מאמן לגיטימי

הקפיצה המטאורית של יובל נעים לצמרת מאמני ליגת העל, מותירה את אוהדי הפועל ר"ג חצויים * מצד אחד לא שוכחים את אישיותו הבעייתית והניכור שלו כלפיהם, ומצד שני – בכל זאת אחד משלנו 

שחצני על גבול הנלעג – כך נשמע לי יובל נעים בראיון שנתן לבלוג לפני יותר משלוש שנים, ובו הצהיר כי יהיה מאמן לגיטימי בליגת העל. יובל דיבר בביטחון חסר עכבות. הוא היה אז בסיום העונה השלישית שלו בהפועל ר"ג, שליחכה את שולי הצמרת של הליגה השנייה (העלייה לליגת העל היתה שנה אחר כך). וכך אמר אז: "אני בהחלט רואה את עצמי מוכשר יותר מהרבה מאמנים בליגת העל, ואני רואה מאמנים באיזה קלות הם מקבלים קבוצות. תאמין לי שאם אני אשב אצלם בהרצאה, אף אחד מהם לא יכול ללמד אותי כלום".

עכשיו קבלן התוצאות מספק קבלות, ובגדול כשהפך למאמן אחת מארבע הקבוצות הגדולות. שיחוק אדיר. עם התדמית הבעייתית וקרבתו הבלתי מוסתרת ליעדים מודיעיניים של המשטרה, יובל היה יכול להיתקע כמאמן עם קבוצות זניחות ברמה של מכבי רמת עמידר או הכח, בזכות החבר הטוב גל יוסף. עד לפני 4-3 שנים לא היה יו"ר אחד בליגת העל שהיה מכניס אותו אפילו לשולי רשימה של 20 מאמנים מועמדים.

התפנית בקריירה של יובל הגיעה מכיוונו של ירון קוריס, שפשוט סחב אותו מהכח. קוריס גם דחה הצעות התפטרות של יובל בתקופה שלא הלך בעונת המינוס תשע, וגם לאחריה. קוריס עמד מאחוריו לאורך כל הדרך, נתן לו את כל מה שביקש והצהיר פעמים רבות שיובל יאמן בר"ג כמה שרק ירצה. ההצלחה של יובל בהעלאת הפועל ר"ג ובהשארתה בליגת העל, למרות הבעיות הכלכליות הקשות, פתחה לו את הדרך הלאה. ולכן את הצלחתו, או את הדחיפה הגדולה קדימה, הוא חייב בעיקר לקוריס.

ההתפטרויות שלו מסכנין ומהפועל פ"ת, כשהן במצב טוב מקצועית, יצרו לו דימוי של מאמן שעומד על עקרונותיו ולא נכנע בפני הנהלות. יובל סיים בשתיהן עם הילה של קדוש מעונה, ובעיקר כאחד שיש לו מה למכור כמאמן. הכאוס בבית"ר ירושלים – עזיבתו המפתיעה של רוני לוי לרומניה, ההסתבכות הכספית וההתפטרות של אמסלם שבוע לפני פתיחת העונה – יצר עבורו חלון הזדמנות נדיר. שמו עלה מיד בתקשורת כמועמד, ואחרי שאלי אוחנה השיב בשלילה – יובל הוקפץ למים העמוקים אך החמימים של בית וגן, ועד עכשיו שוחה בהם כמו כריש באוקיינוס.

יובל הפך לסוג של שייע פייגנבוים מודרני. הוא מתאים מצוין לקבוצות קטנות: מוטיבטור, לוחם, עקשן, חסר פשרות. יש לו יכולת הישרדות של נער רחוב, הוא חי את המשחק, אוהב את מגע הקהל וחולה על התקשורת. רבים חשבו, אפילו נעים עצמו, שמעצרו בקיץ בפרשת הכדור המרכזי תעצור את התקדמותו, אבל החיים חזקים מהכל. התוצאות ההתחלתיות שלו בבית"ר הפכו אותו מיד למאמן אהוב על הקהל המטורף. אין כמו יובל להפוך ללהיט של שוכני היציע המזרחי (חלק מהעונה בית"ר תארח באיצטדיון ר"ג) ולהתחבר לאוהד הכי קיצוני מהלה פמיליה.

יובל הוא סמל בהפועל ר"ג – יותר בתקופה בה אימן. כל עונה הביא את הקבוצה לשיא חדש. מנטלית, הוא שונה מאוד בנוף הרגוע, הקורקטי והמנומס של המועדון הזה על אוהדיו. הוא היה תמיד הילד הרע, האלים, החריג, עם הפה הגדול, העצבים, והחברים מעולם הפשע. האוהדים פיתחו כלפיו יחסי שנאה, פחד ואהבה. מצד אחד, הוא הביא תוצאות, ומצד שני עשה את זה עם כדורגל טקטי על גבול מבריח צופים. מצד אחד, הוא יכול להיות אחלה חבר בבית קפה, איש שיחה קולח עם הומור ופארטיות, ומצד שני לחטוף קריזה, לקלל ולאיים. רגע אחד חביב, ברגע אחר מפחיד. איש של ניגודים והפכפכות.

אי אפשר לקחת ממנו את האורדון שבו: גדל במכתש מגיל אפס, שיחק ואימן המון שנים בהפועל ר"ג, מזוהה איתה, בן בית בכופר הישוב, קליינט קבוע בסביח של עובד.

אם יצליח להוביל את בית"ר לעונה טובה על רקע הסגל המוגבל, הבעיות והלחץ – הוא יהיה שם מלך. התקשורת אוהבת אחד כמוהו שמספק 20 כותרות בכל ראיון. לעומת שלושת המאמנים המובילים האחרים (אלישע לוי, איוניר וקשטן) – יובל הוא הכי אטרקטיבי, ולכן יזכה העונה לחשיפה ענקית.

אוהדים רבים של ר"ג עדיין שונאים אותו, ובלי קשר אליו – יש הרבה יותר ששונאים את בית"ר. ובכל זאת, באיזשהו מקום הצלחה של בית"ר העונה, שהיא כמובן גם הצלחה של יובל, הופכת לסוג גאווה מקומית עבור כל מי שקשור להפועל ר"ג. עכשיו כשיובל כבר לא חלק מהמועדון, אפשר לשכוח לו קצת את דמותו הנוקשה בתוך חליפת איומים, ולנסות לפרגן לו בכל זאת.