אני לא מגיע יותר, מספיק עם טקסי האזכרות האלה

הרגע שבו צלצל אליי עינב וביקש שאגיע לאיצטדיון כי במחצית יש אזכרה לאריק בורוכוביץ' * ומה הקשר ל-17 בינואר 1976?

הבנות של אריק ז"ל לפני המשחק מול נתניה (צילום: יורם איתן)

הטלפון צלצל. זה היה עינב.

עוד לפני ששמעתי מה הוא רוצה ישר נבחתי: עינב אני אמרתי לך שאני לא מגיע יותר למשחקים או שלא אמרתי לך שאני לא מגיע יותר למשחקים?

כן, אמר עינב, אני יודע שאתה לא בא יותר למשחקים, אבל תשמע, ביום שני יש משחק נגד נתניה ובמחצית אנחנו עושים טקס אזכרה, אתה חייב לבוא.

טקס אזכרה למי? תמהתי.

לאריק בורוכוביץ' כמובן.

על מה ולמה?

עינב איבד מעט מסבלנותו הידועה: נו, כאילו שלא שמעת.

אני: שמעתי, אבל זה נשמע כמו בדיחה גרועה של מישהו, ואוהדים חולי נפש לא חסר אצלנו.

עינב: אז זהו, שהפעם זה לא אוהדים חולנים, זה אמיתי לגמרי, אריק איננו, ואני מארגן טקס לזכרו במחצית עם המשפחה שלו, ואני מבקש שתבוא.

התחלתי להתעצבן: עינב בחייך תפסיק, מה זה כל שבוע אתה הורג אוהדים מוכרים רק בשביל לפתות אנשים בגיל העמידה שנשבר להם והם לא רוצים לבוא יותר? זה שווה לשקר ככה לאנשים ולספר שאריק איננו רק בשביל שיבואו? אין לך לב? בחייך תן קצת שקט.

עינב נשמע נואש: נשבע לך, אני לא ממציא כלום, לא קראת בפייסבוק שאריק נפטר?

אני: אריק? אריק מת? אריק בורוכוביץ'? רק לפני חודשיים קברת את ארז בשביל לארגן עוד טקס אזכרה ולקושש שניים וחצי אוהדים זקנים שנשבר להם מהקבוצה. מספיק עם זה עינב, לא מתאים לך להמית סתם אנשים בשביל שיווק לקבוצה. דבר עם ירון בר לב, הוא ימציא רעיונות מקוריים יותר. אתה איש הגון, לא מתאים לך.

עינב היה על סף דמעות: מה אתה רוצה ממני? תבוא בטענות לאלוהים.

בחייך, אמרתי לו, יש מספיק אוהדים מבוגרים מאריק, תהרוג אותם, למה החלטת להתנכל דווקא לצעירים?

-אבל זה לא אני, נשבע לך. זה פעם אחת דום לב ופעם שנייה קריסת מערכות. אחד אחרי השני הם הלכו. ראית מה זה?

 

המשכתי לקטר: לא מכובד מצדך להפיץ בדיות על אוהדים שעוד לא בני 60, הלו, אלה חברים שלי מדור 1960 במכתש. בוא אני אספר לך משהו, בדיוק בימים אלה זה תאריך ה-17 בינואר 1976, זה אומר לך משהו?

לא, ענה עינב בצניעות אופיינית, הייתי אז בגן רבקה או בכיתה א' בבית ספר גורדון, או משהו בכיוון. מה קרה בינואר 1976?

היה את המשחק ההוא בעכו. זוכר את סורינוב בתמונה בעיתון שמעיף שוטר לקיבינמט? וקלדרון הולך מכות ושימעלה מעיף חול על הקהל ואת משה זילבר מתפרע? המשחק ההוא שהתפוצץ בגבעת נפוליאון. הייתי בן 16 וקצת, אוהד בתחילת הדרך, אורדון קומנדו חננה של שנות ה-70. בלי התופים והדגלים של היום, בלי כל השירים והטירוף 90 דקות שיש אצל האורדונס קומנדו 2017. יצאו אז הסעות מהמכתש למשחק בעכו. הסעות של אז היו להיט. אוהדים יקרים של אז היו מארגנים. אוהדים מיתולוגיים ממש, אגדות. בקיצור, ביום שבת בשעה 11 וחצי נעמדו שתי טיוליות בירידה של רחוב בורוכוב קצת למטה מהכניסה הראשית למכתש. הגעתי ברגע האחרון בריצה מלמעלה, ישר לשפנצר. הושטתי לו את הכסף, הוא לקח ונתן לאבישי ואמר לי תעלה חמוד. איך שבאתי לעלות, בדיוק קיפלו את המדרגות המתקפלות כי הטיולית היתה מלאה. ושם בטיולית הזו ישבו כל החברים שלי. הם צעקו לי לעלות, אבל כבר לא היה מקום וקיפלו את המדרגות, ושפנצר אמר שאעלה לטיולית השנייה. אבל לא רציתי לנסוע כל כך רחוק עם אוהדים שאני פחות מכיר. אז שמתי בכל זאת רגל על איזו בליטה במשאית הזו וניסיתי לטפס עליה. הושטתי יד לתפוס באיזה זיז, ואז הרגשתי שמישהו תופס לי את היד ומושך אותי למעלה. הרגשתי כאילו אני ממריא. זו היתה אחיזה איתנה, נחושה, ששידרה שלא מפקירים חבר בשטח, ולנסוע שעתיים עם אוהדים שאתה לא מכיר זה בפירוש הפקרת חבר.

זה היה אריק. אריק בורוכוביץ'. אריק שעד אז היינו ביחסים של אהלן ומה נשמע, לא משהו מיוחד. אבל מאותן שתי שניות שהוא בא לעזרתי הפכנו לחברים. לא חברים שיוצאים ומבלים, גם לא מדברים כמעט בטלפון, אבל חברים למכתש, חברים מהפועל ר"ג-גבעתיים, חברים מדי פעם להסעות למשחקי חוץ. ושם בטיולית נסענו למשחק בלתי נשכח בעכו עם עוד חבר'ה משלנו. עם רייפר ונייס שלמדנו בתורה ומלאכה סניף בן אביגדור בת"א בכיתה עם חבר'ה מעמידר ופרדס כץ, שכונת התקווה ויפו ג'. שלושה תלמידים אשכנזים אוהדי הפועל רמת-גן, שפעמיים בשבוע בורחים מהלימודים לאימוני בוקר במכתש בקו 60 מרחוב המסגר. ובטיולית ישבו אריק שגמר את אורט טכניקום ובטח כבר היה חייל, ואהרל'ה שלמד בתיכון אקסטרני רון, וגבי הקומוניסט, ארז לסקי, עוזי, יונתן הולצדורף ועוד כל מיני כאלה שלמדו בבתי ספר כמו שבח, מקס פיין, אנקורי, וכמובן תורה ומלאכה סניף בן אביגדור. חבר'ה שבקושי גמרו י"ב כי לא היה להם ראש ללימודים ולא היה להם זמן, כי בכל החיים הקצרים שלהם עד אז היה להם רק דבר אחד בראש. ילדים שביקשו חתימות מאברהם לב ונורדמן, ואחר כך העריצו את דנישבסקי וקלדרון בימים הגדולים של המכתש בליגה א' צפון ובליגה הארצית, עם כל המיליונים ששפכו כמו חול עד שלא נשאר מה לאכול ולא היה אפילו לכביסה ולמשחת נעליים. בחיי שאני לא מגזים. הייתי שם וראיתי את הפועל ר"ג בימים עלובים, כשהיתה בפשיטת רגל טוטאלית, כשמאמנים ממחלקת הנוער עזבו בזה אחר זה, עד שמינו אותי, שהייתי עוזרו של מגה האפסנאי איתן קרוק, כשהייתי לפני צבא, עוד לא בן 18 – למאמן קבוצת טרום ב'. הייתי המאמן הראשון של יואב זוהר ונסים רבי שהיו בכיתה ג' או משהו כזה והובלתי אותם לכמה נצחונות בלתי נשכחים לרוחב המגרש בשבתות ב-8 בבוקר במכתש.

ככה הכרתי את כל החבר'ה האלה, האוהדים של דור 1960, עם אריק בורוכוביץ' שעם השנים הפך לאגדה מהלכת בינינו. עברו השנים, עבר וחלף דור פלוס פלוס, ובינתיים הלך המגרש ואני התנתקתי מהפועל ר"ג, שנתיים-שלוש שאין יוצא למשחקים ואין בא, ואני מרגיש עם זה בסדר גמור. בקיץ האחרון באו וסחבו אותי ממש בכוח למועדון בהשיקמה כדי שאתרשם מחדש ויחזור לי הניצוץ, ושם פגשתי את אריק בורוכוביץ'. הוא רזה בטירוף, ואמרתי לו הלו אריק מה קרה לך, מה נהייה ממך? והוא לקח שאכטה ארוכה ואמר מה לעשות, ככה זה החיים. אחר כך שמעתי שהוא לא בא למשחק בית פה ולא למשחק חוץ שם, והוא המשיך לדעוך להנאתו, לא דפק חשבון לרופאים ולא לתרופות. אני כבר לא מדבר על ארז לסקי, שפשוט נגמר בשיא והלך מדום לב. איזה חרבון.

ועכשיו באמת שתסלח לי עינב, באתי למשחק רק בשביל הטקס לאריק, ובאמת נקרע הלב לראות ילדות צעירות עומדות במגרש ומוחאות כפיים לקהל שמוחא כפיים לאבא שלהם המת. אז בסדר, באתי למשחק, אבל זהו, חלאס, אני עם הטקסים האלה גמרתי ואני לא בא יותר למשחקים עד להודעה חדשה מצידי. תדאג שאנשים בגיל שלי לא ימותו יותר, אבל מכיוון שאי אפשר לסמוך עליך בעניינים האלה ובגלל שאני רואה שסביבת הגיל שלי הולכת ונכחדת – אז אם תחליט בעוד חודש להרוג גם אותי, ובאמת יתברר שאני איננו, אני מבקש ממך מאוד – אל תקרא קבוצת ילדים על שמי ולא תעשה לי פינת הנצחה בהשיקמה. פשוט תעבור הלאה בלי כלום. וגם אל תארגן לי שום טקס זיכרון במחצית. אני פשוט לא אגיע.