המטרה שלי – הפועל ר"ג טהורה

הוא כאן כדי להשיב את הרוח מפעם, לבנות מועדון, להחזיר אוהדים ולא לזרוק סתם כספים * ראיון ראשון עם יהודה דולינר, בעל הבית החדש

כשיהודה דולינר אומר את הציטוט שבכותרת הוא רואה בחזונו קבוצה ברוח של פעם. ודולינר הוא הפועל ר"ג של פעם. של אברהם לב, של אבי שפנצר, של המכתש וכופר הישוב ובית ספר גורדון. הוא רוצה למשל להחזיר את משחקי האימון בין הבוגרים לנוער בימי חמישי, משחקים שבשנות השבעים הפכו למוסד. מאות אוהדים היו מגיעים למכתש לצפות במשחק המסכם של השבוע. זו היתה קבלת שבת אמיתית, עם אווירה של חג וריח של משהו שהולך לקרות.

האווירה מפעם לא תחזור לבית החדש בהשיקמה, הזמנים השתנו באופן קיצוני. את העיתון "חדשות הספורט" החליף הפייסבוק, העיתונים בדרך להפוך ללא רלוונטיים, ואפילו האינטרנט איטי לעומת הודעת וואטסאפ שחוצה את מהירות הקול ומספרת לקהל את מה שיתפרסם בעוד חצי שעה באתרי הספורט. ועל אף זאת – גם הבלוג הזה, שקצת התיישן בשנתיים-שלוש האחרונות, עדיין מהיר מספיק כדי להעלות ראיון ראשון עם האיש הכי מסקרן כרגע בהפועל ר"ג, שאיננו מוכר ל-80 אחוז מהאוהדים והפך לפני כשבועיים לבעל הבית החדש של המועדון.

הוא בן 60, קרוב ל-30 שנה מתגורר בסן אנטוניו, ארה"ב, יש לו אפילו מנוי למשחקי הקבוצה ב-NBA (יחמיץ את המשחק הראשון השבוע בסדרת הגמר מול מיאמי), נשוי פלוס בן רופא ובת שהתחתנה לפני מספר חודשים ומתגוררת בדאלאס. הוא איש עסקים מצליח שבבעלותו מפעל לקירות טרומיים ומפעל לבטון מוכן, שותף בשלוש מסעדות גורמה, יש לו חברה לייבוא דוודי שמש ועוד משהו או שניים, שמעסיק מאות עובדים, אבל גם אחרי כל זה לא הצלחתי לקבל אומדן פיננסי של האיש שמקפיד לא למסור מספרים. האם הוא ברמה של איזי שירצקי, ועד כמה עמוק הכיס שלו? לא כדי לחטט יותר מדי, רק לקבל מושג איך בערך אמורה להיראות הפועל ר"ג שתחתיו ומה אפשר לצפות ממנו.

בהיעדר תשובה מדוייקת לגבי יכולותיו הכספיות, מה שנשאר זה לחפור במהות. דולינר הוא איש איש עסקים מנוסה, פרגמטי, מחוספס, ישיר, חד, ובעיקר אחד שמחובר למועדון נעוריו, גם אם זה ממרחק של אלפי קילומטרים. כשעזב בשנות השמונים את הארץ, לא שכח לקנות רדיו עם גלים קצרים כדי להיות מחובר לשירים ושערים ולהיות בעניינים. היום הוא רואה ושומע הכל דרך האינטרנט ועוד עשרות שיחות מדי שבוע עם אוהדים וחברים. הבולט בהם הוא זאב פשכצקי, אותו הוא מגדיר "כמו אח שלי, אפילו אשתו ואשתי קרובות". וכמו קורא מחשבות, דולינר ממהר להוסיף: "אני מעריך מאוד את הבן שלו (אלדר), אבל אל תחשוב שזה שאני חבר של פשכצקי ייתן לבן שלו פריבילגיות בשער. מי יעמוד בשער זה רק החלטה של המאמן".

והמאמן החדש גם הוא כבר כאן. עוד לא יבשה הדיו מעל הודעת המינוי של אריק גילרוביץ', ואשתו של דולינר מצלצלת מסן אנטוניו לספר שהידיעה עלתה הרגע באתרים. ואין כמו המינוי הזה של הפטיש כדי להצדיק את "הפועל ר"ג הטהורה" של בעל הבית. הוא חיבר את היו"ר לשעבר, חזי ויטקובסקי, מחדש לעניינים. "היה לי ברור שאני פונה אליו", הוא מספר, "יש חוץ ממנו עוד בנאדם שמכיר יותר טוב את הפועל ר"ג, יודע לעשות חוזים ולנהל?". ועוד בכוורת החדשה: טופלה בייטנר שיהיה אחראי על הנוער, עינב חזנוולד שחוץ משיווק יעבוד עם הקבוצה הראשונה, ירון בר לב – שיווק ויחסי ציבור, עו"ד משה הוברמן ששיחק בקבוצת הנוער שלקחה אליפות ב-1976 יהיה היועץ המשפטי, והרי לכם צוות מקצועי וניהולי שרובו ככולו ילידי ובוגרי המכתש.

"הפועל ר"ג זה החיים שלי. אני אמנם אוהד של סן אנטוניו, אבל הפועל ר"ג זה בדם. זה חולצות, צעיפים, זה חיבור שלא ינותק". אי אפשר לפקפק בדברים של דולינר, אוהד שרוף שעבר בין היתר את משחק העלייה המפוספס ב-1970 מול מכבי יפו ("ישבתי אחרי זה עוד שעות בבלומפילד ובכיתי, לא רציתי לחזור הביתה"), שנסע עם הקבוצה לכל החורים האפשריים בליגה א', שגדל עם אוהדים כמו פשכצקי, שפנצר, אבישי וצ'יקו ז"ל.

ואחרי הרזומה הזה, השאלה הגדולה היא מה בעצם הוא רוצה לעשות, לכמה זמן הגיע וכמה כסף יוציא מכיסו. "לא באתי לקבוצה כדי לזרוק כסף", הוא אומר. דולינר מתכוון לקבוצה ששיחקה תחת ארקין, שעם סיום העונה לאף אחד משחקניה אין חוזה ולמעשה צריך לבנות קבוצה מחדש. על משפחת ארקין יש לו רק מילים טובות, הוא מקווה שתמשיך לתמוך בקבוצה, אבל אסטרטגיית הניהול שלו תהיה שונה לגמרי. שחקנים יוחתמו אצלו רק לתקופות ארוכות. הוא רוצה לבנות מועדון, הוא רוצה תשתית של נוער, הוא רוצה בית מסודר, הוא רוצה קשרים בעיריות, הוא רוצה את האוהדים איתו ולצידו – והוא רוצה בחזרה את הרוח. אם אפשר היה לחזור לשנות השבעים – אז בברכה רבה.

דולינר: "נבנה מועדון שמכבד את עצמו, שהרבה שחקנים ירצו לבוא אליו ושגם האוהדים יחזרו. אני רוצה לחבר את האוהדים חזרה לקבוצה. אני מכיר את השריטה שיש לך במוח, ואת השריטה שיש לי בלב, ואני פה רק בשביל האגודה. לא מחפש פרסום ולא תהילה, רק רוצה להעמיד את האגודה מחדש על הרגליים".

ולהעמיד על הרגליים זה קודם כל הבית החדש בהשיקמה. בימים האחרונים אמורים ארכיטקטים לחזור עם הצעות לשיפוץ מאסיבי של המגרש – חדרי הלבשה, יציעים, דשא. "אפילו החומות יהיו אדומות", מבטיח דולינר ורואה בעיני רוחו "מועדון מפואר כמו פעם". והוא מוסיף מהורהר: "כל העבר חייב לחזור", כאילו שאפשר להחזיר לחיים את המכתש. אם לא את המגרש – לפחות את האווירה.

ואם מזכירים את המכתש, הוא כעוס על שניים-שלושה אוהדים שבחנוכת מגרש בית שרת המשופץ השבוע צעקו כמה קללות לעבר ראש העירייה ראובן בן שחר. "המון אנשים פגועים מהרס המכתש", הוא אומר, "גם אני לא מסוגל לעבור שם יותר, אבל זה לא יעזור, המכתש מת. אני איבדתי חברים בצבא, גם ההורים שלי אינם ואין לך מושג כמה הייתי רוצה לראות אותם אפילו לחמש דקות, אבל העולם הולך קדימה. אין מה לעשות יותר על המכתש. אתה מסוגל לקנות חזרה את האדמה? אני מבטיח לך שאם תביא לי את האדמה חזרה אני בונה את האיצטדיון מחדש. אבל אתה לא מסוגל ואף אחד לא מסוגל, זה נגמר וצריך להשלים עם זה.

"תראה, אני נותן כבוד לאנשים, וגם אם מישהו יירק לי בפרצוף אני אחשוב פעמיים איך להגיב לו. אבל לא ייתכן שבחנוכת בית שרת יבואו כמה אוהדים ויקללו. זה פגע בי וזה פוגע באגודה. נפגשתי עם בן שחר ואמרתי לו שזה לא משנה אם הוא ייבחר או לא, אני רק מבקש ממנו עזרה כי אני רוצה לדאוג לעתיד המועדון, ולכן אי אפשר לפגוע בראש העיר. המכתש זה עסק של יותר מ-20 שנה, בן שחר לא היה מעורב בזה, כולנו בוכים על המכתש, אבל אף אחד לא יכול להחזיר את המכתש ואנחנו צריכים בית חדש ומגרשים לנוער. אמרתי לבן שחר במפורש שלקבוצה קוראים הפועל רמת גן גבעתיים, שהוא צריך לעזור לי עם הילדים והפועל רמת גן תעבוד איתו ביחד. ושוב, אני לא יודע איך יצביעו האזרחים בבחירות, אבל אני צריך קשרים טובים בעיריות ולא משנה מי ראש העירייה. בן שחר מוכן לעבוד איתנו, הוא הבטיח לי תאורה, זה עניין של שנה, והוא מוכן שבינתיים אפשר יהיה לשים שם פרוז'קטורים ניידים לפחות בשביל אימון שוערים. ואתה יודע למה אין תאורה בבית שרת? כי לפני עשרים שנה ניתנה הבטחה לתושבים באיזור שעשרים שנה לא תהיה תאורה במגרש. והעשרים שנה עומדות להיגמר באפריל 2014".

ובקשר למכתש דולינר אומר: "אני מוכן להנציח את שמו של המגרש בכל דרך. אני אמנם לא יכול לשנות את שם הקבוצה בגלל התקנון, אבל אין לי בעיה שהמכתש יהיה רשום על החולצות או המכנסיים, או שיעשו טורניר לזכר המכתש, וכל דרך שהאוהדים יציעו לי אני מוכן לקבל". הוא גם מבטיח קשר ישיר עם האוהדים – בקרוב יתפרסם המייל האישי שלו וכל אחד יוכל לכתוב לו וגם לקבל תשובה ("גם אם יקללו אותי, אני אענה").

דולינר הגיע מבית מבוסס. אביו היה קבלן גדול לעבודות עפר. אחרי שחרורו מהצבא (גולני) עבד עם טרקטורים בעסק של אביו, ולאחר מכן הפך לעצמאי והחל לבנות בעצמו. מפעל סנוקרסט לגלידות בפ"ת, מפעל שובע לנקניק בבני ברק, בתי ספר, מקלטים. המשבר הכלכלי בתחילת שנות השמונים שלח אותו לחפש את עצמו בחו"ל. הוא זכה במכרז בנייה גדול בדרום אפריקה, ולאחר מכן השתקע ב-1985 בארה"ב והתבסס שם עם מגוון עסקים.

הוא מחובר לקבוצה דרך הטלפון והאינטרנט, תומך בקבוצת הוותיקים וכעת זוכה להגשים חלום. אין לו עומק פיננסי כמו למשפחת ארקין, אבל ממה שאפשר להתרשם להפועל ר"ג הוא מספיק פלוס פלוס. בשלב הראשון הוא רוצה לעסוק בבניית קבוצה עם תשתיות מקצועיות ואז לחשוב רחוק. מהבחינה הזו, הוא אומר, זה לא כל כך נורא שהקבוצה ירדה: בליגה הלאומית הרבה יותר קל לבנות ולהיבנות. אצלו, הוא מבטיח, השחקנים יתנו את הדם ויירדו לגליצ'ים, ולא יהיה מצב של קבוצה אדישה ולא אכפתית שחוזרת מעכו אחרי משחק ירידה באווירה של שחוק וקלות דעת.

"אם לא תבנה מועדון, לא תגיע לשום מקום", הוא מסכם, ובתשובה לשאלה אומר שהמטרה בעונה הקרובה לא תהיה עליית ליגה. "לא באתי כדי לזרוק כספים ולא אתאבד כדי לעלות ליגה. נבנה קבוצה, נחזיר אוהדים, ננסה להיות מה שהיה פעם, קבוצה מפוארת".

דולינר (משמאל) עם זאב פשכצקי בסיום אחד המשחקים במכתש, 2008 (להגדלה – לחצו)