אלי כהן בבית"ר

כמה מילים על המינוי הלא מפתיע, על עונת הכישלון, המצעד הפתטי של מנשקי הגביע ולמה אני חותם עכשיו על 20 שנה בליגה השנייה

באיחור אופנתי מטפס אלי כהן לקדמת הבמה ומקבל קבוצה גדולה. אם לא בתקציב, אז באוהדים. אחרי הגביע של 2003 זה התבקש, אבל הוא נדד במשך עשור ברעננה ובעכו, וכל קיץ חיכה לטלפון מיענקל'ה. אם יובל נעים קיבל את בית"ר, גם לו מגיע צ'אנס.

חזרתו לר"ג בשלב מוקדם של העונה, נטעה תקוות שהוא האיש הנכון במקום הנכון. אלא שכהן לא הצליח להקרין מהאישיות שלו כמו ב-2002 ו-2003. התאכזבתי ממנו מאוד. הזכייה בגביע לא רק שלא המתיקה לי את העונה, היא העכירה אותה עוד יותר. מבנאדם מריר נהייתי ממורמר. בגמר בנתניה ניסיתי להשתלב באווירה, הנפתי פה ושם דגל שמישהו תקע בידי, שמחתי בפנדל של זגורי, אבל בימים הבאים מצאתי את עצמי מתבונן בעצב עד גועל בצילומים שהנציחו מאות אוהדים מנשקים את הגביע בלהט. לא הבינו עד כמה קטן הוא הרגע הגדול הזה.

עזבו את זה שהקבוצה נחרטה שוב בהיסטוריית הגביעים, ושבדיעבד אולי טוב שירדה בגלל חילופי הבעלויות והרצון להתחיל מלמטה. המטרה להישאר בליגה היתה חייבת להיות מושגת כדי לדלג מעל מהמורה היסטורית של עולה-יורדת. היא הופכת למושרשת ונצחית, דנ"א של לוזריות זורם בדם האדם האדום. אימפריה היא קלישאה נלעגת.

שני המאמנים האחראים על עונת הכישלון קפצו שתי כיתות. פרדי דוד מונה במפתיע למאמן הפועל תל-אביב, אלי כהן מונה שלא כל כך במפתיע למאמן בית"ר ירושלים. אני מקווה שיצליח, בכל זאת אי אפשר למחוק לו עונות מוצלחות מהעבר. ביום שבו עשה את פסיעותיו הראשונות בבית וגן, בפנים חתומות שהסגירו כמה הוא מרוצה מעצמו, עשה גם אריק גילרוביץ' צעדי בכורה באימון בחולון הרחוקה. מאמן בא, מאמן הולך, אחד מגשים חלום ומפנה מקום למגשים הפנטזיה הבא. דרך ארוכה נוספת משתרעת באופקים של ימי שישי.

אם צריך לבחור, אני חותם עכשיו על 20 שנה רצוף בליגה השנייה. לא לרדת, לא לעלות. מאסתי בנדנוד הטורדני האינסופי. תן לי קבוצה עם 8-7 שחקני בית – פשכצקי, חזום, בוקסה, זנדברג, עותמן – קצת ריגושים, כמה נצחונות גדולים, כמה הפסדים מעצבנים, ריצה יפה בגביע המדינה – וכמה שפחות לסבול בווינטר.