רן קוניק

הוא חתום על תקופת הזוהר של הפועל ר"ג בטנ"ש * נמצא במכתש מגיל עשר * עכשיו הוא מתמודד על מקום במועצת העיר * אם יקבל כוח, הוא מבטיח שגבעתיים תהיה עיר הספורט מספר 1 * מה המסר שלו לאוהדים ומה הוא חושב על פומרנץ

השנה יותר מתמיד יש לאוהדי הפועל ר"ג עניין מיוחד בבחירות לראשות עיריית גבעתיים. הכל בגלל הציפיות שיש מבכירי העירייה לפעול להצלת המכתש ע"י שינוי התב"ע על השטח. לפני מספר חודשים החל סגן ראש העירייה ואוהד הקבוצה, יורם פומרנץ, לפעול בנושא והוא זוכה בעקבות כך לאהדה רבה מצד האוהדים. אבל לשטח נכנס בינתיים שחקן חדש – גם הוא מוכר ומזוהה מאוד עם הפועל ר"ג, אחד שלא רק מעודד מהיציע אלא גם הביא הרבה כבוד לאגודה.

רן קוניק היה שחקן טניס שולחן מצטיין בהפועל ר"ג. הוא חתום על עשר אליפויות ושמונה גביעים בתקופה בה המועדון היה אימפריה בענף. קוניק, תושב גבעתיים מגיל אפס, למד ביסודי בביה"ס גורדון, מחזור אחד מעל ירון קוריס. איתם גדל גם שחקן העבר עינב חזנוולד. השלושה היו חברים טובים, ששיחקו ביחד כדורגל בשכונה. קוניק מגלה שקוריס החל בעצם כאוהד שרוף של מכבי נתניה, אבל בהמשך עבר לקבוצה מהמכתש בגלל הקריירה של עינב. עכשיו, בגיל 40, כשמאחוריו 12 שנה בתפקיד מנהל מחלקת הספורט בעיריית גבעתיים, החליט קוניק להתמודד על מקום במועצת העיר – למען החינוך, התרבות והספורט. מי שמכיר אותו יודע שמדובר בבחור עם ערכים, לוחם צדק שניהל מערכה ארוכה ושיטתית נגד השחיתות באיגוד הטנ"ש והצליח לנקות את הענף. כיום הוא משמש יו"ר איגוד הטנ"ש בהתנדבות מזה שנתיים.

שיחקת כדורגל בשכונה, אבל הגעת בסוף לטניס שולחן. איך?

 שיחקתי כדורגל עד גיל 13-12 בהפועל גבעתיים, אבל הגעתי לטניס שולחן כי ראו אותי אנשים משחק בכפר המכביה והזמינו אותי. התחלתי לשחק באולם של המועדון ליד גן הקופים. את הדרך לאולם הייתי עושה שנים ברגל מהבית דרך המכתש, נכנס לאימונים של הבוגרים ורואה אותם משחקים. את רפי פלד, אבי כהן, רוני לוי וכל החבר'ה האלה.

מה אתה יכול לספר לאוהדים הצעירים שלא זוכרים אותך כשחקן טנ"ש מצטיין?

 יוסי בוגן ואני שותפים לכל האליפויות של הפועל ר"ג, והיו איתנו במשך השנים עוד שחקנים כמו גיל ברכה. גם דרור פולק היה פה שנה אחת.

פולק היה היריב הכי גדול שלכם, הוא שיחק בקרית מלאכי.

נכון, היה פולק, היה עדי רוזנבאום, מנחם שטיין, היו הרבה שחקנים טובים. בשיא שלנו בשנות התשעים זכינו בשבעה דאבלים רצופים. יש לנו גם אליפויות בשנות השמונים, בעצם משנת 1983 ועד סוף שנות התשעים זו היתה תקופת הזוהר של הפועל ר"ג בטניס שולחן. אני עזבתי ב-1996, אז החלה ההידרדרות שם והקמתי את עירוני גבעתיים מכלום. כיום הקבוצה היא אלופת הארץ ומחזיקת הגביע, דאבליסטית שנתיים ברציפות גם בבוגרים וגם בנוער.

אבל אתה מזוהה עם תקופת האימפריה של הפועל ר"ג בטנ"ש.

כן, היה אז הרבה עניין סביב הענף. היו גם הרבה כתבות בעיתונים ואז כל האוהדים השרופים מהכופר, כולל יובל, היו באים למשחקים. יובל היה צופה קבוע במשחקים, היינו חברים טובים ויש לי אפילו קטעי עיתונות שכתב יאיר גיסר ז"ל (עיתונאי ידיעות אחרונות שסיקר את הפועל ר"ג ואת ענף הטנ"ש) על כל מיני קוריוזים, כמו התערבויות שעשיתי עם יובל. נתתי לו פעם פור 0:20 עד 21. גם בגלל זה דיברו אז על טניס שולחן הרבה יותר מאשר היום. למשחקים באולם ליד גן הקופים היו באים עשרות אוהדים, כל המשוגעים של הכופר – ציפציף ופיקל ויובל ויחזקאל, וצ'וצ'ו וצ'יקו, היו מגיעים באופן קבוע. היתה תקופה מאוד נחמדה והטניס שולחן בר"ג היה מדובר.

האורדונים היו מקללים במשחקים?

פחות מאשר בכדורגל, אבל היתה אווירה מאוד חמה. אולם קטן עם 40-30 משוגעים, שלא בדיוק יושבים בשקט. זו היתה אווירה מאוד מיוחדת. אז החיבור שלי להפועל ר"ג הוא מגיל אפס. 17 שנה שיחקתי בהפועל ר"ג. מכירים אותי כולם, אני חבר של כולם. אין ילד בעיר הזאת, אין ספורטאי בעיר הזאת, שלא מכיר אותי, שלא עזרתי לו, שלא אוהב אותי, ואני אומר לך את זה באחריות מלאה. הרבה מהם יבחרו בי.

איזה שחקן היית?

חוץ מיוסי בוגן אין עוד שחקן בארץ שיש לו את כמות התארים הקבוצתיים שלי יש. הייתי שחקן שנחשב למאוד אינטליגנט, מאוד קר רוח, לא היו לי נתונים פיזיים יותר מדי טובים. זו היתה הבעיה שלי. לא הייתי מספיק זריז וגמיש, תכונות שמחייבות שחקן טניס שולחן. אבל הייתי מאוד חכם, מאוד טקטיקן, הייתי מתעלה במשחקים החשובים. הייתי שחקן בית, שחקן נשמה. אותנו באולם שלנו במעלה הצופים אף אחד לא היה יכול לנצח. והיו שנים, אולי אתה לא זוכר, שהיריבות שלנו הביאו שחקנים מסין והיה גם אחד רוסי, בוריס רוזנברג, שהיה ממש בשתי דרגות מעל כולם. וכולם באו אלינו לאולם הביתי וקיבלו בראש. האולם שלנו היה כמו במכתש בימים הטובים, הוא היה מבצר. כל המבנה שם נראה כמו טירה על ההר שם.

אז השחקנים האורחים היו מאבדים נקודות כבר בעלייה לכיוון גן הקופים.

אתה צוחק, אבל זה היה ממש ככה. תשמע, קשה לשחק בתנאים כאלה טניס שולחן. זה אנשים שלא רגילים לשחק עם קהל מסביב, עם רעש. ואנחנו גם היינו מתעלים באולם שלנו. אני ויוסי היינו מגיעים מוכנים, הרבה גם בזכות המאמן שלנו שכבר לא בין החיים, אהרון גולדנברג, שהיה איש שנוי במחלוקת, אבל את האהבה לאגודה אי אפשר לקחת ממנו. הוא גם היה אוהד שרוף של הכדורגל, היינו יושבים ביחד במשחקים.

כמה שנים אתה במכתש?

כבר שלושים שנה, מגיל עשר. אין שנה שאני לא בא למשחקים. לפעמים היו שנים שהייתי בא פחות, אבל תמיד מגיע. אגב, בתפקידי כמנהל מחלקת הספורט היה לי עובד, שהיום הוא כבר בפנסיה, שקוראים לו גדי יניאק. וגדי, הבלם המיתולוגי של שנת 64, הוא גם האבא השני שלי. עד היום נשאר צנוע. הוא היה מנהל אולם הספורט הגדול של גבעתיים והיה עובד שלי 12 שנה, וכל פעם שדיברתי איתו כאילו שאני מנהל שלו, למרות שלא הייתי צריך להעיר לו, כי הוא היה עובד מצוין, אבל תמיד הרגשתי יראת כבוד כשאני מדבר איתו. הוא היה אגדה גם בשבילי למרות שלא ראיתי אותו משחק.

איך הסתיימה הקריירה שלך כשחקן?

פרשתי מהנבחרת בגיל 28 כי שברתי את פרק כף היד במשחק כדורגל בשכונה, ואז נכנסתי גם לעירייה. שיחקתי עוד שלוש שנים בהפועל ראשל"צ, ככה בשביל להשאיר אותם בליגה וזהו, ואז התמקדתי בעיקר בלאמן. פתחתי פה מועדון, אימנתי ילדים, זכיתי להישגים מדהימים, גידלתי מעל 15 ילדים שזכו בתארי אליפות ישראל. לא היו הישגים כאלה לאף מאמן בשנים האחרונות. אבל על הענף השתלטו אנשים נוכלים, שהתחילו להרוס אותו ובלית ברירה ומאחר שיש לי אופי של מנהיג, דאגתי לעתיד הענף והתחלתי לסחוב אחריי את שאר המאמנים ומנהלי האגודות, ונלחמנו בהם מלחמה שאני מאוד גאה. זו מלחמה שלקחה שבע שנים, אבל זו היתה אחת המלחמות במיוחד בתחום הספורט, הכי קשות, הכי ארוכות וגם הכי מוצלחות כנגד שחיתות. הובלתי מהלך שבסיומו איגוד טניס השולחן הקודם פורק ע"י בית משפט. זה איגוד הספורט היחיד בתולדות המדינה שבית משפט פירק אותו. כיום שאר האיגודים הבעייתים, כמו הג'ודו והשחייה, מתחילים לעבור את אותו תהליך בזכותי, בזכותנו.

אז מה קרה שהחלטת לרוץ למועצת העיר?

ראיתי שתחומים שחשובים לי – החינוך, התרבות, הנוער, הספורט, מוזנחים בגבעתיים. חשבתי לתומי שאחרי שראובן בן-שחר ייכנס לתפקיד במקום אפי שטנצלר, הדברים האלה ישתנו לטובה, אבל לצערי ראיתי שזה לא קורה, במיוחד בכל מה שקשור לכדורגל ואני לא מדבר כרגע על המכתש, אלא יותר לכיוונים של ילדים ומחלקת הנוער. ואז אמרתי שאני לא ממשיך במצב הזה. יצאתי לחופשה ללא תשלום. מיציתי את עצמי בתפקיד, אני לא רואה שדברים זזים. קיבלתי הרבה פניות מהרבה אנשים לעשות את הצעד הזה. אנשים ידעו שיש לי כוח בעיר ושיש רבים שיתמכו בי והחלטתי לרוץ.

ממה אתה מתפרנס כרגע?

אני לא מתפרנס כרגע.

יש לך כסף להריץ את עצמך?

אין לי את הכספים שיש למועמדים האחרים. לא רואים את הפרצוף שלי על השלטים הענקיים, כמו שאתה רואה את יורם פומרנץ וכמו שתראה בקרוב את ראובן ואת האחרים. אין לי את הכסף הזה. אני משקיע את המעט כסף שיש לי ואת האנרגיות בקשר ישיר עם האנשים, בפליירים, בדיוור ישיר באינטרנט ובעבודת שטח ברגליים שלי.

יש לך סיכוי להכניס את עצמך למועצה, או אפילו עם עוד אחד או שניים?

אני נכנס למועצה ואני אומר לך שאני אכנס עם שניים-שלושה מנדטים. זו הציפייה שלי. בשביל זה אני צריך 2,000 ו-3,000 בוחרים ואני מאמין שיהיה לי אותם. יש לי כמה מאות אנשים בעיר הזו שאוהבים אותי ועוזרים לי, ואם כל אחד מהם יביא מספר אנשים לקלפי אז יהיה טוב. אם אכנס עם כמה מנדטים, יש סיכוי שאהיה סגן ראש עיר. אם זה לא יקרה, אני אהיה חבר מועצה, אעשה את שירותי לעיר, ואתפרנס מדברים אחרים.

מה בכלל הכוח של אוהדי הפועל ר"ג להשפיע בבחירות האלה? בכמה אתה מעריך אותם?

בוא נעשה הפרדה. יש את כל מחלקת הנוער והילדים בהפועל ר"ג, את ההורים שלהם. אמנם לא כולם גרים בגבעתיים, אבל הם הרבה. בקרב האוכלוסיה הזו אני מאוד מוכר ומאוד חזק וזה אנשים שיצביעו לי בטוח. יש את אוהדי הפועל ר"ג, שאני לא יכול להגיד לך בדיוק כמה מהם תושבי גבעתיים, אבל רבים מהם מכירים אותי. מאחר שאין לי חשיפה תקשורתית מספיק טובה כי אין לי את הקשרים ואין לי את הכסף לעשות מודעות גדולות כמו שאחרים עושים, אז יכול להיות שיש תחושה שאני לא מספיק חזק בקרב האוהדים. להערכתי מדובר על 300-200 אוהדים שהם בעלי זכות בחירה, וזה כוח, אין ספק, אני רוצה את הקולות שלהם.

למה שיבחרו בך?

אני יכול להגיד לך שכל אוהד שפוי, כל איש ספורט שפוי בעיר הזו, שבאמת רוצה שיהיה פה ספורט ושהפועל ר"ג תתקיים ותתקדם, צריך להיות מאוד לא חכם בשביל להצביע למישהו אחר ולא לי. כי כשרץ איש ספורט כמוני, שהוא גם מנהל מחלקת הספורט בעירייה, שכל חייו וכל מהותו זה הספורט והפועל ר"ג, אז מישהו יותר ממני יכול לדאוג להפועל ר"ג? מישהו יותר ממני מבין את הספורט?

אני כמובן אשלוף מולך את פומרנץ, שאמנם לא היה ספורטאי, אבל גם הוא גדל במכתש והוא מריץ את מה שנראה כתקווה האחרונה להצלת המכתש.

ואיפה הוא היה עד התקווה האחרונה? מה הוא עשה עד התקווה האחרונה בשביל הפועל ר"ג? הרי הוא היה בתפקיד שיכול היה להחליט ולהשפיע. אני לא. איפה הם היו כל הפוליטיקאים האלה עד עכשיו? למה הוא לא מנע את זה?

התב"ע של המכתש שונתה הרבה לפני שהוא היה בעניינים.

אז למה הוא נזכר בדיוק לפני חודש?

לא לפני חודש. זה כבר ארבעה או חמישה חודשים שהוא פועל לכנס את ועדת בניין עיר.

כל עוד הוא היה בקואליציה עם ראובן והיה הסגן שלו וקיבל 30 אלף שקל בחודש, הוא לא רצה לריב איתו ולכן הוא לא העלה את ההצעה הזו. אני אומר לך יותר מזה: אם ראובן היה לוקח אותו כמספר שתיים שלו, כמו שיורם מאוד רצה, אז הוא לא היה פועל בנושא. אבל עכשיו הוא נמצא במצב שהוא נגד ראובן וחייב לייצר כוח, אז הוא פתאום נזכר בשינוי התב"ע. למה הוא לא עשה את זה לפני שנה וחצי? הרי אתה מסכים איתי שכל יום שעובר בבית משפט זה קריטי. ומה יורם עשה לטובת מחלקת הנוער? למה במגרש משמר הירדן, כמו שאני התחייבתי במכתב שהוצאתי לכל ההורים, לעשות שם שדרוג של דשא סינתטי ותאורה וגדרות, כדי שהילדים יוכלו לשחק בגבעתיים ולא לנסוע למתקן בפארק הלאומי. למה יורם לא עשה את זה? אני הייתי בישיבה אצל ראובן לפני שנה וחצי, שגם יורם היה שם, ודרשתי לעשות דשא סינתטי וגדרות ותאורה, וראובן לא הסכים. אז אני עובד עירייה, אני לא יכול לקבוע מה יהיה. אני פקיד שעובד לפי מדיניות. אבל למה יורם לא דפק על השולחן? למה הוא לא התפטר? למה לא דאג למחלקת נוער וילדים? אין לי בעיה שאוהדים של הפועל ר"ג יצביעו לפומרנץ לראשות העיר, אם הם כל כך רוצים, אבל למועצה מי שלא מצביע לרשימה שבה עומד איש ספורט כמוני ואיש הפועל ר"ג אמיתי, לא פוליטיקאי שמופיע לפני בחירות, אז סלח לי, הוא דפוק.

מה המסר שאתה מביא לתושבי העיר אוהדי הפועל ר"ג?

אני אומר לאוהדים של הפועל ר"ג ולכל משפחות הספורט – אם אני אהיה חזק במועצת העיר, עם שניים שלושה מנדטים, ואגיע לעמדה של סגן ראש עיר שתחום הספורט יהיה תחת אחריותי, אני אומר לך שגבעתיים תהפוך תוך חמש שנים לעיר הספורט מספר אחת בארץ. בכל מה שקשור להפועל ר"ג, ברור לכולם שאני אלחם כמו שנלחמתי בדברים אחרים והוכחתי את זה. למרות שאני נראה בחור נחמד ועדין, אני יודע להילחם, ואני גם יודע להילחם בחוכמה, גם את זה צריך לדעת. ולכן אני אומר לאוהדי הפועל ר"ג, יש לכם פה שחקן עבר של המועדון ששיחק 17 שנה עם הסמל של הפועל ר"ג על החולצה, בן אדם ש-30 שנה בא למכתש, כולם מכירים אותו, כל הנוער והילדים אוהבים אותו, 80 אחוז משחקני העבר חברים אישיים שלי, כולל טופלה וברשצקי ועינב וגילרוביץ'. אין מישהו כמוני שישמור על המכתש ככל יכולתו, ככל שהחוק מאפשר. תראה, אני לא בדקתי את הנושא הזה של שינוי התב"ע, זה נשמע כמו רעיון טוב למרות שזה מאוד קשה לביצוע, אבל אני אעשה כל מה שצריך לשמור על המכתש, ובטח ובטח לדאוג – ואת זה לא עשו אחרים – למגרש נורמלי לילדים של המחלקה, שזה לא פחות חשוב.

אבל הקטע של המכתש זה הדבר הכי מהותי כרגע. דיברתי איתך לפני שבוע במכתש ואמרת לי שאתה רואה את המגרש כנושא אבוד.

מה שאני אמרתי זה שאני לא רוצה לצאת בהצהרות גימיקיות לפני שאני בודק את הנושא משפטית. כי על פניו ממה שאני יודע, זה נראה לי מצב מאוד בעייתי מבחינה משפטית. ככה אני שומע מאחרים. אני לא נמצא בהנהלת העיר ולא מכיר את כל העובדות, כמו שהם יודעים שם למעלה עם כל המסמכים והיועצת המשפטית של העירייה. אני רק יכול להגיד לך שברגע שאהיה בתפקיד בכיר בעירייה, אני אקח את עורכי הדין הכי טובים ואת המומחים הכי טובים ואת המהנדסים הכי טובים ואת הלוביסטים הכי טובים, ואני אעשה מלחמה על המכתש כמו שנלחמתי נגד איגוד הטניס שולחן. אני לא אוותר עד השנייה האחרונה כדי להציל את המכתש. אעשה את המלחמה הכי גדולה שאני יכול לעשות. אני לא אומר את זה עכשיו כדי להיבחר, אלא כי זה אני. כי אני במכתש שלושים שנה, אני אוהב את המכתש, אני גדלתי במכתש ונראה לי קטסטרופה אם המכתש יילך ויהיו שם מגדלים. אני נגד מגדלים בכלל. אני רוצה להחזיר את גבעתיים לעיר של שלוש קומות, לא שש. ויש מספיק קבלנים שמכרכרים סביבי ומציעים עזרה. אני לא רוצה מהם כלום ולא רוצה להיות חייב להם. כי ברור מה האינטרס שלהם ואני נגד בנייה לגובה.

איך היחסים שלך עם פומרנץ?

היחסים שלנו טובים מאוד. היו גם דיבורים שנרוץ ביחד. הוא רצה שאהיה מספר שתיים שלו בהתחלה, ואני לא הסכמתי. אני כמובן הצעתי לו להיות כמספר שתיים שלי, מה שהוא פסל מיד מכיוון שהוא סגן ראש עיר. אם הסיכוי שלו להיבחר לראש העיר היה אמיתי, אולי הייתי מצטרף. אבל מאחר שהערכתי את הסיכויים שלו כקטנים מול ראובן, וצריך לקרות משהו דראסטי כדי שהוא ייבחר, אז לא היה חכם מבחינתי להיות מספר שתיים שלו. אגב, היו גם דיבורים מאוד חמים שאהיה מספר שתיים של ראובן. ברגע שהאנשים האלה ראו את הכוח שלי בעיר ואיך החתמתי כ-3,000 תומכים, שניהם רצו אותי, אבל בסופו של דבר החלטתי לרוץ לבד. אני חושב שיורם עשה טעות בזה שלקח את ציפי אובזילר והלך על הנישה של הספורט. אובזילר, עם כל הכבוד, איננה דמות ציבורית שיכולה לסחוף אחריה אנשים. היא רצה גם לפני חמש שנים, אנשים לא זוכרים, כמספר 3 של סמוכה. היא לא חדשה בבחירות שלנו. אבל מה היא עשתה בחמש השנים האלה? היא עשתה משהו? מישהו ראה אותה במכתש? היא היתה פעם אחת במכתש בחמש שנים האלה? היא הוציאה מכתב אחד לטובת הספורט או לטובת הפועל ר"ג? לפני חמש שנים היא ניסתה את מזלה, נכשלה, ופתאום היא מופיעה כאיזה משהו חדש. אני במקום יורם הייתי לוקח סלבריטאי מתחום התרבות או המוסיקה, כי הוא נכנס לנישה שאני מאוד מאוד חזק בה. אני מוכר ומוערך בקרב כל אוכלוסיית הספורט בעיר. אנחנו אמנם נהיה חכמים ב-11 בנובמבר ונדע מי צודק, אבל הוא נכנס לנישה קצת בעייתית.

איך אתה מתרשם מהפועל ר"ג השנה?

הדעה שלי חצויה. קודם כל אני מאוד נהנה מהקבוצה. אני בטוח שהיא תעלה ליגה והיא חייבת לעלות. מצד שני, קצת מפריע לי שאין מספיק שחקני נוער שמשולבים בקבוצה הבוגרת. אמרתי את זה גם לקוריס וגם ליובל, שחבל לי ששחקנים כמו רז אבידן וכאלה, לא נשארים במערכת ולא מקבלים את הזמן שלהם להתפתח כי הם היו יכולים להיות שחקנים טובים. אני מכיר את החבר'ה האלה מגיל צעיר, וכאחד שגדל באגודה שגידלה שחקני בית וכאחד שגם מגדל בעצמי שחקנים בגבעתיים זה קצת מפריע לי. אבל השורה התחתונה כמו שאומרים – ההצלחות וההישגים מדברים. כל עוד הקבוצה רצה ומנצחת והקהל נהנה, אז אין לי טענות.