

אוי הנוסטלגיה הממזרית הזו. כשאתה כבר בטוח שהתקשחת, שנעלת את העבר בארון ופניך לעתיד, פתאום היא פורצת ומכניעה אותך בקלות עם כל הסממנים: התרגשות, זכרונות, התרפקות, לחלוחית בקצה העין, קצת לחץ בגרון, שיחה נלהבת עם סביבתך "כשהיינו". למען האמת, לא צריך הרבה כדי לעורר את הנוסטלגיה. חומות ההגנה לא באמת קיימות והציניות מודברת כהרף עין. ניצוץ קטן וזה עובד.

ההתחלה שגרתית. יום שני  (שבו הפסדנו בדרך כלל), איצטדיון רמת גן, משחק מול הפועל ראשון לציון  (איל ברקוביץ'). הפרצופים המוכרים, נוהל המישוש הקבוע, יציע הכבוד, אותם החברים, אפילו אותם הכיסאות ואותו סדר ישיבה.

עוד יום עבודה במשרד? אז זהו שלא. היום יעלו לכר הדשא נציגי דור האליפות, דור מיתולוגי שהישגו המופלא לא שוחזר עד היום וספק אם ישוחזר אי פעם (נו, לפחות בדורנו). אבן דרך בהיסטוריה המפוארת האורדונית. "אבן דרך מפוארת"? קטן עלינו, לפחות "סלע קיומנו".

כבר במדרגות פצצה ראשונה לפנים. שלוימה מן, איש הבלוג המיתולוגי ולוחם המכתש המעוטר ביותר. שלוימה נעדר זמן רב מהיציע ואף סגר את הבלוג. הרס המכתש שבר אותו ושלוימה מיאן להתנחם ופנה לחקר קרבות אחרים. אבל גם את שלוימה הכריעה הנוסטלגיה והנה הוא כאן במדרגות, ואפילו, שומו שמיים, אני זוכה לחיבוק ואל יקל הדבר בעיניכם לקבל חיבוק מהצנון המשמים הזה. זכיתי.

דקות לפני המשחק, עליית השחקנים, אבל ברגע זה הם לא מעניינים, כי אחריהם צועדים באון וגו זקוף   ובחולצות אדום-שחור נציגי דור האליפות, האנשים שהביאו לנו תהילת עולם. לא כולם כאן, לא כולם בדיוק קבוצת האליפות, אבל לנו ממש לא משנה. פרל, יניאק, היימן, זה מספיק. קובינה נעדר, אבל רוחו כאן  ובשמיים עורכים חימום ומחליפים בדיחות נחמי, דני תיק, חודורוב, שלמה לוי, בנבנישתי, ובראשם הכריש מפיק אמרי שפר, ואולי גם המכתש, שאין ספק שהוא ישות בפני עצמה.

הקהל על הרגליים. דור הוותיקים על כר הדשא ודור הוותיקים ביציע. שוב ניחר הגרון. מה זו הלחלוחית בזווית העין? מה זה המחנק בגרון? שפעת, נזלת, אלרגיה? לא ולא. זו שוב הנוסטלגיה הממזרית ההיא שהתגנבה בחשאי.

%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%99

גיגי אבן טוב  מימיני, ליבמן, צביקה שחר, יהודה עירוני משמאלי, ועוד הרבה ותיקים ברחבי היציע, כולם מריעים ומודים. צביקה שחר מנסה את קריאת הקרב – "הנה הם באים, השדים האדומים". אם יש דבר כזה "אווירת  המכתש", לרגע היא כאן ומדובר רבותיי לא פחות ולא יותר בשכינה עצמה. שהרי המכתש היה בית מקדש, וכנאמר "זר לא יבין זאת אלא אם הוא אורדון".

תם הטקס (היה טקס?), חוזרים לשגרה. הפתיחה לא מבשרת טובות. שון מלכה, זנדברג, קדוסי והאחרים  מעיר היין עושים צרות להגנת רמת גן. ואז מיודענו זנדברג קשישא פורץ מהמרכז, בועט בעיטה סתמית, הכדור פוגע ברגל רמת גנית, מבצע תלול מסלול ונוחת ברשת מאחורי אלדר. טוב, לא נורא, כל המשחק עוד לפנינו. אבל לא חולפת לה רבע שעה, כדור מוגבה מימין ופוגש ראש ראשוני – ולרשת. פיגור שני שערים אחרי 20 דקות כבר מדאיג. המאמן מבצע חילופים, ראש חוזר לעמדת הבלם, גם ברקוביץ' וסיטון על הדשא, אנחנו שולטים במשחק, אבל מחטיאים שוב ושוב. מחצית.

מימין: עירוני, שחר, עוז, ליבמן, אבן טוב

מימין: עירוני, שחר, ליבמן, עוז, אבן טוב

מייקל סיטון. אודה ולא אבוש, לא החזקתי מהשחקן הזה. מחמיצן, לא חד, לא מחוייב, לא חותר למגע, טכניקה ירודה, חסר ביטחון ועוד ועוד מגרעות מצאתי בו. שלחתי אותו חזרה לג'מייקה לשיר רגאיי והצעתי לצביקה שחר, שגר ביהוד, שעל הדרך יקפיץ אותו לנתב"ג. אבל מייקל למזלי לא שמע אותי.

מחצית שנייה, קבוצה אחת במגרש. עוד לא התמקמנו, הרמת כדור לרחבת ראשון, ומי מתרומם מעל כולם? כן, ההוא ששלחתי לנתב"ג, שנוגח בומבה לרשת.

ראשון עוברת למערך יעד מבוצר וכוחותינו תוקפים גלים גלים, אך ללא הועיל. שלמה לוי בשמיים אומר לנחמי: "אם אנחנו יורדים, נותנים להם שניים בקלות". נחמי כנראה לא מתרצה ולא בטוח שהשופט היה מסכים. נותר לסמוך על בחורינו שעל הדשא. השעון רץ, התקווה אוזלת, אבל עם תחילת תוספת הזמן יש לנו שיוויון. טוב, לפחות נקודה. אבל ימות המשיח הגיעו בדמות שש דקות תוספת שהמשיח מעניק לנו.

הגלים הופכים לצונאמי, חצי מגרש להשכיר, השער הראשוני תחת לחץ כבד. ויש שם אחד שחושב אחרת, כן ההוא, סיטון, ששנייה לפני שריקת הסיום מניף רגל ומשכין את הכדור בחיבורים. ראשון על התחת, ואיזה תחת יש לרמת גן.

אם ככה נראה עוד יום עבודה במשרד, אני חוזר לעבוד.

לסיום שתי הערות קטנות:

עינב. מה לא נאמר עליו, וכל המוסיף גורע. כל שנותר לי להוסיף – אשרינו, זכינו.

שלוימה. הבלוג היה הבמה העיתונאית הראויה למועדון ולאוהדיו. הפייסבוק הינו תחליף עלוב. תחזור.

"הנה הם באים השדים האדומים".

—————————————————————

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הנה הם באים

  1. לסקי ז"ל הגיב:

    ארז לסקי הלך מעימנו
    השמחה מיום שני נעלמת ,עצוב..

  2. יהורם איתן הגיב:

    מרגש כהרגלך יוסי.
    שים לב לנתון שעלה לי לאחרונה- אותה קבוצה שזכתה באליפות המדינה החלה להתגבש בליגה א עונה לפני
    ועלתה ללאומית[ליגת על עכשוי]
    הגיעו שחקנים מוכשרים ולא מוכרים מליגה א כדוגמת כתב ששון,יניאק ועוד שעלו מהנוער לבוגרים.
    זה מזכיר לך את הקבוצה העכשוית?ניר שרון,עדי תמיר,סליס,,,,,,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s