אולפני גבע – הסוף

לא רק את המכתש גבעתיים עומדת לאבד * ביקור אחרון בנכס נוסטלגי

בעוד שבועות אחדים יימחק מהמפה בניין אולפני גבע ברחוב ויצמן פינת ריינס. במקומו יצוצו, כן ניחשתם נכון, כמה בניינים לתפארת. אולפני גבע הם אבן פינה בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי. כאן נוצרו יומני חדשות ומיטב הסרטים של שנות השישים והשבעים: קונילמל, גבעת חלפון אינה עונה, אלדורדו, אלכס חולה אהבה, דליה והמלחים, חור בלבנה ועוד. כתבה טובה שהתפרסמה ביום שישי ב"הארץ" סוקרת את ההיסטוריה של אולפני גבע.

לאורך שנים מזלזלת גבעתיים בשימור ההיסטוריה שלה. נראה שהמטרה הראשונה של ראשי העיר היא דירוגה בצמרת הדירות היקרות במדינה. עיר שהיא גוף בלי נשמה. שמעון בן-צבי, ראש המועצה הראשון של גבעתיים, היקצה לראשוני הקולנוע בארץ שטח להקמת האולפנים ובמשך שנים התגאתה העיר במרכז הקולנועי ששמו נגזר משמה. התהליכים האורבניים שעברה גבעתיים גזרו גם את דינו של המקום הנוסטלגי הזה. עירייה עם חזון היתה נלחמת לשמר את המקום כמוזיאון קולנועי, אבל ראשי העיר, החל ביצחק ירון ובמיוחד אפי שטנצלר ניחנו אך ורק בחזון נדל"ני. לא הייתי מתפלא אם שטנצלר, שמשמש כיום יו"ר קק"ל, היה שוקל להפוך את אדמות הכרמל שנשרפו לשטחי נדל"ן ומסחר. מתאים לאיש שבתקופתו הושבחה קרקע המכתש למגדלי ענק. גם בקדנציה של בן-שחר עד כה לא נוקפים אצבע בנושא שימור היסטורי. אצה הדרך לעוד מגדל. מעניין אם האנשים האלה היו מסכימים למחוק תמונות ילדות מהאלבום האישי בשביל צילום משותף עם קבלן ליד בניין מפואר.

רגע לפני שהורסים את אולפני גבע, קיבל יעקב גרוס, חוקר תולדות הסרט העברי, אישור מחברת הבנייה שעומדת להקים שם כמה מגדלי מגורים, לקיים תערוכת סיום בתור כבוד אחרון לאולפנים. חובבי הנוסטלגיה שיקפצו לבקר יגלו תערוכה צנועה עם כמה עשרות צילומים של כוכבי קולנוע על הסט (אורי זוהר, חיים טופול, גילה אלמגור, יוסף שילוח, הגשש החיוור ועוד), כרזות וסרטונים, בהם אחד על ההיסטוריה של גבעתיים.

אגב, יומני גבע צילמו את משחק האליפות של הפועל ר"ג ב-1964. משה פרל ייזכר כמבקיע שער האליפות, אבל ראובן כהן כבש באותו משחק שער נוסף בדקה ה-87, שנפסל בגלל נבדל. כהן היה משוכנע שלא היה בנבדל, ולכן הלך אחרי כמה ימים לקולנוע אסתר בת"א, קנה כרטיס לסרט רק כדי לראות ביומן גבע את שבריר השניה שבה כבש (לא היו הילוכים חוזרים). הוא השתכנע שלא היה אופסייד ויצא מהקולנוע.

לאחר שעה קלה של סיור בקומת התערוכה, יצאתי משם בפעם האחרונה בתחושה של החמצה, ובעיקר אכזבה מצד מדינה ועירייה שמוכרים כל פיסת אדמה, גם אם עליה עומד מונומנט שהוא נדבך וסמל היסטורי. באותו רגע צלע מולי ברחוב איש זקן. היה זה איצ'ה קירשנברג, מכוכבי הפועל ר"ג בשנים הראשונות לקיומו של המכתש. קירשנברג, כיום בן 80, נודע בזכות היותו פנדליסט שמעולם לא החמיץ. כשהזכרתי לו את זה עכשיו באמצע הרחוב, ליד אולפני גבע, הוא דווקא הודה שפנדל אחד הוא פיספס בכל זאת. ופנדל שהוא זכר במיוחד: מול מכבי ת"א במכתש. "הכדור פגע בקורה הימנית, הלך לשמאלית ונכנס פנימה". שאלתי אותו מה עם הראל, בן אחיו ומהכוכבים הצעירים והמבטיחים של הפועל ר"ג בתחילת שנות ה-80, שירד לפני שנים לארה"ב. "אני לא כל כך יודע מה הוא עושה", הודה איצ'ה בעצב, "הוא נהייה קצת דתי". ורסקין? מת לפני כמה ימים. והמכתש? אין מה לעשות.

שאלתי אם הוא רוצה להיכנס לאולפנים, שבעוד כמה ימים יהיו גל חורבות. "לא, לא היום, אני צריך לנסוע תיכף באוטובוס, שנים הייתי חבר דן, אני אקפוץ לבקר בהזדמנות אחרת". הזדמנות שכבר לא תהיה.