ציוני דרך

אפילו עיתונאי יכול להכריע את מצב הרוח השבועי של שחקן. ספרה אחת – ושבוע שלם של אימונים ועוד 90 דקות של משחק מוכרעים לכאן או לשם. יש הרבה שחקנים שמוכנים לעשות הרבה בשביל ציון טוב בעיתון. לפעמים לא מספיק שהם יודעים שהמאמן היה מרוצה מהם, הם זקוקים לאישור של העיתון, אחרת זה לא יהיה מושלם. ציון 5 או 4 יהרוג להם את המוראל, ויש עיתונאים שמנצלים את הסיטואציה ובתמורה לציון קבוע של 6 ומעלה, הופכים שחקנים למדליפים שלהם.

אישית, ככתב שמסקר את משחקי הקבוצה לא נזקקתי מעולם ליחסי 'תן וקח' עם שחקנים. מה שראיתי במגרש, זה מה שנתתי. סיקרתי את הפועל ר"ג ככתב בידיעות אחרונות מאמצע שנות השמונים במשך כעשר שנים, לסירוגין. השתדלתי לנטרל את עצמי מהיותי אוהד הקבוצה, ופה ושם גם כידיד של כמה שחקנים. הייתי מאלה שמחמירים בציונים, לא התרשמתי מכל פס מדויק, ובראייה הזו בוודאי שגרמתי כמה פעמים עוול לשחקנים בציונים נמוכים מדי. אגב, שניים שקיבלו ממני ציונים נמוכים במיוחד וכן הגיע להם, היו שמוליק לוי – ציון 2.5 במשחק בו הביסה בני יהודה 2:8 את בית"ר ירושלים, ויהודה עמר – ציון 3 במשחק הירידה במכתש נגד הפועל באר שבע.

99 אחוז מהעיתונאים לא עברו מעולם קורס מאמנים בסיסי, חלקם לא מזהה שיטות ומערכי משחק, ולא הם ולא אף איש מקצוע בעולם יכולים לזכור בדיוק מה עשה כל אחד מ-22 השחקנים במשחק. ובכל זאת מוזר לראות כל פעם מחדש איך שחקנים רבים מתייחסים לציונים כאל תורה מסיני ולוקחים ללב, או במקרה של ציון גבוה חושבים את עצמם לכוכבים. אמרתי פעם לשחקן כזה: מה איכפת לך שקיבלת 4, הרי המאמן מרוצה ממך וזה מה שקובע. הוא ענה לי: אתה לא יודע מה זה ציון בשבילי. זה המשפחה, זה החברה, זה החברים. אף אחד לא יודע שהמאמן היה מרוצה ממני, אבל כולם קוראים בעיתון שהייתי גרוע.

ליובל נעים למשל הציון היה חשוב. פעם צלצל אליי אחרי שנתתי לו 5 ואמר: תעשה לי טובה, אל תיתן לי יותר 5. מה זה 5? זה כלום, זה בינוני. אני לא מסוגל לראות את הציון הזה. כל פעם שאתה נותן לי 5, בא לי לשחוט לעצמי את הגרון. עדיף שתיתן לי 4, לא רוצה 5. ציון 6 היה בשבילו האולטימטיבי, הוא לא רצה יותר. הוא אמר לי: 'בשביל לקבל ממך 6, אני צריך לירוק דם. 6 אצלך, זה כמו 7 אצל אחר'. המשפט הקבוע שלו אליי היה: 'אין לך מושג'.

רונן חרזי היה אובססיבי על ציונים. כששיחק בר"ג נהג לצלצל כל מוצ"ש לכתב יאיר גיסר ז"ל ולברר כמה נתתי לו. גיסר היה אחראי על סיקור הפועל ר"ג ביום-יום, ואני הייתי כותב את המשחקים בשבת. כך קבע העורך. פעם החלטנו להסתלבט עליו. חרזי צלצל, גיסר בירר איתי כמה נתתי לרונן ואמר לו: 'שלמה נתן לך 3.5'. חרזי השתנק מעצבים: 'איך זה? אבל נתתי גול!' ואני אמרתי בקול שישמע: 'תגיד לו שהוא גם החמיץ שלוש פעמים ושיחק בצורה אנוכית'. אחרי עשר דקות של תחינות וצעקות, עשיתי לו טובה והעליתי לו ל-4. הוא לא נרדם חצי לילה. למחרת גילה את הציון האמיתי שלו (6.5).

שחקנים נוספים שאני זוכר מתלוננים על הציונים היו עוזי צדקה ואילן חכים. האחרון הסביר לי פעם שאני מקפח אותו בצורה קבועה ולא מזהה את העבודה שהוא עושה במגרש. פעם צלצל אליי עומר אוסובסקי. נתתי לו 4 אחרי תיקו משעמם במכתש. הוא שאל אותי בתוכחה, אם לקחתי בחשבון שהוא היה עם אשתו בחדר לידה עד 4 לפנות בוקר. שאלתי – אז למה שיחקת? והוא דיבר על מחוייבות לקבוצה. אמרתי לו שלא ידעתי שהיה בחדר לידה, אבל אני שופט אותו רק על פי מה שראיתי ממנו במגרש. חשבתי אחר כך שכבעל נאמן לצד אשתו היולדת הייתי נותן לו 8, אבל באותו משחק הוא באמת לא עשה הרבה.

יוסי שמריה כועס עליי מאוד, בישרו לי יום אחד, איך זה נתת לו ציון 5 כשהוא בישל לשוקו שער ניצחון? אמרתי שהבנאדם כל המשחק לא עשה כלום, היה כבד, בקושי זז. באתי לקפה של ציפציף, שמריה ישב שם עצבני. הסברתי לו שזה שהוא הגביה כדור לרחבה ושוקו המשיך פנימה בגלל טעות של הבלם לא מחייב אותי לתת לו אוטומטית 7. שמריה נהם בכעס. מבחינתו הוא צדק: הוא בישל ניצחון, יש לו קבלה, מגיע לו ציון גבוה. אמרתי שאני מצטער אם הוא נפגע. בוקסה שישב שם הפציר שנלחץ ידיים ונסגור עניין. הושטתי יד, אבל שמריה לא מיהר. הוא נתן לי להחזיק את היד באוויר כמה שניות טובות. זה היה מביך ולא נעים מבחינתי, אבל השתדלתי לזכור באותן שניות שזה המחיר שצריך לשלם זה שהורס לפעמים לשחקנים את מצב הרוח.